אתאיזם - אמונה?
בשיחה על אקזיסטנציאליזם דתי, ובייחוד על קירקגור, עלתה השאלה האם אתאיסט יכול להיחשב כמי שחי בספירה האמונית של קירקגור, שמתבטאת, בין השאר, באמונה יוקדת כלפי ה"מוחלט". אם לגבי קירקגור התשובה היא די ברורה - לא, כי לא ניתן לנתק את הדתיות מהמעגל האמוני של קירקגור - הרי שהשאלה שהיא מציפה היא מסובכת בהרבה: האם אתאיזם הוא אמונה? את השאלה הזו אני מקווה לתקוף כאן. יהיה ארוך.
על הגדרות
הבעיה הגדולה הראשונה היא להגדיר את המושגים "אתאיזם" ו"אמונה". כל כך הרבה אנשים קוראים כל כך הרבה דברים לתוך המושגים האלה, שאין שום דרך לתת הגדרה שתשביע את רצון כולם, או שתהא רחבה דיה כדי לכסות את כל קשת התפישות השונות של אתאיזם. המטרה, אם כן, צריכה להיות הגדרה שתואמת את השאלה הנשאלת; כלומר, לתת הגדרה לאתאיזם שתאפשר הסקת מסקנות רחבות ככל האפשר מהתשובה לשאלה שלנו - האם אתאיזם הוא אמונה.
במובנו הצר ביותר, אתאיזם הוא שלילת קיומו (או קיומם) של אל (או אלים). לתוך ההגדרה הזו נופלות, בין השאר, דתות שונות - הדוגמה החביבה והמוכרת ביותר היא הג'ייניזם. הג'ייניזם היא סוג של דת קיומית, העוסקת בשאלות הנוגעות לאדם וקיומו מתוך מטפיסיקה קוסמוגנית - אבל בלי מציאות של כוח עליון. בלי להכנס יותר מדי לתוך מהותו של הג'ייניזם - בין השאר, כי אין לי הכלים לדון בה - אפשר לומר שהוא חותך את השאלות הדתיות שלב אחד לפני הסקת קיומו של כוח עליון. למשל, בשאלת יצירת היקום, הג'ייניזם גורס שהיקום פשוט ישנו, מעולם לא נוצר ואף פעם לא יפסיק להיות.
האתאיזם ומושג האל בדת
שלילה מניה וביה של כוח עליון היא מורכבת, כיוון שאין לנו הגדרה אחת ל"כוח עליון". האם האל המדובר הוא האל הרמב"מי, שהוא טרנסצנדנטי - קרי, מחוץ לעולם - ולא ניתן להשגה, או האל החסידי שמתבטא, בין השאר, במושג ההשגחה הפרטית? האם ה"אובר-מענטש" הניטשיאני הוא אל? מה לגבי אלילי נוער (Idols)? באמונות השונות, המרווח המבחין בין אדם ואל הולך ונעשה מטושטש. מה בין האלים היווניים לבני האדם?
בשלב הזה הייתי רוצה להציע רעיון, שייתכן שתוקפו יפה רק לשאלה הנדונה, והוא שמושג האתאיזם, כפי שהוא נתפש על ידי אלה המגדירים עצמם ככאלה, לא יכול להיות מנותק לחלוטין משאלת הדת. למרות שלכאורה אין קשר מחויב המציאות בין האתאיזם - שהוא שלילה של קיומו של כוח עליון, או למצער אי אמונה בכוח כזה - לבין הדת (כפי שאין קשר מחויב המציאות בין התאיזם לבין הדת), האתאיסט כתופעה חברתית מגדיר את עצמו בהתאם לתפישות האלוהות סביבו, ואלה מושפעות ואפילו נובעות מהדת. היות ואלוהות אינה ניתנת לבדיקה אמפירית (ועל כן דורשת אמונה, ועוד על כך בהמשך), מהותה של האלוהות משתנה מתפישה דתית אחת לרעותה. על כן, שלילה מכל וכל של אל אחד או יותר כיש אונתולוגי דורשת שלילה של כל התפישות השונות של האלוהות, כפי שהן מתבטאות בדתות הקיימות. יתירה מכך: היא דורשת שלילה של כל התפישות האפשריות של אלוהות בדתות העתידות לבוא.
