אתאיזם – אמונה?

בשיחה על אקזיסטנציאליזם דתי, ובייחוד על קירקגור, עלתה השאלה האם אתאיסט יכול להיחשב כמי שחי בספירה האמונית של קירקגור, שמתבטאת, בין השאר, באמונה יוקדת כלפי ה"מוחלט". אם לגבי קירקגור התשובה היא די ברורה – לא, כי לא ניתן לנתק את הדתיות מהמעגל האמוני של קירקגור – הרי שהשאלה שהיא מציפה היא מסובכת בהרבה: האם אתאיזם הוא אמונה? את השאלה הזו אני מקווה לתקוף כאן. יהיה ארוך.

על הגדרות

הבעיה הגדולה הראשונה היא להגדיר את המושגים "אתאיזם" ו"אמונה". כל כך הרבה אנשים קוראים כל כך הרבה דברים לתוך המושגים האלה, שאין שום דרך לתת הגדרה שתשביע את רצון כולם, או שתהא רחבה דיה כדי לכסות את כל קשת התפישות השונות של אתאיזם. המטרה, אם כן, צריכה להיות הגדרה שתואמת את השאלה הנשאלת; כלומר, לתת הגדרה לאתאיזם שתאפשר הסקת מסקנות רחבות ככל האפשר מהתשובה לשאלה שלנו – האם אתאיזם הוא אמונה.

במובנו הצר ביותר, אתאיזם הוא שלילת קיומו (או קיומם) של אל (או אלים). לתוך ההגדרה הזו נופלות, בין השאר, דתות שונות – הדוגמה החביבה והמוכרת ביותר היא הג’ייניזם. הג’ייניזם היא סוג של דת קיומית, העוסקת בשאלות הנוגעות לאדם וקיומו מתוך מטפיסיקה קוסמוגנית – אבל בלי מציאות של כוח עליון. בלי להכנס יותר מדי לתוך מהותו של הג’ייניזם – בין השאר, כי אין לי הכלים לדון בה – אפשר לומר שהוא חותך את השאלות הדתיות שלב אחד לפני הסקת קיומו של כוח עליון. למשל, בשאלת יצירת היקום, הג’ייניזם גורס שהיקום פשוט ישנו, מעולם לא נוצר ואף פעם לא יפסיק להיות.

האתאיזם ומושג האל בדת

שלילה מניה וביה של כוח עליון היא מורכבת, כיוון שאין לנו הגדרה אחת ל"כוח עליון". האם האל המדובר הוא האל הרמב"מי, שהוא טרנסצנדנטי – קרי, מחוץ לעולם – ולא ניתן להשגה, או האל החסידי שמתבטא, בין השאר, במושג ההשגחה הפרטית? האם ה"אובר-מענטש" הניטשיאני הוא אל? מה לגבי אלילי נוער (Idols)? באמונות השונות, המרווח המבחין בין אדם ואל הולך ונעשה מטושטש. מה בין האלים היווניים לבני האדם?

בשלב הזה הייתי רוצה להציע רעיון, שייתכן שתוקפו יפה רק לשאלה הנדונה, והוא שמושג האתאיזם, כפי שהוא נתפש על ידי אלה המגדירים עצמם ככאלה, לא יכול להיות מנותק לחלוטין משאלת הדת. למרות שלכאורה אין קשר מחויב המציאות בין האתאיזם – שהוא שלילה של קיומו של כוח עליון, או למצער אי אמונה בכוח כזה – לבין הדת (כפי שאין קשר מחויב המציאות בין התאיזם לבין הדת), האתאיסט כתופעה חברתית מגדיר את עצמו בהתאם לתפישות האלוהות סביבו, ואלה מושפעות ואפילו נובעות מהדת. היות ואלוהות אינה ניתנת לבדיקה אמפירית (ועל כן דורשת אמונה, ועוד על כך בהמשך), מהותה של האלוהות משתנה מתפישה דתית אחת לרעותה. על כן, שלילה מכל וכל של אל אחד או יותר כיש אונתולוגי דורשת שלילה של כל התפישות השונות של האלוהות, כפי שהן מתבטאות בדתות הקיימות. יתירה מכך: היא דורשת שלילה של כל התפישות האפשריות של אלוהות בדתות העתידות לבוא.

