הקרח נסדק
18 בדצמ'
דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:
אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.
מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.
נפנופי ידיים פחדניים
30 בנוב'
נכתב כבר המון בכל הנוגע לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, הזומם להעלות את גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק ל-30 רבבות שקלים טבין ותקילין. מרבית הבלוגרים שאני קורא[1] התמקדו, איך לא, בנזק לבלוגרים – עליהם האפקט המצנן משפיע פי כמה וכמה. מאחר ולבלוגרים אין, על פי רוב, גישה מהירה לייעוץ משפטי חינמי מעורך דין המנוסה בתחום, ופני שלבלוגרים אין, על פי רוב, ממון מיותר ובוודאי לא בסכומים שנדרשים מהליך משפטי (אפילו לא יפסידו בו), התיקון לחוק פוגע בהם הרבה יותר משהוא פוגע בעיתונאים, המגובים במערכת בעלת עורכי דין וממון. הדבר הזה נכון להפליא, מזוויתו שלו, ועם זאת, נדמה לי שיש מה לומר על הפגיעה הצפויה באותן מערכות עיתונים אמידות ועשויות ללא חת ובעיתונים, ובעיקר מה לומר על ניסיון מגומגם של המחוקק לומר משהו בתחום שאותו אינו מעז להסדיר.
- באותו לינק [↩]
הספאם של חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה
26 בנוב'
נבחרי ציבור בכל הדרגים יודעים כי חשוב לשמור על קשר עם הציבור. חברי הכנסת, הם מקבלים לצורך כך תקציבי עתק, שלעתים מזומנות משמשים אותם בדרכים משונות להפליא. אולם מעטים הם נבחרי הציבור שטורחים, במסגרת שמירת הקשר הזו, גם לשמוע מה יש לציבור לומר בחזרה. מעטים עוד יותר הם נבחרי הציבור שטורחים לעשות משהו אם יתברר שהציבור אינו מוכן לשמוע. במובן הזה, חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה, המפורסמת בשל מאבקיה הצודקים נגד הדרת נשים בירושלים ובעד רב ראשי ציוני לעיר, היא נבחרת ציבור טיפוסית המדגימה נורמה פסולה של קשר חד סטרי עם הציבור, מבלי אפשרויות יציאה. אני יודע, מפני שחברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה אינה חדלה מלשלוח לי מיילים המעדכנים אותי על אודות מעשיה ההירואיים במועצת העיר ירושלים, למרות בקשותיי המפורשות, החוזרות ונשנות, בכל דרך אפשרית, להפסיק ולקבל מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דיוור שכזה.
קרמבו קדוש – המלצה
6 בנוב'
זו תפילה מוזרה, ‘ברוך שלא עשני אשה’. הם אומרים את זה כל יום. יש אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו?
אם ישנה אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו, היא כרוכה בכך שיתכבד וילך לצפות במופע הסטנד-אפ האתאיסטי של בוב זאבי, התיאולוגיה של הקרמבו (כאן המקום לגילוי נאות: בוב וזוגתו חברים שלי ושל אשתי, ובוב אף עשה סטנד אפ קצר כברכה בחתונתנו) . התיאולוגיה של הקרמבו הוא מופע סטנד אפ אחר, שנון, מדויק, מלא ידע – ומצחיק מאוד. בוב לוקח אלמנטים מהדת – היהודית בעיקר, אבל גם האסלאם לא נותר נקי – ומציג, בלשון קולחת, בהומור מתוחכם ובניתוח קר ומדויק, את הגיחוך שבהם, ובהשלכה – את האבסורד המצוי בלבה של האמונה הדתית.
לא משחררת
20 באוק'
נתחיל מהסוף: אי אפשר לחייב עובד לשאת ולתת עם מעסיקו. אי אפשר לחייב עובד שיש מעליו הנהגה ארגונית לקבל את ההסכמים של ההנהגה הארגונית. אי אפשר לחייב עובד להוסיף ולעבוד. הדבר נכון על כל אדם שאינו עובד-כפיה (קרי, בישראל, חייל בשירות חובה). מהכלל הזה ניתן להחריג עובדים שחתמו על חוזה תקופתי: במקרה כזה, על אף שלא ניתן לחייב את העובד להוסיף ולעבוד עד תום התקופה, יכול המעסיק לתבוע מהעובד פיצוי בגין הפרת חוזה. אולם לא ניתן לקשור עובד למקום עבודתו בכפיה.