האמונה הדתית, האבסורד והאמונה
להגדרת האמונה הדתית אני מתכוון לעשות קיצור דרך משמעותי, ולתקוף את הנושא מכיוון של שימוש בשפה. אנחנו לא "מאמינים" שיורד גשם או ששכר הדירה שלנו גבוה, אנחנו יודעים את זה (לפחות עד כמה שניתן לדעת משהו). אנחנו לא "מאמינים" שהבלוג של שרון או של ואןדראחותך מעניין, אנחנו חושבים כך בשל העדפה אסתטית שניתנת להבהרה. אנחנו כן מאמינים בדברים שאנחנו לא יכולים להסביר, שאין לנו הכלים להסביר, שאין לנו אפשרות להוכיח. אמונה היא, במובן הזה, היפוסתזה אקסיומטית, הנחת יסוד שאין צורך או יכולת להסביר. נסיון לדיון רציונאלי באמונה יסתיים תמיד באמירה "ככה אני מאמין, וזהו", או אמירה מקבילה.
אמונה, אם כן, היא הנחת יסוד אקסיומטית. במקרה של אמונה באל, לפעמים האקסיומה הזו מובנית בתוך המערכת האמונית - הדת. למשל, המשפט הראשון, המכונן, של התרבות היהודו-נוצרית היא "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". קיומו של האל הוא נתון, מונח, אקסיומה. זו בדיוק הנקודה בה האתאיזם תוקף את האמונה. הטענה היא שהאל הוא מושג מומצא, מעשה ידי אדם, שמתייחסים אליו כאל מושג אמתי, אובייקטיבי ואידאלי. חלק מהפילוסופים הגדולים של הדת - ובהם קירקגור, שהציג את הדילמה מלכתחילה, ובמובנים רבים גם לייבוביץ' - ראו ביכולת לחיות את הסתירה שבאל אובייקטיבי מוחלט שתלוי בתפישה סובייקטיבית את פסגת האמונה; האתאיסט רואה בזה את האבסורד הגדול שבה. מפורסמת בהקשר זה האמירה "כל הילדים נולדים אתאיסטים, אין להם תפישה של אל".
אקסיומטיות אתאיסטית
אם אנחנו מניחים, למרות דבריו של דה-הולבך, שלכל האתאיסטים יש מושג כלשהו של אל, שהם בוחרים לדחות, נשאלת השאלה האם האמונה שקיים אל היא שקולה לאמונה שלא קיים אל. בהגדרה, לא ניתן להפריך את קיומו של האל - קנקן התה של ראסל מתבסס בדיוק על העניין הזה - ועל כן לא ניתן להגיע לידיעה אמפירית לפיה הוא לא קיים. ניתן לטעון מספר טענות נגד קיומה של ישות אלוהית, כמו למשל הטיעון השפינוזיסטי: אם האל קיים ונצחי, הוא בכל מקום ובכל זמן. כיוון שכך, אין הבחנה בינו לבין שאר הדברים, ולכן אין לאל אפשרות להגדיר את ה"אני" שלו, מה שמונע ממנו מודעות עצמית. אל ללא מודעות עצמית מקביל, טוען שפינוזה, ליקום ללא מודעות עצמית הפועל לפי חוקי הטבע. אבל האם ניתן להפריך באופן חד חד ערכי את קיומו של האל?
אני לא חושב שמרבית האתאיסטים יתייחסו לאתאיזם שלהם כאל אמונה. אחד המאפיינים של האתאיזם הוא שהמחזיקים בו חושבים שרציונאלי בהרבה - למשל, בשל תערו של אוקאם - לא להאמין באל מאשר להאמין בו. לדידו של האתאיסט, לפחות זה הנוקשה יותר, הוא לא "מאמין" שהאל איננו, מפני שחובת ההוכחה אינה עליו. לומר שהאתאיסט מאמין שהאל איננו - כך יטען, אולי, האתאיסט - מקביל לאמירה שאדם מסוים מאמין שאין חדי קרן, למשל, או מינוטאורים. האל הוא מושג מומצא, ולכן מי שהמציא אותו צריך להוכיח אותו, ועד שיוכח - אין שום משמעות למושג הזה ואין שום דבר אמוני באי קבלתו למערכת האקסיומטית. האם זה אומר שהאתאיזם אינו אמונה?