האמונה הדתית, האבסורד והאמונה

להגדרת האמונה הדתית אני מתכוון לעשות קיצור דרך משמעותי, ולתקוף את הנושא מכיוון של שימוש בשפה. אנחנו לא "מאמינים" שיורד גשם או ששכר הדירה שלנו גבוה, אנחנו יודעים את זה (לפחות עד כמה שניתן לדעת משהו). אנחנו לא "מאמינים" שהבלוג של שרון או של ואןדראחותך מעניין, אנחנו חושבים כך בשל העדפה אסתטית שניתנת להבהרה. אנחנו כן מאמינים בדברים שאנחנו לא יכולים להסביר, שאין לנו הכלים להסביר, שאין לנו אפשרות להוכיח. אמונה היא, במובן הזה, היפוסתזה אקסיומטית, הנחת יסוד שאין צורך או יכולת להסביר. נסיון לדיון רציונאלי באמונה יסתיים תמיד באמירה "ככה אני מאמין, וזהו", או אמירה מקבילה.

אמונה, אם כן, היא הנחת יסוד אקסיומטית. במקרה של אמונה באל, לפעמים האקסיומה הזו מובנית בתוך המערכת האמונית – הדת. למשל, המשפט הראשון, המכונן, של התרבות היהודו-נוצרית היא "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". קיומו של האל הוא נתון, מונח, אקסיומה. זו בדיוק הנקודה בה האתאיזם תוקף את האמונה. הטענה היא שהאל הוא מושג מומצא, מעשה ידי אדם, שמתייחסים אליו כאל מושג אמתי, אובייקטיבי ואידאלי. חלק מהפילוסופים הגדולים של הדת – ובהם קירקגור, שהציג את הדילמה מלכתחילה, ובמובנים רבים גם לייבוביץ’ – ראו ביכולת לחיות את הסתירה שבאל אובייקטיבי מוחלט שתלוי בתפישה סובייקטיבית את פסגת האמונה; האתאיסט רואה בזה את האבסורד הגדול שבה. מפורסמת בהקשר זה האמירה "כל הילדים נולדים אתאיסטים, אין להם תפישה של אל".

אקסיומטיות אתאיסטית

אם אנחנו מניחים, למרות דבריו של דה-הולבך, שלכל האתאיסטים יש מושג כלשהו של אל, שהם בוחרים לדחות, נשאלת השאלה האם האמונה שקיים אל היא שקולה לאמונה שלא קיים אל. בהגדרה, לא ניתן להפריך את קיומו של האל – קנקן התה של ראסל מתבסס בדיוק על העניין הזה – ועל כן לא ניתן להגיע לידיעה אמפירית לפיה הוא לא קיים. ניתן לטעון מספר טענות נגד קיומה של ישות אלוהית, כמו למשל הטיעון השפינוזיסטי: אם האל קיים ונצחי, הוא בכל מקום ובכל זמן. כיוון שכך, אין הבחנה בינו לבין שאר הדברים, ולכן אין לאל אפשרות להגדיר את ה"אני" שלו, מה שמונע ממנו מודעות עצמית. אל ללא מודעות עצמית מקביל, טוען שפינוזה, ליקום ללא מודעות עצמית הפועל לפי חוקי הטבע. אבל האם ניתן להפריך באופן חד חד ערכי את קיומו של האל?

אני לא חושב שמרבית האתאיסטים יתייחסו לאתאיזם שלהם כאל אמונה. אחד המאפיינים של האתאיזם הוא שהמחזיקים בו חושבים שרציונאלי בהרבה – למשל, בשל תערו של אוקאם – לא להאמין באל מאשר להאמין בו. לדידו של האתאיסט, לפחות זה הנוקשה יותר, הוא לא "מאמין" שהאל איננו, מפני שחובת ההוכחה אינה עליו. לומר שהאתאיסט מאמין שהאל איננו – כך יטען, אולי, האתאיסט – מקביל לאמירה שאדם מסוים מאמין שאין חדי קרן, למשל, או מינוטאורים. האל הוא מושג מומצא, ולכן מי שהמציא אותו צריך להוכיח אותו, ועד שיוכח – אין שום משמעות למושג הזה ואין שום דבר אמוני באי קבלתו למערכת האקסיומטית. האם זה אומר שהאתאיזם אינו אמונה?

לכאורה הטענה שלמעלה היא מעגלית. היא יוצאת מנקודת ההנחה של אי קיום האל, שהאל הוא מושג מומצא, ואז טוענת שאי קבלתו של מושג מומצא אינה אמונית. נקודת ההנחה הזו היא אקסיומטית – הנסיונות להוכיח אותה תלויים בהנחה הזו, או למצער באי קבלה של האקסיומה ההפוכה. כלומר, אם מקבלים את הגדרת האמונה כפי שהגדרתי אותה כאן, האתאיזם הוא בסך הכול עוד אמונה – פשוט כיוון שהוא לא ידיעה במובנה החמור – עד כמה שידיעה כזו ניתנת להשגה.

