השיחה הזו התקיימה לפני למעלה משבוע, ורשמתי אותה כי ידעתי שאני רוצה לפרסם אותה. אבל בגלל שעוד אין גוגל דסקטופ לניירות (למה באמת?), הצלחתי לאבד את הדף. היום מצאתי אותו. הבלוגיקה גאה להציג – חברים, סיפור טראגי-קומי.

חבר א’: …יבש, יבש, יבש. חודשיים כבר רק נשיקות. אפס אקשן.
חבר ב’: תקשיב, זה מפסיק להיות לגיטימי לבכות שאתה לא מקבל ציץ בערך בגיל 16.
אני: Dude! עד איזה גיל אימא שלך היניקה אותך?

מלצרית (בדיוק מגיעה לשולחן): שאני אחזור אחר כך?
חבר ב’: לא, רגע, אנחנו צריכים חוות דעת נשית. אכפת לך?
אני: תפסיק להטריד זרים שמקבלים כסף כדי להיות נחמדים אליך, טוב?
מלצרית: לא, לא אכפת לי.
חבר ב’: באיזה גיל זה נהיה לא לגיטימי לבכות כי אתה לא מקבל?
חבר א’: לא בכיתי!
אני: בכית, זה נתון, שתוק.
מלצרית: גברים תמיד בוכים על זה.
חבר א’: לא תמיד. אנחנו לא בוכים כשיש אקשן.
אני: מה הקטע עם ה"אקשן"? מה, האריסון פורד מופיע לך כשאתה עושה את זה?
מלצרית: גם כשיש לכם, זה לא מפסיק. אתם תמיד בוכים. זה או לא מספיק, או יותר מדי, או באמצע משחק… וכשאין לכם – ווהו. דמעות.
חבר א’: נו, זה הכול דברים שבאשמתכן.
מלצרית: יו, אתה באמת מבוגר מדי בשביל לבכות על זה.
חבר ב’: מ.ש.ל. אתה חייב לי מילקשייק.
חבר א’: לא התערבנו!
אני: אתה תפסיק לבכות מתישהו?
מלצרית: אחד מילקשייק. איזה?

אני אוהב את החברים שלי.