בלוגיקה

מכתב פתוח לידיד צעיר

הקדמה

ארז וולף מפרסם שאלה שנשאל על ידי בלוגר צעיר, מה צעיר, ינוקא ממש. בגדול, הילד שואל את ארז מה לעשות - חברים לכיתה מצאו את הבלוג ועכשיו הם צוחקים ממנו בכיתה. ועל זה נאמר: שאלה טובה. ארז מפרסם את השאלה ושואל אותנו, הקוראים, מה אנחנו היינו עונים לו, שזו אפילו שאלה יותר טובה. אז ניסיתי לענות, ויצא לי פוסט. חברים שלי אומרים שאני מאוהב בצליל של המקלדת שלי. אולי. להלן התשובה.

בחור,

בועז כתב פעם, כש"במה חדשה" הייתה ממש בתחילת הדרך, "אתה יכול ליצור רק אם אתה באמת שם זין על מה שאנשים אחרים חושבים עליך, ואתה הראשון שבאמת מאמין מי אתה". אני נוטה להסכים. אם אתה מתחיל לחשוב על מה אחרים חושבים עליך, אתה מתחיל לברור מילים. לשנות סיפורים. להתאים את עצמך, ככה שאף אחד לא יוכל להפגע, לצחוק, ללעוג - להגיב באמת. ו"יצירה" זה לא רק שיר או סיפור. יצירה זה כל דבר שאתה עשית - שלפני שהגעת לא היה יש אונטולוגי בעולם, ועכשיו הוא כן, ואתה זה שהוציא אותו לאוויר העולם. אתה יודע, סוקרטס חשב על עצמו כעל מיילד של רעיונות ומחשבות. הוא לא יצר אותם, הם נוצרו אצל בני שיחו, אבל הוא יילד אותם החוצה. הנה איש שבאמת לא שם זין על העולם. עד היום מדברים בו.

כל האנשים כותבים. מעט אנשים משתמשים בכתיבה לא רק כאמצעי פונקציונלי להעברת מסרים קצרים - הודעות, צ'אט, אימיילים. מעטים עוד יותר מפרסמים את מה שהם כותבים. אלה האנשים שלא מרגישים מוגבלים על ידי המדיום הזה, הכתיבה, מרגישים שהוא ממנף אותם, והם יודעים לעשות בו שימוש.

ופרסום הוא חרב פיפיות. אנחנו יכולים לצעוק את מה שיש לנו להגיד אל כל העולם, ואולי למצוא אוזן קשבת. מצד שני, כולם שומעים מה צעקנו. אם התנהגות כזו הייתה לגיטימית בעולם האמתי, זה שאנשים הולכים ונושמים וחיים בו באמת, זה שבו אתה לא יכול ללבוש פנים של מישהו אחר, הרבה מאוד אנשים היו נעמדים באמצע הרחוב וצועקים, למשל, "אני לבד!" ומחכים לאוזן קשבת. במקום זה הם מסדרים את השיער ולובשים חולצות יפות ומחליפים מבטים רבי משמעות - הם שומרים על פנים. הם, אנחנו, בוחרים לשמור על פנים ולא לצעוק את מה שיש לנו. עד שזה מגיע לאינטרנט. זה מה שעושה את האינטרנט מקום כל כך נפלא. אחד הדברים, על כל פנים.

שאלה ששואלים אותי הרבה היא למה האייקון של "במה חדשה" הוא איש צועק. פעם, לפני הרבה זמן, הוא הגיע עם סלוגן. In cyberspace, no one can hear you scream. אני חושב שהמשפט הזה נאמר במידה גדושה של סרקאזם. רק בסייבר ספייס אתה יכול לצעוק. רק שם זה לגיטימי. רק שם אתה יכול לכתוב כל מה שאתה רוצה - ולמצוא אוזן קשבת - או לפחות להרגיש שצעקת.

ביום מן הימים נתקלתי בשאלה דומה לזו שלך, ידידי הצעיר, בתמיכה של במה חדשה. בחור בערך בן גילך שגילה לראשונה את העינוי שבאהבה, וכתב כמה דברים, והעלה אותם לבמה חדשה תחת שם בדוי. ומישהו מהכיתה שלו מצא אותו, ונפנף בדפים מודפסים בכיתה, וכולם לעגו. זאת אומרת, ברור שלא כולם. כמה בנות ליד החלון בטח ישבו בחוסר עניין, וכמה בנים בדיוק היו ליד הברזיה - אבל זה הרגיש כאילו כולם צחקו. ואחר כך גם אנשים שבכלל לא היו שם צחקו. אנשים שבכלל לא ביקרו בדף. דינמיקה של בית ספר, יש מעט מאוד דברים אכזריים ממנה. מבוגרים לפעמים אומרים לך שכשתגדל תפסיק להתייחס לזה שצוחקים עליך, אבל זה לא נכון. פשוט, מבוגרים לא צוחקים זה מזה בדרך כלל.

