את הספר הזה אתה מכיר?:

http://www.amazon.com/Ominous-Parallels-Brilliant-parallels-pre-Hitler/dp/0452011175

מזכיר את סצינת הסקילה של מונטי פייטון, שהרי הרמב"ם עצמו אמר "אלי את", וגם אם יחזור בו ויגיד "רק הבאתי דוגמא", וגומר.

ובקשר לנאמנות לשלטון, ושוב פעם, רוב מי שאני דיברתי, אמר שלמדינה יש כמעט מקום של קדושה ביהדות, ולכן אסור על פי ההלכה לפעול בניגוד לחוקי המדינה לפני הכל (בלי קשר כמובן אם היא דמוקרטית או לא, אבל במקרה הזה היא דמוקרטית).

אין ספק שיש גם רבנים שטוענים אחרת, אבל אני לא בטוח שכל מה שאמרת פה רלוונטי במיוחד לגבי הזרם המרכזי של הלאומיות הדתית, אין תמימות דעים בקרב הדתיים ואין מקום להכללות, לפחות לא בנושא הזה.
כולם הולכים קודם כל אחרי ההלכה לא לכולם זה מתנגש עם הדמוקרטיה.

נהניתי נורא לקרוא את הפוסט הזה, ורעיונותיו של פילוסוף זה משקפים את תפיסת העולם שלי, הנוכחית לפחות (תהליך אמרנו?).

אממה?
הניסיון לפתור באמצעות רעיונותיו של קירקגור בעיות כלל חברתיות, או ליצור באמצעותן מבנה חברתי, סותרת את מהלך המחשבה שלו עצמו, שהרי החידוש הגדול ביותר בדבריו הוא אימוץ האמת הסובייקטיבית, על אף, או שמא דווקא בגלל היותה סוביקטיבית, פרטית.
ניתן לומר כי הוא פילוסוף של האדם ובשום אופן לא של החברה, סביר להניח שלא היה כותב תיזה מדינית המבוססת על רעיונות אלו.

עם זאת, השאיפה לחיות במדינה שהפרטים בה מתנהלים באופן קירקגורי מול עצמם ומול החברה היא שאיפה ראויה שאני מצטרף לה.

תודה רבה
עינגת לי את הסופ"ש

שלמה (חרדי לעברי שעבר, חילוני לשעבר, דתי קירקגורי בהווה)

ואכן תהום שאיננה ניתנת לגישור פעורה בין אלוהי אברהם יצחק ויעקב ובין פטפטני האקדמיה המבושמים מעצמם עד בלי די. אוהב-החכמה של אפלטון מייסד האקדמיא הוא אנטי-תזה של הפילוסוף האקדמאי של העת החדשה. קירקגור, כמובן, לא היה פילוסוף. קירקגור היה איש רוח אמיתי, אוהב-חכמה אפלטוני, וככזה סלד מהפטפטת של בתי הקפה ומסדרונות האקדמיה סלידה אמיתית וכנה. הוא לא היה יחיד. דגולים בשיעור קומתו היו לפניו (פסקל למשל) וקמו אחריו (טולסטוי למשל). אנשי אמת אלו אינם כה מעטים כפי שרבים נוטים לחשוב אלא שמרביתם אינם נודעים לנו כיוון שליבם והכרתם נקיים מיוהרה זחיחות ושטחיות, והדממה וענוות האמת הן מידות ממידותיהן הטרומיות.