הבדל מהותי

את הקושי מהפסקה הקודמת אני רוצה לנסות להאיר באמצעות פניה לצורת חשיבה אחרת. אדם שאינו מאמין בכלום, שלא מחזיק אף ערך כמקודש, אדם כזה מכונה ניהיליסט חמור. כל הניהיליסטים, בהגדרה, הם אתאיסטים. אבל לא כל האתאיסטים הם ניהיליסטים. לחלקם, אני מעז לטעון שלרובם, יש סולם ערכים ודברים שהם מאמינים בהם: זכויות אדם ובעלי חיים, הומניזם, קפיטליזם, סוציאליזם – איזשהו "איזם" שהם דוגלים בו, איזשהו סולם הכרעה ערכי. חלק מהתורות הללו מתבססות על אקסיומות, כגון "כל בני האדם נולדו שווים" או "לכל אדם החירות לפעול כראות עיניו כל עוד אינו מגביל את חירותם של אחרים" וכיו"ב. גם לאנשים דתיים, או למצער מאמינים, יש סולם ערכי כזה, אולם בד"כ אצל אנשים מאמינים סולם הערכים הזה נובע מסולם הערכים הדתי או מתפישתם של האל. למשל, "כל בני האדם נולדו שווים" הופך ל"כל בני האדם נבראו שווים" או "כל בני האדם שווים בפני האל" או "חביב אדם אשר נברא בצלם". כלומר, אצל אדם המאמין באל קיימת הנחת יסוד שמכוונת את שאר האמונות אל אותה אמונה ב"מוחלט", באחד, באלוהי. אצל האתאיסט אין כזו. היעדרה של אקסיומה המכוונת הכול לכיוון אחד (גם אמונה באלילים מכוונת, בסופו של דבר, לאמונה בכוח עליון כלשהו, שהאלילים חולקים, ולכן הוא אחד) מבדילה את האתאיזם מהתאיזם, לפחות בחינת שימוש בפועל. ולכן, לעניות דעתי ותחת ההגדרות שניתנו כאן, קיים הבדל מהותי בין האמונה הדתית באל לבין התפישה האתאיסטית הדוחה אמונה זו. אין בדברים כדי לקבוע שהאחת טובה מהשניה, זו כבר שאלה של, וול, אמונה – אבל יש בהם כדי לקבוע שלא ניתן להתייחס לאתאיזם כ"אמונה" באותו המובן שמתייחסים אל האמונה הדתית.

השלכות

האם יש לדיון הזה השלכות מעשיות? ובכן, ייתכן. השאלה של "חופש אמונה", למשל – האם הוא כולל את החירות לא להאמין? במדינה שכופה על אזרחיה האתאיסטים להנשא ברבנות, נדמה שלא. במצב כזה נדרשים האתאיסטים לטיעונים נוספים – שהם קיימים וחזקים ביותר – להצדיק את דרישתם להכרה בתפישת העולם שלהם לא כאמונה – אלא כתפישת עולם אידאולוגית. ייתכנו גם השלכות נוספות, כמו למשל בשאלה של המקום של האתאיזם בזירה הציבורית. אנחנו שומעים הרבה על "פגיעה ברגשות" של דתיים. האם קיימת פגיעה ברגשות של אתאיסטים? האם העובדה שהאתאיזם אינו אמונה משנה?

בעיניי, כל עוד שאלות כאלה לא נענות מתוך הכרה שהאתאיזם אינו "עוד אמונה", אלא הוא נבדל באופן מהותי מהאמונה הדתית, כך שניתנת לו לגיטימציה בפני עצמו וכשלעצמו – במיוחד בישראל, שמקבלת על עצמה הגדרות דתיות באופן נרחב בהרבה מדמוקרטיות אחרות – לא ניתן יהיה לבצע תהליכי חילון נחוצים באופן מלא. אם החקיקה תכיר ב"אמונה אתאיסטית" כשוות ערך לאמונה דתית יהודית, עדיין הבסיס שלה יהיה אמוני. כל עוד הטיעונים עוסקים סביב האמוני, אין תרפיה אזרחית אמתית לקורפוס הפוליטי מהתחום האמוני. על כן, לדעתי, יש להתחיל לטעון בעד לגיטימציה לדרך חיים אתאיסטית במנותק מטיעונים אמוניים, על מנת להפשיט את השיח ככל הניתן מהאמונה והרליגיוזיות.
אבל היי, זה רק אני. מה אתם חושבים?