לכאורה הטענה שלמעלה היא מעגלית. היא יוצאת מנקודת ההנחה של אי קיום האל, שהאל הוא מושג מומצא, ואז טוענת שאי קבלתו של מושג מומצא אינה אמונית. נקודת ההנחה הזו היא אקסיומטית - הנסיונות להוכיח אותה תלויים בהנחה הזו, או למצער באי קבלה של האקסיומה ההפוכה. כלומר, אם מקבלים את הגדרת האמונה כפי שהגדרתי אותה כאן, האתאיזם הוא בסך הכול עוד אמונה - פשוט כיוון שהוא לא ידיעה במובנה החמור - עד כמה שידיעה כזו ניתנת להשגה.
הבדל מהותי
את הקושי מהפסקה הקודמת אני רוצה לנסות להאיר באמצעות פניה לצורת חשיבה אחרת. אדם שאינו מאמין בכלום, שלא מחזיק אף ערך כמקודש, אדם כזה מכונה ניהיליסט חמור. כל הניהיליסטים, בהגדרה, הם אתאיסטים. אבל לא כל האתאיסטים הם ניהיליסטים. לחלקם, אני מעז לטעון שלרובם, יש סולם ערכים ודברים שהם מאמינים בהם: זכויות אדם ובעלי חיים, הומניזם, קפיטליזם, סוציאליזם - איזשהו "איזם" שהם דוגלים בו, איזשהו סולם הכרעה ערכי. חלק מהתורות הללו מתבססות על אקסיומות, כגון "כל בני האדם נולדו שווים" או "לכל אדם החירות לפעול כראות עיניו כל עוד אינו מגביל את חירותם של אחרים" וכיו"ב. גם לאנשים דתיים, או למצער מאמינים, יש סולם ערכי כזה, אולם בד"כ אצל אנשים מאמינים סולם הערכים הזה נובע מסולם הערכים הדתי או מתפישתם של האל. למשל, "כל בני האדם נולדו שווים" הופך ל"כל בני האדם נבראו שווים" או "כל בני האדם שווים בפני האל" או "חביב אדם אשר נברא בצלם". כלומר, אצל אדם המאמין באל קיימת הנחת יסוד שמכוונת את שאר האמונות אל אותה אמונה ב"מוחלט", באחד, באלוהי. אצל האתאיסט אין כזו. היעדרה של אקסיומה המכוונת הכול לכיוון אחד (גם אמונה באלילים מכוונת, בסופו של דבר, לאמונה בכוח עליון כלשהו, שהאלילים חולקים, ולכן הוא אחד) מבדילה את האתאיזם מהתאיזם, לפחות בחינת שימוש בפועל. ולכן, לעניות דעתי ותחת ההגדרות שניתנו כאן, קיים הבדל מהותי בין האמונה הדתית באל לבין התפישה האתאיסטית הדוחה אמונה זו. אין בדברים כדי לקבוע שהאחת טובה מהשניה, זו כבר שאלה של, וול, אמונה - אבל יש בהם כדי לקבוע שלא ניתן להתייחס לאתאיזם כ"אמונה" באותו המובן שמתייחסים אל האמונה הדתית.
השלכות
האם יש לדיון הזה השלכות מעשיות? ובכן, ייתכן. השאלה של "חופש אמונה", למשל - האם הוא כולל את החירות לא להאמין? במדינה שכופה על אזרחיה האתאיסטים להנשא ברבנות, נדמה שלא. במצב כזה נדרשים האתאיסטים לטיעונים נוספים - שהם קיימים וחזקים ביותר - להצדיק את דרישתם להכרה בתפישת העולם שלהם לא כאמונה - אלא כתפישת עולם אידאולוגית. ייתכנו גם השלכות נוספות, כמו למשל בשאלה של המקום של האתאיזם בזירה הציבורית. אנחנו שומעים הרבה על "פגיעה ברגשות" של דתיים. האם קיימת פגיעה ברגשות של אתאיסטים? האם העובדה שהאתאיזם אינו אמונה משנה?
