כמו לא מעט כינויים שהממסד המיינסטרימי הפך לכינויי גנאי – היפי, שמאלן, מתיוון – ביטניק הוא כינוי שאני יכול להזדהות איתו ביתר קלות מאשר עם הממסד המיינסטרימי.

מושג הביטניק נובע ישירות ממה שכונה דור הביט (beat, קצב). ג’ק קרואק וג’ון הולמס הם האחראים על טביעת מושג "דור הביט", שהתייחס לזרם ספרותי שמתאפיין בכתיבה חופשית, חד טיוטתית (כלומר, לא עורכים תיקונים בטקסט) ותוך שימוש בשפת דיבור. נושאי הכתיבה שלהם העמידו במבחן מתמיד את גבולות המקובל חברתית בשנות החמישים השמרניות; שירו (למעשה, ספר השירים) של אלן גינסברג, Howl (נהמה, יצא בעברית בהוצאת י. מרכוס ובתרגום – חלש לפרקים – של דן עומר), היה עמוס בתיאורים מיניים בוטים ומפורטים, גם חד מיניים, ובתיאור התנסויות בסמים. שורה אחת במיוחד:

who let themselves be fucked in the ass by saintly motorcyclists, and screamed with joy

עלתה למו"ל במשפט על תועבה. המו"ל, לורנס פרלינגטי, יצא זכאי במשפט, והשופט קלייטון הורן קבע כי לשיר יש ערך חברתי גואל, לא פחות.

התנועה זכתה להצלחה מסחררת, כשספרי שירה החלו להמכר במאות אלפי עותקים. ההשפעה של דור הביט על הפרוזה והשירה מורגשת עד ימינו אנו; הם חוללו מהפכה.

בין היתר, השפיעו סופרי ומשוררי דור הביט על תנועה חברתית של צעירים עירוניים אמריקאים, שהעיתונאי האמריקאי הרב קיין תיאר כ"ביטניקים", תוך שהוא לוקח את ה"ביט" מהספרות ואת ה"ניק" כסיומת רוסית (אם אני זוכר נכון, היה זה הלווין הרוסי ספוטניק שנתן את ההשראה לכינוי). את הביטניקים תיאר כרחוקים מהממסד וכמי שעשויים להיות פרו-קומוניסטים – שם כללי בתרבות האמריקאית לכל מי שחושב שאולי החופש הקפיטליסטי, חירותו של העני ללון תחת הגשר, הוא לא ממש חופש.

הביטניקים צללו במים העכורים של אנטי-ממסדיות בשנות החמישים של המאה ה-20, ומצאו שם אוצרות. ליברלים אמיתיים, חופשיים ברוחם, הם הגדירו מחדש מוסדות אמריקאים ותיקים. הם התנסו בסמים ובצורות לא שגרתיות של מין, הם היו אנטי-מטריאליסטים[1], עסקו ברוחניות ובפילוסופיות מזרחיות.

הממסד לא ידע איך לאכול את התופעה. להבדיל מתנועת ההיפים המאוחרת יותר, הביטניקים לא בידלו עצמם מהממסד, הם היו חלק ממנו וצמחו בתוכו. סטודנטים ומחזיקי תארים, הופעתם מוקפדת (הופעה ביטניקית טיפוסית כללה חולצת גולף שחורה, משקפי שמש כהות וכובע ברט, זקן צרפתי ולעתים גם שיער ארוך), ממעמד בינוני-גבוה. הם היו מורדים, היוו השראה לתנועות אחרות כמו ההיפים והפאנקיסטים, משכילים, שוחחו על שירה בבתי קפה, חופשיים ברוחם, אולם לא היו מהפכנים במובן המקובל: רק רצו לחיות את חייהם בחירות הנתונה להם באורח טבעי, ואלמלא שמרנותה של סביבתם, לא היו מאתגרים אותה.

[...]

