בלוגיקה

Vitia Splendida

במחזה 'האבירים' מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית^[1].

מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר'ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס - הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר'ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.

מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי - חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט - יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג'ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".

הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר'ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים^[2]. ערסים, בקיצור.

עוד »

1. סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
2. יהודים גאים עילגים [↩]

אני ואפסי עוד

לשמחתי, הפוסט הקודם שלי והדיון שלאחריו עוררו עניין והניעו דיון בנושא. ראש וראשון (מהידועים לי) היה דובי^[1], ולפוסט שלו הגיב מרק. במהלך הדיון ביניהם - וחבל שאין זו רוח הדברים בדיון שנוצר כאן - הייתה ירידה ממקרים ספציפיים והליכה אחורה, אל העקרונות. וכשהולכים אחורה, מקבלים את הדיכוטומיה שמניעה אנשים רבים וטובים למעשה ורפלקסיה כבר ימים רבים: חירות מול שוויון.

עוד »

1. שכותרת הפוסט הזה מוקדשת לו [↩]

אורתודוכסים חובבי חופש

אני קורא אדוק של הקפיטליסט היומי, מסיבות שאינן שונות בהרבה מאלו שמובילות אותי להיות קורא אדוק של "בחדרי חרדים": דע את האויב. לרוב אינני טורח להגיב לנאמר שם, גם כן מסיבות דומות; נקודת המוצא שלנו שונה, הערכים שלנו שונים והשקפת עולמנו שונה. יכולתי להתווכח עם כל פוסט שעלה שם, להקים את "הסוציאליסט היומי" ולתקוף אותם כל היום, אבל בגלל שהם מנצחים ואני צריך עדיין לצאת ולעבוד, אני מעדיף פשוט להניח לזה. לא אשכנע אותם והם לא ישכנעו אותי והבלוגיקה תתמלא בכל מיני מונחים בסגנון "ריבית משתנה" ו"גירעון תקציבי" וקוראיי הנאמנים יברחו.

אם כן, כשאני מגיב לשני פרסומים^[1] בבלוג הקפיטליסטי להחריד הזה, נשאלת השאלה מה נשתנה. ובכן, מה שנשתנה הוא שהפעם נחשפת במלוא עוזה אותה התופעה המתרחשת אצל אנשים כאשר הם בטוחים שהם צודקים אל נוכח עובדות קצת שונות: מעבר מגישה רציונאלית לאמונה עיוורת. ואם כבר הגענו לאורתודוכסיה^[2] קפיטליסטית, אז אנחנו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; ואני יכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל.

עוד »

1. גילוי נאות: אני לקוח של החברה של אורי רדלר, כי אני משתמש במעבד התמלילים המעולה "מלל" [↩]
2. מיוונית: סברה נכונה [↩]

אבל בואו עכשיו

לאחר רצח רבין אמרה אלמנתו להמונים שבאו לחלות את פניה בביתה "חבל שלא באתם אז". כדי שלא נרגיש זאת שוב, כדי לקבוע שהגנה על חופש הביטוי היא גם התנגדות נחרצת, חסרת סבלנות, לאלימות פוליטית; לצורך כך תתקיים הערב (חמישי, 2 באוקטובר) בשעה שש עצרת תחת הכותרת "לא עוד שלום חבר" מול ביתו של שטרנהל ברחוב ש"י עגנון 21 בירושלים. אני אהיה שם (אם כי ייתכן איחור אפנתי). אני קורא לכולם לבוא.

כי קצת צומי לא הרג אף אחד

אז יש תחרות בלוגרים עצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. ואני בלוגר עצמאי, במובן הזה שכל חודש יורדים לי כמה עשרות שקלים על הבלוג הזה (כמו גם על הבלוג של אחותי הגדולה ועל האתר של פעילים למען פליטים, שמתארחים אצלי), וגם במובן הזה שהבלוג רץ על מערכת שאני התקנתי ועל תבנית שאני תרגמתי והתאמתי. אז נרשמתי.