בעיניי, כל עוד שאלות כאלה לא נענות מתוך הכרה שהאתאיזם אינו "עוד אמונה", אלא הוא נבדל באופן מהותי מהאמונה הדתית, כך שניתנת לו לגיטימציה בפני עצמו וכשלעצמו - במיוחד בישראל, שמקבלת על עצמה הגדרות דתיות באופן נרחב בהרבה מדמוקרטיות אחרות - לא ניתן יהיה לבצע תהליכי חילון נחוצים באופן מלא. אם החקיקה תכיר ב"אמונה אתאיסטית" כשוות ערך לאמונה דתית יהודית, עדיין הבסיס שלה יהיה אמוני. כל עוד הטיעונים עוסקים סביב האמוני, אין תרפיה אזרחית אמתית לקורפוס הפוליטי מהתחום האמוני. על כן, לדעתי, יש להתחיל לטעון בעד לגיטימציה לדרך חיים אתאיסטית במנותק מטיעונים אמוניים, על מנת להפשיט את השיח ככל הניתן מהאמונה והרליגיוזיות.
אבל היי, זה רק אני. מה אתם חושבים?
מבחינתי צריך לשאול שאלה פשוטה:
בעולם שבו רק דת אחת, האם יתקיימו מושגים כמו "אלוהים", "דת", "אמונה" ו"אתאיזם"? ובעולם שבו אין אף דת, האם יתקיימו המושגים הללו?
התשובה לשאלה הראשונה נראית לי, בבירור, כן (פרט אולי למילה "דת", בעצם). אפשר להעלים את כל הדתות האחרות, אבל אי אפשר להעלים את האין-דת כאופציה, במיוחד כאשר מתבססים על אמונה (ומתוך שמניחים "אמונה" שצריך להתמיד ו"להתחזק" בה, חייבים להניח שגם ההפך אפשרי - להחלש ולאבד אמונה). אבל בעולם שבו מעולם לא הייתה דת, לא יווצר מושג האלוהים, מן הסתם לא יהיה במה להאמין, ומן הסתם אנשים שאינם מאמינים באלוהים לא יגדירו עצמם ככאלו. אתאיזם הוא ההפך של אמונה באל, אבל אמונה באל אינה ההפך של אתאיזם. או, במילים אחרות, מכך שמאמינים באל נובע שאפשר שלא להאמין באל. אבל רק מעצם זאת שאין מאמינים באל לא נובע בהכרח שאפשר כן להאמין באל, משום שתתכן האופציה שאין מושג של אל להאמין בו.
מכאן שאתאיזם אינו אמונה. הוא אינו מכתיב שום תפיסת עולם או אידאולוגיה, שום מוסר, ערך או חוק, אוניברסלי או פרטי.
עם זאת, אתאיזם בעולם שבו אנו חיים, כלומר כזה שבו האמונה באל היא כמעט ברירת המחדל, הוא כן החלטה מודעת, הוא כן נובע משלילה או דחייה של מושג האל, ומכן שהוא בהחלט סוג או מרכיב בתפיסת עולם. אני צריך להחליט כל יום מחדש שאני אתאיסט לא פחות משתלמיד ישיבה צריך להחליט כל יום מחדש שהוא מאמין באל. האלטרנטיבה קיימת, ולכן היא מחייבת בחירה תמידית. במובן זה, האמונה והאתאיזם מתחרות על אותה משבצת, ולכן בנות השוואה.
תודה דובי. אני אישית חושב שהדיבור על "ההיפך מהאמונה" נושא בחובו שגיאה מסוימת. אי-אמונה אינה ההיפך מאמונה, היא פשוט היעדרה.
לגבי המשפט "אבל רק מעצם זאת שאין מאמינים באל לא נובע בהכרח שאפשר כן להאמין באל, משום שתתכן האופציה שאין מושג של אל להאמין בו", הבעיה העיקרית בו, לדעתי, הוא שמובלעת בו ההנחה שמבקשים להראות, קרי - שאין אל, או שמושג האל מקורו באדם ולא, וול, באל, ולכן נדרשתי ללכת מסביב לו, כמו שעשיתי בחלק "הבדל מהותי".
"האלטרנטיבה קיימת, ולכן היא מחייבת בחירה תמידית. במובן זה, האמונה והאתאיזם מתחרות על אותה משבצת, ולכן בנות השוואה" - בהחלט, אחרת לא היה לי מה לכתוב כאן בכלל. אלא שזה שהן מתחרות על אותה משבצת לא הופך אותן לזהות, או אפילו לדומות - ובוודאי שלא לברות השוואה במובן הפשטני של המונח.