אני ביטניק, אבל לא במובן שנטבע בשנות החמישים. ספרות-ביט כבר מזמן לא מאתגרת את הממסד, הוא אימץ אותה כקלאסיקה, ושיער ארוך כבר לא מעורר התנגדות. הביטניקים של שנות החמישים היו שוחים במיינסטרים האמריקאי של ימינו כדג במים, ואולי חשים תסכול מכך. מתירנות מינית כבר איננה מה שהיתה אז, וסמים קלים הם חלק מהתרבות המערבית, על אף שאינם חוקיים. לא, אני – וכמוני לא מעטים מחבריי ומכריי – ביטניק מסוג חדש, לא beatnik אלא bitnik, בן דור הביט הממוחשב.

אני מאמין בחיה ותן לחיות. אני מאמין בחלוקת משאבים צודקת. אני מאמין בזכותו של כל אדם לנהל את אורחות חייו כרצונו: ירצה, ישתכשך במיינסטרים, לא ירצה, יהיה רדיקלי ומופרע ככל שיעלה על רוחו, ואני מאמין בזכותו לעשות כן חופשי מסנקציות חברתיות. אני מאמין בחופשיים ברוחם, שהם אנושיים, אנושיים מדי. אני מאמין בתיקון עולם. אני מאמין בהשכלה ואינטלקטואליות כמפתח לחופש רעיוני ולמחשבה חופשית. אני מאמין בקריאת ספרים ובהליכה לתיאטראות, בכוחה הבלתי-מנוצח של המילה הכתובה היטב המעוררת רגש רדום, בשייקספיר ובגתה. אני מאמין בחציית גבולות שפה, אני מאמין שלכל דעה יש מקום. גדלתי לתוך החירות שרשת האינטרנט מאפשרת, הייתי נער 2.0, אני מאמין בזכות הביטוי הפומבי של כל אדם, בנוכחות שמגיעה לו. אני תרבותי ומנומס, מכבד את החברה שאני חי בה ואת הבחירות שאנשים עושים, ויודע להקים קול זעקה כאשר אינני מסכים איתם, מבלי לעשות להם דה לגיטימציה. אני מאמין שנכסי תרבות צריכים להיות זמינים בחינם, ואני מאמין שיש לתגמל היטב את היוצרים אותם; אני מאמין שכולנו יוצרים אותם.

את המקום של שירת דור הביט משנות החמישים כמקור השראה תופסת אצלי שירת דור ה-bit של שנות האלפיים, הפרוזה המקוונת. טקסטים מרתקים שנכתבים בטיוטה אחת ומועלים כפוסטים לבלוגים וכיצירות לאתרי יצירה, סטטוסים של one-liners נבונים, טוויטים של 140 תווים. מגבלות המקצב של השירה שלי הם מגבלות של טקסט-בוקסים ונאכפים על ידי ג’אווה סקריפט, והוא חזק מכל אקדמיה, כי גם הוא, בתורו, הוא שירה ומקצב שנוצרו על ידי אדם ומושחררים ברשיון קריאייטיב קומונס. גם הוא יצירה.

אני מאמין בטולרנטיות שבאה ביחד עם זה שאף אחד לא מרגיש שאמירתו אינה נשמעת ושפיו חסום מלדבר.
אני מאמין באוויר נקי ומים זכים, אני מתנגד לזיהומם תמורת בצע כסף, אני מתנגד לחומרנות רק במובן שבו אני רוצה שאנשים לא יצרכו כדי להיות מאושרים. חשובה לי איכת הסביבה שאני חי בה, אני מאמין שישנם בעלי חיים שניתן להחיל עליהם את הגדרת האדם (Person) הפילוסופית ולכן שלבעלי חיים יש זכויות, אני מאמין בלצעוק עבור אלו שקולם חלוש מלדבר. אני מאמין בשטחים פתוחים כתנאי לדעה פתוחה, בחיים אורבניים תוססים בעיר שהתכנון האורבני בה הוא נכון, אני מאמין שצדק חברתי וצדק סביבתי הם הינו הך.

אני מחובר לשורשים שלי ולמסורת בית-אבא, אינני מתבייש בזהותי היהודית ואני מכיר בכך שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי, וששלי צודקת לא יותר ולא פחות מזו של כל אחד אחר. אני מאמין בחינוך.

אני ביטניק, וזהו המיניפסט שלי.

  1. החברה האמריקאית טיפלה בהם היטב, כשהתחילה למכור מרצ’נדייז ביטניקי [↩]