ובכל זאת ולמרות האווידנטיות של האמור לעיל, יש כמה הסבורים שיש מקום למנוע באופן גורף את התפטרותם של הרופאים המתמחים, כפי שעשה לבושתנו בית הדין לענייני עבודה. לרוב, טענותיהם של אותם כמה אינן מחזיקות מים, ואפילו אם רק אקדיש להן מספר מילים ותו לא, יהיה זה יותר ממה שהם ראויים לו. אולם יש כמה אנשים – הפוסט הזה ביניהם – שמדם לבם הם כותבים, וטיעוניהם מנוסחים באופן שמשווה להם מראית עין משכנעת, אם כי בפועל הם אינם מעידים לא על חשיבה מעמיקה ולא על ראיה נכוחה של המציאות, ולהם יש לענות ביתר כובד ראש ולו רק מהחשש שמא מאן דהוא יראה ברטוריקה את המהות.
עליי לזעוק
1 בספט'
דעת קהל – עצלות הפרט
אם לא נוח לך, קורא יקר, עם המדיניות הכלכלית הממשלתית הנוכחית; אם מאסת, קוראת יקרה, ב"צמיחה" שמורגשת רק בקומות העליונות של מגדלי יוקרה; אם המחירים המאמירים של הכול, מדלק ועד חלב, מגני ילדים ועד דירות, מטרידים אתכם, הפוסט הזה נועד עבורכם. אם אתם חושבים שהמדיניות הכלכלית היא נפלאה, ומצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אני מוכן להפנות אתכם לחומרי קריאה. אבל כל היתר – אליכם אני ממען דברים אלה:
אנו מכריזים בזאת
7 באוג'
לא הלכתי להקראת הכרזת העצמאות שארגן גדי שמשון בשבוע שעבר, מפאת מחויבויות קודמות. התרגשתי לראות את התיעוד משם: יש משהו עוצמתי בכל הכרזת עצמאות, ובפרט כזו הנעשית על ידי אנשים שגילו שאם קצת יערערו על הסדר הקיים, פתאום יש להם קול.
מכל מקום, אחרי ההקראה ההיא ג’ו כתב שלדעתו, כל אחד צריך לקרוא מחדש את ההכרזה ההיא, את כולה, והבטיח לפרסם את הקריאה מחדש שלו בקרוב. התבוננתי בטקסט: יש בו דברים שאני מסכים איתם יותר ויש בו דברים שאני מסכים איתם פחות, יש בו טוב ורע, יש בו תקווה ולצדה גם שבריה. אני חושב שג’ו צודק, בעיקר כי יש בה המון דברים ששכחנו שיש בה – לטוב ולרע; אני חושב שהוא צודק גם כי אם אנחנו רוצים לשנות את העולם הישן, אנחנו חייבים להכריז עצמאות ממנו. ובעיקר, אני חושב שהוא צודק כי אם יש משהו שהימים הללו מביאים עמם, זהו חידושה ואישרורה של האמנה החברתית שלנו, והאמנה הזו – בהיעדר חוקה – מבססת את עצמה בעיקר על הטקסט הזה.
הכלכלה זה אני
31 ביולי
(כותרת חלופית: להצדקתה המוסרית של קריאה המונית להשפעה פוליטית על השוק)
הנקודה הבסיסית ביותר שעומדת מתחת כל שאלה של רגולציה ממשלתית על השוק היא מה קודם למה. זאת, מפני שאם השוק מתקיים באופן עצמאי למדינה, אזי זכותה המוסרית של המדינה להתערב בו דורשת ביסוס, אם בכלל ניתן לדבר בה: השוק כישות עצמאית לא מקבל מהמדינה דבר (ומכאן הגדרתו כעצמאי) ועל כן אין זה בהכרח מן הצדק שהמדינה תתערב בו (אם כי, ניתן לטעון כמה טיעונים כבדי משקל גם תחת הנחה כזאת). מנגד, אם השוק תלוי במסגרת המדינית, אזי ממילא הוא נתון למרותה, כפוף לה ומתקיים
בתוכה, ולמעשה מראשיתו אינו חופשי אלא מוגבל על ידי תחימתה של המדינה.