אני חולק עליך - בטענה שלי לא מובלעת ההנחה שאין אל, שכן אני דיברתי על קיומו או אי קיומו של *מושג* האל, ולא של האל עצמו. כך, למשל, לפני מאות שנים לא היה מושג של חיידקים, אבל חיידקים היו גם היו. ובכל זאת, אנשים לא "האמינו" בחיידקים, ולא הייתה קיימת האפשרות להאמין בהם, כי איש לא העלה בדעתו אפילו את המושג. אני בסך הכל דמיינתי עולם שבו האל מעולם לא נגלה לאיש (בין אם משום שהוא לא קיים או משום שהוא בחר שלא להתגלות), ולכן איש לא הצליח לפתח את מושג האל.
לא הבנתי איך הן לא בנות השוואה.
אגב, מתנהל כיום דיון סביב ההמנון הקנדי[1], בשאלה אם מן הראוי להסיר את ההתייחסות לאלוהים בהמנון (אחת השורות היא "אלוהים, שמור על ארצנו נשגבת וחופשית"). מצד אחד, אני חושב שזה מעצבן שנראה לאנשים לגיטימי להתעלם מה(אי)אמונה של 15%, אבל לכולם ברור שזה בלתי נסבל שהגרסא הצרפתית היא בבירור נוצרית, מה שפוגע במשהו כמו 14 אחוז מהאוכלוסיה שהם בני דתות שאינן הנצרות[2].
מצד שני, אני תוהה אם זה מזיז לי. האם אני נפגע בצורה כלשהי מכך שההמנון מדבר על חיות מיתולוגיות? לא, לא מפריע לי. מצידי שידבר על קרפדות סגולות שקופצות על הראש. אין לי *אמונה* באי קיומו של האל, ולכן לא ניתן לפגוע באי-האמונה שלי. הדבר היחיד שנפגע הוא הטעם הטוב שלי.
[1] http://www.theglobeandmail.com/servlet/story/RTGAM.20080630.wfaithjuly2008/BNStory/CanadaDay2008/home/?pageRequested=all
[2] https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/ca.html#People
"אני חולק עליך - בטענה שלי לא מובלעת ההנחה שאין אל, שכן אני דיברתי על קיומו או אי קיומו של *מושג* האל, ולא של האל עצמו. כך, למשל, לפני מאות שנים לא היה מושג של חיידקים, אבל חיידקים היו גם היו."
דובי, נראה לי שאתה עושה כאן אבחנה שהיא מעט לא במקומה. מושג החיידקים לא ניתן לניתוק מהחיידקים עצמם. המושג הגיע עם גילויים האמפירי. היות והאל אינו דבר מה הניתן לגילוי אמפירי, כל התממשותו בעולם היא מושגית. אי קיומו של מושג האל מצביע על אחד משני דברים: או שלא קיים אל, או שמקור המושג הוא באדם ולא באל - ולכן הוא מניח את שהוא מבקש להוכיח. במקרה הראשון הוא מעיד על אתאיזם, במקרה השני - על אגנוסטיציזם.
"לא הבנתי איך הן לא בנות השוואה." - הן לא. האמונה הדתית באל (או ליתר דיוק, בכוח עליון) מעניקה למאמין בה פריזמה שדרכה הוא בוחן את שאר האמונות והאידאלים שלו. היא ערך על. אי-האמונה באל אינו ערך כמעט בכלל, הוא בסך הכול עוד אחת משורה של אקסיומות שהאדם מקבל על עצמו כדי לתת משמעות לעולם שסביבו. מזווית אחרת אפשר לומר, ש"מאמין באלוהים" זו קטגוריה שמעידה על דבר מה משותף בין חבריה - גם אם תפישותיהם של האלוהות שונות, המקום שלה אצלם כמעצב תפישת עולם הוא זהה, ואילו "אתאיסט" זו קטגוריה שבין האנשים החברים בה אין כלום, זולתי אקסיומה אחת משותפת - כפי שהיו מוצאים, למשל, כל הסוציאליסטים זה עם זה.