מה מייחד דגולי רוח דוגמת קירקגור ומבדיל אותם כ"כ מהמלומדים נפוחי החזה? בקירקגור בערה אש. אש שאין לה זכר אצל האדם הממוצע, אש שכובתה לעד אצל הפילוסוף היהיר, ובמו ידיו שלו. קירקגור לא יכול היה לקבל את העליבות הנוראה שבחיים המותיים בבשר: הוא ראה בעיניו את השעבוד המבייש ליצר, את הקטנוניות והעליבות שבחיי המשכילים, את חרב המוות המתנוססת מעל לצווארם של משכילים ובורים כאחד ושאיננה יודעת אפליות, את חוסר התוחלת שבמעמד ובהשכלה, את חוסר התכליתיות בחיי הבשר. קירקגור ראה נכוחה ונכסף בכל ליבו ומעודו לחרות של אמת, לאהבה שאיננה יודע גבול, לממשות נשגבת שאין לה דבר וחצי דבר עם הבלי העולם הזה. לא כקלישאות של שיחות סלון אלא כאידאות אפלטוניות שהן ברות הגשמה. וככל דגולי הרוח בשיעור קומתו, הוא מצא מעיין של מים חיים באלהים.

קירקגור היה מאמין אמיתי. אש האמונה בערה בעצמותיו. כמו פסקל לפניו, כמו טולסטוי אחריו, הוא היה מוכן לתת הכל בעבור האוצר שגילה. מספרים על סוקראטס שעמד שעות יחף בשלג כדי לתרגל אדנות על הבשר. היו שצמו ימים ארוכים, היו שהתבודדו במערות נידחות, היו שחייכו מתוך הלהבות. "אם השתגענו" אומר שאול התרסי, "השתגענו לאלוהים".

מי הם אלו שאוהבים להתרברב כל כך על הערכתם את דגולי הרוח? בד"כ אלו הם אנשים אתאיסטים בנשמתם. חובבי כבוד וחברה והתענגויות חושניות למיניהן. לדידם – אלהים בדיה. מנגד, שכלם וברק מחשבתם – חובקי עולם. אלו הם הבוטחים בחילם, היהירים שכושרם הרטורי יקנה להם הערצה בחוגים החביבים עליהם. אני קורה להם "אנשי החומוס" כיוון שרבים מהם פשוט אוהבים לנגב חומוס. אותנטי אם אפשר. ובכלל, תענוגות קולינריים תופסים אצלם מקום של כבוד: טלה ביין ביכורים, פשטידת הבית… באנשי החומוס בוערת אש אחרת לגמרי מזו הבוערת בדגולי הרוח. אש זרה וקרה של ציניות ובוז לאלו שלא מעריכים אותם כראוי, לאלו שלא יורדים לסוף דעתם. האנשים המיוחדים הללו (וכך באמת הם תופסים את עצמם) לא יחדלו מלהלל את מעלות הדמוקרטיה, ורוממות ההומניזם בלבם ועל בדל לשונם.

אנשי החומוס אינם עיוורים למימד הרוח של קירקגור, היכן שנפשו מוצאת את אשר ערגה לו. הם פשוט חסרים את הממד הזה לחלוטין. משל מצאת את ההבדל בין עיוור שעיניו טרם נפקחו (אך יש בם את הכוח להיפתח), לבין חסר העיניים. אנשי החומוס לא יצומו. ומה טעם ימצאו בסיגופים אוויליים מסוג זה? הם לא יעמדו יחפים בשלג כמוכי טירוף, הם לא יכרעו ברך לשאת תפילה, הם לא יצייתו למצוות כאלו או אחרות כדי להכות ב"אני" הנפוח שלהם. מה טעם ימצאו בכל זה? הם אנשים "חופשיים"! "נאורים"! מה להם ולשטויות הללו? והרי ה"אני" שלהם הוא כל אוצרם. זמנם יקר אך קצוב ואין כמוהם להכיר בכך. ובדיוק משום כך לא יחמיצו הזדמנות לגרד עוד הנאה של חיך, עוד חוויה חורכת, עוד מבט של הערצה.

פעם תקף את פסקל כאב שיניים נורא. יכול היה ללכת לרופא ולעקור את השן. תחת זאת בחר לשבת על המדוכה שבועיים ימים עם שן נרקבת. הוא העניק את סבלו הגופני לאל ובה בעת נפתחו בפניו שערי השמיים, זאת על פי עדותו. "אם השתגענו – השתגענו לאלהים".

