יוני 28 2008
הבת של אברהם ושרה
רות גרונבאום נולדה באאכן שבגרמניה ב-1912, לפני תשעים ושש שנים. בביתו של אברהם גרונבאום, אביה, שהיה גיבור מלחמה מעוטר ממלחמת העולם הראשונה ומורה בבית הספר המקומי, היו חוקים נוקשים, כיאה לבית יהודי גרמני בתחילת המאה.
כשהייתה צעירה נפטרה אימה, שרה גרונבאום, ממחלה. כשבגרה, הלכה ללמוד רפואה בפרנקפורט.
אחר כך הנאצים עלו לשלטון, וחוקי הגזע באקדמיה כבר התחילו לתפוס תאוצה. רות נאלצה לפנות את מושבה אם לבן הגזע העליון לא היה היכן לשבת ולספוג השפלות כאלה ואחרות. אז החליטה לארוז את חפציה ולעזוב את גרמניה. אביה כעס. זה הולך לחלוף, רות, אמר לה. זה הולך לעבור. רות הביטה בו בחמלה והודיעה: זו ההתחלה של הסוף. כאן לא אשאר. זו הייתה החלטה קשה ביותר. אביה היה דמות מפתח בחייה, והיא אהבה אותו אהבה עזה ולא מתפשרת. אבל מורדת הייתה, ואופיה המרדני לא אפשר לה שלא ללכת אחרי צו לבה.
נמלטה לבריטניה, שם למדה סיעוד, והוסמכה כאחות מיילדת. אחר כך הצטרפה לשורות הצבא הבריטי. בתו של גיבור המלחמה הגרמני נלחמה עם כוחותיו של הגנרל מונטוגמרי באלכסנדריה נגד צבאה של המדינה בה נולדה, מול כוחותיו של הגנרל רומל. במחנה נפוצו שמועות על רומן עם קצין גבוה ונאה. אחר כך היגרה לפלשתינה.
כל שנותר לה היו שרידי משפחה: אחותה הקטנה ובת דודה. רות החלה לעבוד בבית החולים "העמק" שבעפולה, תחילה במעבדה הבקטריולוגית ואחר כך כאחות מיילדת. או אולי זה היה הפוך, אינני זוכר. התגוררה בבית החולים, במגורי הסגל, ולמדה עברית תוך כדי תנועה. החדשות הרעות מגרמניה לא איחרו לבוא. מכתבו האחרון של אביה האהוב נשלח אליה ממאידנק, ונפתח במילים "רות האהובה". רות ידעה שממאידנק מעטים המשיכו הלאה.
פגשה בגבר כלשהו, ובגיל ארבעים נכנסה להיריון לראשונה. בנה הראשון היה גם היחיד, והיא גידלה אותו לבדה, בחצר בית החולים העפולאי. צירפה פרוטה לפרוטה כדי לשים אוכל על השולחן, נאבקה בקשיי היומיום. היום קוראים לנשים כמוה "חד הוריות" והן עולות לירושלים להפגין. אז הימים היו ימי הצנע, ותלושי המזון היו חייבים להספיק. חברת ילדות מגרמניה הייתה שולחת מפעם לפעם את העוגיות שעיר הולדתה, אאכן, הייתה מפורסמת בהן.
פעם נסעה לכנס אחיות בנהריה. הילד נשאר אצל אחותה הקטנה ובעלה, שבדיוק נפל למשכב. משך שעות הילד לא הפסיק לייבב שהוא רוצה את אימא, ובסוף לא הייתה ברירה ורות חזרה ולקחה אותו. למחרת חדר מחבל לכנס והרג כמה מעמיתותיה.
פעם אחרת הלכה ברחובות חיפה, ולמכונית חונה השתחרר בלם היד. רות נדרסה, ועינה נפגעה פגיעה קשה. ראייתה חזרה, אולם כעת העין דמעה ללא הרף, בגלל קרע בצינור הדמעות.
אהבה קונצרטים טובים והצגות טובות. אהבה לקרוא, אהבה לשחק. אהבה לצחוק.
רות יצאה מהמעלית לאט, מבטה בוהה, גופה נשען בכבדות על ההליכון, רגליה נעות בקושי. כבר כעשרים דקות שהיא מטיילת בחוץ, והיא עייפה. המטפלת שלה עזרה לה להתיישב על הכורסה ולהרים רגליים. גם את כוס המים היא עזרה לה לשתות. רות לא הוציאה הגה. לידה ישב הבן שלה ועוד בחור צעיר, והיא חייכה אל הבחור הצעיר. מישהו חייך. מישהו אמר משהו, ורות הנהנה, לא באמת מסוגלת להבין את המילים, לא באמת מסוגלת להחזיק תשובה זמן מספיק כדי לומר אותה. עינה דמעה. מישהו - אולי זה הבן שלה? פעם זכרה, אבל עכשיו זה חומק ממנה - נשק לה, ואחר כך שוב הייתה שם רק המטפלת. תמונות צבעוניות התחלפו במכשיר מולה, והייתה גם מוסיקה.
כשהתבררו מימדי האסון בגרמניה הלכה רות גרונבאום ושינתה את שם משפחתה, להנציח את שמם של הוריה, אברהם ושרה.
ֿלכבוד יום ההולדת שלי ולכבוד פוסט המאה, ראיתי לנכון להקדיש פוסט לסבתא שלי, שציינה לפני כמה ימים את יום הולדתה ה-96.
מדהים אותי שאין לפוסט הזה עדיין תגובות.
זה פוסט יפהפה, הסיפור והכתיבה. מזל טוב לסבתא!
תודה אלעד.
זה באמת פוסט יפהפה.
את התגובה הראשונית שלי לפוסט הזה ראית פייס-טו-פייס אחר הצהריים.
גם אני מתגעגעת אליה, מאוד מאוד.
אוהבת אותך.