לגבי O Canada, זה דיון מעניין. אני בדיוק חושב שצריך להוציא את הנושא של הרגש מהתמונה. היות ואני לא סבור שאתאיזם הוא אמונה באופן מקביל או בר השוואה לאמונה דתית, ומכיוון שאני חושב שלאתאיסטים הזכות המלאה לחיות את חייהם בעולמם נטול האל, באופן שמאפשר להם זאת (למשל, אם ברצונם לקיים זוגיות עם אדם בלי לערב רב, או אם הם לא רוצים שבנם ילמד את השורה God keep our land glorious and free! בבית הספר*), המסקנה שלי חייבת להיות שהדיון לא יכול להתבסס על אמונות - כי אז אנחנו נותרים בשיח האמוני.
על מה כן לבסס אותו? הייתי מציע שעל שכנוע וארגומנטים, לולא הכרתי את הטבע האנושי.
*הבעיה הכי קטנה שלכם זו השורה הזו. The True North? באמת?
פוסט מעניין, תודה.
ראשית, היה אולי מקום להזכיר את הבעיתיות בתער של אוקאם, הרבה פעמים אנו רואים שהמציאות שונה, ע"ע.
שנית, הייתי שמח אם היית מחדד את הדיפרנציאציה בעינך בין אמונה לוודאות. בעולם שבו תאוריה מדעית (הנחשבת כידיעה) מוגדרת על פי האפשרות להפריכה, כפי שאכן קרה וקורה בכל עת, אני תוהה אם יש באמת פער מבני. לו תשאל מאמין מדוע הוא מאמין, הוא יוכל לתת לך הסברים מהסברים שונים שחלקם יהיו סמי-(או לא סמי)-מדעיים (לצורך הדיון, הוכחה נגטיבית סטטיסטית על העדר אפשרות להתקדמות אבולוציונית להגיע להשגים אלו בפרק זמן מקובל וכדו'), הוכחות לוגיות (שוב, נניח הוכחת הראיה של 60 ריבוא) או הוכחות פילוסופיות (אין צורך אפילו להביא דוגמה).
מכלול טיעונים שכזה יכול להקרא ידיעה כמו שהוא יכול להקרא אמונה, ואין זה קשור לנכנותו או לאפשרות לחלוק עליו. לא כן?
אודה לך אם תחדד את ההבדלים כפי שהם בעיניך.
נדמה לי, מנחם, שהשגיאה שלך טמונה במשפט הבא: "בעולם שבו תאוריה מדעית (הנחשבת כידיעה) מוגדרת על פי האפשרות להפריכה, כפי שאכן קרה וקורה בכל עת, אני תוהה אם יש באמת פער מבני"
תיאוריה מדעית קבילה, ועל כך בדיוק מתבססת הביקורת של ראסל, צריכה שני דברים. היא צריכה לא להיות מופרכת, והיא צריכה שתהיה אפשרות להקים מנגנון להפרכתה. כשם שאי אפשר להפריך את קנקן התה, כך אי אפשר להפריך את האל, וזה נובע מעצם המושג, ולכן קיומו של האל אינו תיאוריה מדעית קבילה. מכלול טיעונים לא עושה ידיעה. ידיעה, עד כמה שיש כזו, מגיעה מצפייה אמפירית. "הואיל ואין תוצאות לדת אלא באדם בלבד, אין מקום לראות בדת אלא תוצר של האדם", כפי שהעיר הובס לפני.
חוקרים גדולים בהרבה ממני כבר העירו כי כל ה"הוכחות" לקיומו של האל הן או קלות להפרכה או יכולות לשמש להוכחת קיומו של כל דבר, וממילא לא מאפיינות את הישות הזו בשום אחד מהאפיונים שהדתות מייחסות לה. ההוכחה האונתולוגית היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר.
ולגבי אוקאם, כיוון שהוא הוזכר כחלק מטיעון שהושם בפי אחרים ולא בוסס - אין בכוונתי לטעון בעד אף אחד מהצדדים כאן - לא ראיתי צורך להרחיב עליו את הדיבור. נתתי לינק, כל אחד יכול לקרוא מה כתוב שם.
עכשיו, אם אני מבין אותך נכון, אתה בעצם מגדיר אמונה כ"ידיעה" לא מדעית ולו מהיותה בלתי ניתנת להפרכה. האם זה בסופו של דבר ההבדל בין אמונה לידיעה?