מהבחור הזה למדתי שני דברים. האחד הוא שאין באמת אנונימיות ברשת. מי שמכיר אותך יכול למצוא אותך, וזה יכול לכאוב. אף פעם לא חשבתי על זה, כי מאז שאני זוכר את עצמי, הזדהיתי ברשת בשמי המלא. זו הייתה החלטה ערכית, שקיבלתי כשהייתי מבוגר ממך רק בשנתיים או שלוש - אם אני לא מוכן להתמודד עם ההשלכות של מה שאני אומר, אני לא אומר את זה. אין כאן ביקורת על אנונימיות, כמובן. אני יכול לראות את יתרונותיה. זו פשוט הגישה שלי.

הדבר השני שלמדתי ממנו היה על מקומה של הבושה והמבוכה אצל הצעירים. הו, אני די בטוח שכשהייתי צעיר (ולא יפה) הייתי מבויש ונבוך המון. אימאבישר מאשרת שאכן זה המצב. העניין הוא שמאז כל כך נסגרתי בגישה שלי, של לשים זין על העולם, מפרי משנתו של מר רימר, שהמבוכה הזו נראית לי לגמרי זרה.

הבחור ההוא בחר להשאיר את יצירותיו. שאלתי אותו האם הוא כתב את הדברים מפני שהרגיש אותם. הוא ענה שכן. שאלתי אותו האם פרסם אותם מפני שהוא הרגיש שהוא צריך לצעוק. הוא ענה שכן. שאלתי אותו האם הצורך שלו לצעוק שכך או גבר מאז שגילו אותו וצחקו עליו. הוא ענה שהצורך גבר. שאלתי אותו האם הוא מתכוון להסתתר כל פעם שימצאו אותו. הוא ענה שלא. אמרתי לו שלדעתי הוא נדפק. נתקע במצב של חוסר ברירה. תצטרך להתמודד עם הלעג, אמרתי לו. יש שתי דרכים להתמודד עם לעג - להתעלם ממנו, או לנסות לגרום לו להפסיק. בד"כ, אם מנסים לגרום לו להפסיק, הוא רק מתגבר.

אז אחרי כל זה, הנה התשובה שלי אליך. אתה צריך לשאול את עצמך כמה עור יש לך, כמה עור אתה רוצה שיהיה לך. כמה אתה רוצה לצעוק. אין טעם להסביר להם, לבריוני הקומדיה מבית הספר, אלה שיבלו שעות על גבי שעות בחיפוש אחר חומר ללעוג למישהו אחר - ועוד יקראו לך חסר חיים. אין טעם להסביר להם שבזמן שהם כותבים סמיילי באייסיקיו, אתה כותב טקסט שיש לו משמעות למישהו, לקהל. בזמן שהם שורצים מול הטלוויזיה, יש אנשים שמחייכים כשהם רואים פוסט חדש שלך. בזמן שהם מחפשים תמונות עירום, אתה כותב ואנשים קוראים, וזה עושה אותך הרבה יותר מוכשר מהם - גם אם פחות מוצלח בלהביך אנשים. אין טעם להסביר להם, הם לא יבינו. סביר להניח שהם ימצאו סיבה ללעוג גם על זה. מי שרוצה ללעוג - ילעג. אז הפתרון שלך הוא הקשה. עד כמה אתה מאמין במה שיש לך לומר? עד כמה אתה מאמין בעצמך? עד כמה אתה יכול לעמוד מאחורי הכתוב שלך, גם אם מדי פעם תצטרך להגן על פוסט כזה או אחר בססמה, בגאון, בראש זקוף? כמה עור יש לך, להדוף את חצי הלעג? אין שום פסול בבחירה באופציה השניה. אין שום דבר לא נכון בלסגור את הבלוג ולנסות שוב מאוחר יותר, כשאתה מבוגר יותר, עמיד יותר, בטוח יותר. או לא. אין שום פסול בלסגור את הבלוג לגמרי, ולא לחזור לזה יותר. זו בחירה לגיטימית לחלוטין. השאלה היחידה היא - האם אתה רוצה לעשות אותה, ואם לא - איזה מחיר אתה מוכן לשלם. אני לא יכול לעזור לך בזה. זו החלטה שלך. אני רק יכול לומר לך, שמה שלא תעשה - הבחירה שלך היא לגיטימית ונכונה, כל עוד היא לגיטימית ונכונה לך.

רק טוב,

נמרוד.