אתם מוזמנים להצביע (יש פלוס קטן בצד, תנו לו קליק). אני לא באמת חושב שאני אתברג במקומות הראשונים (יש מועמדים ראויים ביותר), אבל כמו באולימפיאדה, מה שחשוב זו ההשתתפות.
עוד »

להגנתו האמונית של אברהם

הבטחתי לאורי קציר שאסיים את הפוסט הזה, שנמצא אצלי בכמה פורמטים שונים, שהוא מעין כתב הגנה לאברהם אבינו בכל הקשור לאחד הסיפורים הבעייתיים יותר בתנ"ך; זאת בתגובה לפוסט אצלו. יש כמה נקודות עיון מעניינות בסיפור הזה, כמה נקודות אחיזה לביקורת על האורתודוכסיה היהודית של ימינו ובכלל, ואני מקווה לנסות ולגעת פה ברובן. מדרש מפורסם הוא שעקידת יצחק התרחשה בראש השנה; תהיה זו, אם כן, בחירה נאותה לפרסם את כתב ההגנה הזה דווקא עכשיו. אזהרה מראש: זה ארוך.

דבר אחד הייתי מבקש מהקוראת לשאת עמה בתודעה לאורך הקריאה: ערכית ומוסרית אברהם אבינו ראוי לכל גנאי; מעשה העקידה, שהטרימה אותו נטישתם של ישמעאל והגר במדבר, אינו עולה בקנה אחד עם אף נדבך בתפישת העולם שלי. לו היה "אבינו" חי בימינו-אנו, השוואתו לאלי "הפלה מאוחרת" פימשטיין, למשל, הייתה בלתי נמנעת. אין ספק בלבי שהייתי מריע להרשעתו של אברהם אבינו מודרני. הטענה שלי פה כלל איננה טענה מוסרית, היא טענה אמונית; בעיניי, חבויות בסיפור הזה רבות מההשקפות שאני חולק בכל הנוגע לענייני דת, ואליהן הייתי רוצה להתייחס. עניין ידוע הוא שלא כל מעשה אמוני נמצא באותה מדרגה עם המוסר הסטנדרטי. ולאחר שהדברים נאמרו, נדמה לי שאפשר להתחיל.

עוד »

תגיות: אברהם, אקדמי, טוקבק, יהדות, לא מעניין, להוסיף תג חדש, עלה ברשת, פילוסופיה בגרוש, קירקגור, תנ"ך

יום פקודה

כשכנופיית יצהר חשה שדמה הפקר, היא יוצאת וממלאת, לפחות בעיני עצמה, את תפקידה של המדינה: היא "באה חשבון" עם חפים מפשע מפני שהיא חושדת שמתוכם באו המפגעים בה. המופרעים מצפים שנבין אותם, אחרי הכול, הם הצד השני של חוק שי דרומי, ואותו הבנו. אם המדינה מגלה אזלת יד בהגנתנו, הם אומרים, עלינו להגן על עצמנו. אם המדינה אינה מגלה הרתעה, אותה מילת קסם החביבה על מיליטנטים כגון אלה, עלינו להרתיע בעצמנו. אנחנו, הם אומרים, בדיוק כמו שי דרומי.

עוד »

אחת עשרה מילים

שלי יחימוביץ', לא תוכלי לטעון שידייך לא שפכו את הדם הזה.

על קפיטליזם ואינדיבידואליזם (או למה אמא שלי הרסה לי את החיים) - (פוסוטורח)

החבר שאני הכי גאה שהוא חבר שלי, יול, הרים ראשון^[1] את הכפפה של פוסט אורח. רשות הדיבור ליול:

עוד »

1. אתם עדיין מוזמנים [↩]

בהתנשאות מזלזלת וחסרת רחמים

הפוסט האחרון של יוסי גורביץ הפתיע אותי. גורביץ דן בבקשתם של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, הביריון והאורטור, לאשר להם ולחבר מרעיהם לצעוד ברחובות אום אל פאחם כאשר הם נושאים דגל ישראל. כפי שמעיר גורביץ, זה סוג הפרובוקציה שבן-גביר ודומיו אוהבים כל כך: אם תאושר להם הצעדה, ונדמה שעבורם זהו המקרה הטוב-פחות, יוכלו לעשות את שהם אוהבים מאוד: לעורר ריב ומדון. אם תושבי אום-אל-פאחם יגיבו, בין בהפגנה בין באלימות פסולה, יוכלו להגדיל ולטעון שהנה, ערביי ישראל הם גיס חמישי, שאינם מוכנים לראות את דגל ישראל מתנוסס ברחובותיהם. מנגד, אם הצעדה לא תאושר, יוכלו לטעון שהדמוקרטיה בישראל איננה דמוקרטיה כלל: יהיה זה כלי נשק נוסף בידי אלה החפצים לפרק את הדמוקרטיה בפוליטיאה היהודית, לטעון כאילו המשטר מתנכל להם באותה העת בה הוא מאפשר לאנשי שלומו לעשות ככל העולה על רוחם; וטיעון נוסף כנגד בג"צ בידי המבקשים לפרקו.

עוד »