אני תוהה אם לזאת התכוונת.
לגבי ההפרכות, ציינתי שכל אחד מייחס משקל שונה לטיעונים שונים ולגיטימי לחלוטין שיחשוב אדם שטיעון אינו מספק בדיוק כשם שאחר יחשוב שהוא כן מספק. איני חושב שהדיון יכול להתבסס על נסיון לשקלול טיעונים אלו.
לא, אני לא מגדיר אמונה כידיעה כלל. זה עניין שלך. אני מגדיר אמונה כקבלה של דבר מה כנתון מבלי לדעת, מבלי - אולי - שתהיה לי אפשרות לדעת. אגב, אם אני מבין נכון לאן אתה חותר - אתה מתכוון לומר לי שאתה יודע שאלוהים קיים?
[...] שפינוזה, במהלך שהצגתי בפוסט שמשווה בין אתאיזם לאמונה דתית, עושה בדיוק את זה. אם האל הוא כל מה שיש בטבע, אומר [...]
This is probably late in the game but..
Your definition, namely
(א) "אני מגדיר אמונה כקבלה של דבר מה כנתון מבלי לדעת, מבלי - אולי - שתהיה לי אפשרות לדעת"
should have opened your post.
Once the heading reads
"אתאיזם - אמונה?"
the "definitions" section as presented is lacking.
Once you got around to writing it explicitly it makes the entire
discussion a bit moot . Combining
(א) ו-(ב) "אלוהות אינה ניתנת לבדיקה אמפירית"
answers your question clearly if it is to be taken literally. The answer is, of course, "yes" but the ease with which one reaches it makes the question a bit uninteresting. Perhaps it is better to dwell more on the difference between beliefs and in particular between atheism, anti-theism and monotheism. Bringing polytheism in as well may cloud some important issues.
מעניין.
איך ניתן לומר על שני מושגים שהם "לא בני השוואה" אם לפני רגע מישהו הישווה אותם? ויותר מזה, אתה בעצמך הרגע השווית אותם.
דובי - קיומה של דת אחת אינו היפותטי: באירופה בימי הביניים היתה רק דת אחת, או לפחות כך התייחסו אליה האינטלקטואלים. פסקל לא היה הוזה את ההימור שלו אם היה חושב שיש יותר מדת אחת, וכמוהו כל ההוכחות האחרות של התיאיסטים, שמדלגות באופן ישיר מ "יש אלוהים" ובין "ישו נולד מבתולה".
נמרוד - אז מה זה בעצם אתיאיסט? אתה מודה שאתה מאמין בדברים מסוימים: זכויות האדם, למשל, שהונחתו עלינו מאיפה שהוא ואתה מקבל אותן כאקסיומה. ההבדל בינך לתיאיסט הוא שהתיאיסט מנסח את דבריו "האל אמר שיש זכויות לאדם" והאתיאיסט מעיף משם את אלוהים.
ואם כך, אז איפה נשים אמונה דתית כמו בודהיזם? אין בה אל, ואין בה בדיוק אקסיומות, אבל היא בהחלט דת ואמונה מטאפיזית. בודהיסטים רבים (במערב, לפחות) קוראים לעצמם אתיאיסטים, אבל בודהיזם מסווג כדת בדרך כלל.
אולי אין רק אתיאיזם ואמונה, אלא יותר אפשרויות: לכל אדם יש מערכת אמונות אקסיומטית, למרות שבעיניו לעתים קרובות זו ידיעה. לפעמים אוסף אמונות כזה כולל אל, לפעמים משהו מטאפיזי או טראנסצנדנטי שאינו אל פר-סה, ולפעמים "סתם" אמונות, מה שנקרא לפעמים "אידיאולוגיה"
אולי יש גם ניהיליסטים אמיתיים, אבל עוד לא פגשתי כזה.
מה שמסבך עוד יותר הוא שמערכת אמונות כזו יכולה להיות מאורגנת: דת רשמית, או אידיאולוגיה רשמית, ורוב הויכוחים הגבוהים-לכאורה של "אמונה או מדע" הם בעצם "פודמנטליזם נוצרי או אקזיסטנציאליזם צרפתי".