בשביל קירקגור, כמו גם אנשי רוח אחרים, "נצח" ו"חרות" ו"אהבה" אינם מילים שחוקות וגם לא מטאפורות. עבורם מילים אלו מתארות ממשות ברת השגה. לא ממשות פיזית ולא ממשות מטאפיזית. אלא אמת נצחית ומחלטת, התגשמותן של אידאות אפלטוניות, תכלית שראוי לחיות למענה, חיים שהם אמת. קירקוגור הוא אנטי תזה של איש החומוס בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. והוא היה מוכן להקריב את חייו ונשמתו למען האמת שהכיר לדעת טוב כל כך. אצל אנשי החומוס, לעומת זאת, נצח וחרות הם לא יותר מדימויים אהובים לתודעתם פורצת הגבולות. דימויים ותו-לאו. בעזרת דימויים כאלו הם בונים לעצמם תדמית שאי אפשר להתעלם ממנה. זהו קבר שאין להיחלץ ממנו אלא בחסד של מעלה. ובאמת, אין יותר מהם שזקוקים לחסד הזה, ואין יותר מהם שדוחים את החסד הזה בשתי ידיים ובבוז מופגן.

קירגור וסוקרטס וטולסטוי סלדו מכל זה. בעבורם איש החומוס מת בעודו בחיים. חייו של איש החומוס הם ריק משמים שמקורו בחטא ההזדהות עם חיי הכלום של העולם הזה, ובעליבותם תוחלתו. אצל סוקרטס אלו היו הסופיסטים, אצל קירקגור – אנשי ההשכלה, אצל טולסטוי – אנשי הכמורה. קירקגור חיפש את אלו שיש להם סיבה אמיתית לקום בבוקר. אנשים שמחפשים משהו לחיות למענו את החיים הללו, מטרה שהיא נצחית, אפלטונית, נשגבת. לא קלישאה, לא מטאפורה, לא הונאה עצמית. לכן בטוחני שקירקגור היה מחבב מאוד את המתנחלים; יש שם משהו, במתנחלים האלו (מבלי להיגרר להכללות גורפות), שלא יסבול את אידאת איש החומוס האתאיסט, החסר את איבר החישה להבחין באוצרות הרוח. יש שם משהו שמזכיר את האידאה האפלטונית. במקום דמוקרטיה, מבכרים הם את הכניעה לאל, שהיא ביטוי מובהק לחרות הרוח (כפי שהיטיב לבטא זאת אוגוסטינוס). ותחת ההומניות החילונית המזויפת – ניצנים של אהבת אמת היונקת את כוחה מן המוחלט.

המאמין האמיתי לעולם לא יכפה את דעתו או את אורחות חייב על הזולת. גם לא במרומז. הוא לא יבוז למי שלא זכה לראות את אשר הוא רואה. במובן זה אין לו דבר וחצי דבר עם הקאנון הדתי. עם זאת הוא נקי מצביעות ומהתחסדות ומשוחרר מהעקבות המלאכותיות של איש החומוס. את האלימות והצביעות וגסות הרוח הוא יוקיע ללא כחל וסרק ואת מקורותיהם יגדע מבלי להצטעצע, בראש ובראשונה בתודעתו, בהכרתו, בליבו ובתוככי ביתו. הוא לא ישלים עם סטיות למיניהן הוא לא יהיה "פוליטקלי קורקט". הוא יודע שמקורן של כל הסטיות באשר הן הוא שיעבוד חסר תקנה ליצר והשעבוד הנורא הזה הוא ההפך הגמור מחרות. הוא לא יקרא לעצמו "נאור" אל אף שאם יש משהו במילה הזו, הרי שהוא – המאמין האמיתי – מבטא את המשהו הזה יותר מכל. אבל החיוך שלו הוא חיוך אמיתי ורחב ואוהב, גם אם יש בו מידה של תוכחה.

זוהי אידאת הרוח של קירקגור. וכל כמה שתיטול יינתן לך עוד. וככל שתגרע – שבעתיים תיגרע.