למזלנו, זו שאלה שקל מאוד לענות לה, ואפילו לתת דוגמאות קונקרטיות. שוק – חופשי או מוגבל – מתחיל ונגמר בזכות לקניין ובהגנה עליו. בלי זכות לקניין ולהגנה עליו, איש אינו יכול לצבור עושר, ובוודאי שלא ניתן לדבר על סחר – ניתן לדבר על הגנב החזק ביותר. למרות דבריו של אבי הליברליזם יליד בריסטול לגבי היותה של זכות הקניין זכות טבעית, הרי שבפרקסיס זכות הקניין איננה זכות תיאורטית, אלא (כשאר הזכויות האוניברסליות של לוק) כזו המתבטאת בחירות נגאטיבית. במילים אחרות, הזכות לקניין אינה אלא החופש מגזל וחמס. הזכות לקניין איננה זכות במובנה ההובסיאני (לפיו זכותו של אדם היא לכל דבר שהוא יכול להשיג), אלא היא אמורה להיות נתונה לאנשים ללא קשר לתכונותיהם ויכולותיהם האחרות. העובדות האלו כשלעצמן הופכות את הזכות לקניין לזכות חברתית-פוליטית פאר אקסלנס.
מחשבות פזורות מסיפון הספינה השוקעת
23 ביולי
ישבנו אתמול, ארבעה חברים. אני בשנות העשרים המאוחרות, היתר בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. בעלי מקצועות חופשיים. עובדים הרבה, הרבה מאוד; הנשים יותר מהגברים: סופי שבוע מהבית, ערבים מאוחרים. השבוע לא היה יום אחד שבו הזוגה סיימה לעבוד לפני אחת עשרה בלילה. גם אני כותב את המילים האלה אחרי שסיימתי פרוייקט לעבודה. החמצתי את העצרת.
תמיד לא מספיקים. לא מספיקים לראות חברים ומשפחה מספיק, לא מספיקים לתחזק את הבית, לא מספיקים לעשות קניות, לא מספיקים. תמיד ממהרים.מרוויחים יפה, באופן יחסי. אין ילדים, עדיין; בתעשיות שלנו אפשר להגיע לשכר נאה. גבוה מהחציוני, גבוה גם מהממוצע. פעם בחודש, צביטה קטנה בלב – המס שיורד. נושכים שפתיים. עשירון שמיני, תשיעי, בכל מדינה זו בורגנות שבעה. לא כאן. כאן זה מאבק. כאן זה לרוץ אחרי השקל.
צווחת הברבור
11 ביולי
נתחיל מהסוף: "חוק החרם", ההופך את הקריאה להחרמה כלכלית, אקדמית או תרבותית של מדינת ישראל או ההתנחלויות לעוולה נזיקית ואת מעליה של יוזמה כזו לחשופים לתביעה נזיקית, הוא חוק המעקר מתוכן את הדמוקרטיה הישראלית. זה חוק שקובע שבישראל, ישנן התארגנויות פוליטיות שהן בנות-ענישה, וקובע תקדים לפיו השלטון יכול להפוך התארגנויות פוליטיות מסוימות לכאלה. אף דמוקרטיה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך לעוולה התארגנות פוליטית שאיננה בלתי חוקית[1] אם ברצונה להישאר כזו. חופש ההתארגנות הוא מיסודותיה של הדמוקרטיה. בלעדיו, אין בה דבר. חקיקה שנועדה לקעקע פעילות פוליטית מסוימת, ספציפית, נקודתית, היא מצב בו המשטר מתערב בבחירתו של האזרח ומפעיל רגולציה על השוק היחידי שצריך להישאר חופשי מכזו: שוק הדעות.
- כלומר, הקריאה שלה לפעולה איננה קריאה לפעולה פלילית [↩]
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
