יש רק דבר אחד שהוא יותר גרוע מאפליה מלאה כנגד קבוצת אוכלוסיה על רקע שיוכה האתני-דתי-לאומי, וזה שילובה במשחק הפוליטי הדמוקרטי מתוך אירוניה גלויה. כזה הוא שילובם של ערביי ישראל במשחק הפוליטי בישראל – שילוב שנעשה מתוך אדנות ולכן לעולם לא יכול להיות שוויוני. שילוב חסר כוונה, משחק בעל חוקים ברורים שחריגה מהם מובילה לסנקציות. פוליטיקאים ערבים בישראל נתפשים, על ידי הרוב היהודי, כנעים על הציר שבין מרגיז לבין נלעג; השיח דורש מהם להודות על עצם זה ש"נותנים להם" – כלומר, יש פה קבוצה שלה היכולת לתת, והיא ניאותה לעשות כן – להבחר ולבחור, ולהביע את תודתם העמוקה בכך שישמרו את מחשבותיהם לעצמם. מקומם היחידי, אם כן, הוא כעלה תאנה נידף, ובשאר הזמן הזכות ש"ניתנת" להם ריקה מכל תוכן.

הקול הוא קול חוקי. האם זה לגיטימי? אני מרגישה עם זה רע מאוד, זה מה שאמרתי. השאלה אם זה לגיטימי – זו שאלה גדולה[1]

ראוי לציין שבתהליך איטי ומקומם, אפילו האירוניה של מראית העין הזו נשחקת: אני עוד זוכר בחלחלה כיצד ניסתה מי שהייתה אז שרת החינוך, אחת לימור לבנת, לטעון שחוק פינוי פיצוי עבר באופן לא לגיטימי מפני שעבר על חודו של קול – קולו של מוחמד בראכה. חוקי, אבל לא לגיטימי. קישון לא היה כותב את זה טוב יותר. אחרי הניסיון המביך לפסול את כל הרשימות הערביות לפני הבחירות האחרונות, הרשימות הללו מתקיימות בזכותו של בג"ץ בלבד, וכוחו של האחרון הולך ונסדק. משהתגלה, למרבה ההשתאות, שהערבי לא מוכן לומר רק מה שהיהודי מוכן לשמוע; משהתברר כי הערבי לקח ברצינות את הפסקה ההיא על "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" – שוב אין אפשר לסבול את נוכחותו הפוליטית.

[...]

התקשורת משחקת את תפקידה בסיפור. אחרי הכול, מרבית הצרכנים שלה מחזיקים בעמדות דומות, וצריך לתת לאנשים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע. אם זה בתיוג של רע"ם-תע"ל ובל"ד כ"מפלגות ערביות", אם זה בערבוב מתמיד בין ערביי ישראל לערבים אחרים, אם זה ב"פרשנינו לענייני ערבים"[2] – תמיד יהודי, תמיד בעל חזות של יוצא סיירת, מביא פיקנטריה מהעולם הערבי ומדבר במונחים של אנחנו והם – ואם זה בזמן המסך המועט שמקבלים מנהיגים אלה.
את מעט מראית העין שהתקשורת הישראלית ניסתה לשמר בעניין הזה ריסק דן מרגלית במהלומות פטיש, בראיון המביש שערך עם חבר הכנסת ד"ר ג’מאל זחאלקה, יו"ר סיעת בל"ד. מה לא היה שם? התנהגות אדנותית, השתלחות חסרת רסן, זלזול, סתימת פיות, התבטאויות הגובלות בהסתה – כל שתרצו ולא תרצו היה שם. מתחילתו של הראיון ועד לסופו המביש, שהוא כתם על כל הקריירה העיתונאית של מרגלית כולה, מרגלית ושולייתו ד"ר רונן ברגמן הפגינו זחיחות אדנותית מחליאה. כשההתנשאות של מרגלית הגיעה לשיאה – באמת, אני לא חושב שבימי חלדי שמעתי מראיין מכנה מרואיין "חצוף" – והביאה לפיצוץ, שנראה שמרגלית חיכה לו, זו הייתה בסך הכול נקודת רתיחה של ראיון שעורר אי נוחות מדקתו הראשונה.

[...]

[...]

ראוי לציין, לפני שנמשיך, שחבר הכנסת זחאלקה חצה הרבה מאוד קווים אדומים גם הוא. הגפרור, אותו משל על אהוד ברק שהוא "שומע מוסיקה קלאסית והורג ילדים קטנים", הוא קוד תרבותי מתועב: זחאלקה דיבר על "הבסטיה הבלונדינית", ריינהרד היידריך, שהיה בנו של המלחין ריכארד היידריך ונודע באהבתו למוסיקה של ואגנר. עם כל הדברים השליליים שיש לומר על שר הבטחון שלנו, הוא לא פושע מלחמה נאצי. השימוש החופשי-מדי שנעשה בנאציזם בשיח המקומי מעניק לאד-היטלרום – הכשל שבו טענה מסוימת נתקפת מפני שגם היטלר/הנאצים טענו כך – מימד מגוחך ממש. הקלות שבה המושג נשלף הופכת אותו לחסר משמעות בעליל: אם שומר עקשן בקניון הוא כמו הנאצים, אז זו באמת כבר לא נאצה כה חריפה. את הדבר הזה יש להפסיק, שהרי הוא הכחשת שואה של ממש. ראוי היה שמרגלית יאמר דבר מה לאחר שהמלים הטפשיות והמרושעות הללו נזרקו לחלל האוויר. אבל לא כל דבר מה ראוי להיאמר. על אף שהתנהגותו של חה"כ זחאלקה הייתה למטה מכל ביקורת, התנהגותם של העיתונאים הללו הייתה נבזית, לא מקצועית ולא אתית.

[...]

ד"ר ברגמן מציג בפני הצופים את האורח:

היום הפגינו מנהיגי… או, מנהיגים מהמגזר הערבי לא רחוק מגבול רצועת עזה[...]אנחנו עם אחד מהם, ד"ר, אה… חבר הכנסת ג’מאל זחאלקה[...]

כבר במשפט הזה מצליח ברגמן להכניס איזו עקיצה יפה למרואיין: ההפגנה לא הייתה של אנשי שמאל ערבים ויהודים ופעילי זכויות אדם אחרים, היא הייתה הפגנה של מנהיגי המגזר הערבי. ואפילו זה לא – היא הייתה הפגנתם של חלק ממנהיגי המגזר הערבי. ממייצג ציבור, הפך ברגמן את זחאלקה לקוריוז, הטיל ספק במידה בה מייצג זחאלקה את בוחריו. הראיון עוד לא התחיל, מסכת הביזוי כבר כאן. ניחא, ליחס הזה מהתקשורת היהודית בישראל חברי הכנסת הערבים כבר התרגלו.

ברגמן ממשיך. בטון נוזף הוא שואל את זחאלקה:

אתם מבינים איך ההפגנות האלה נתפשות בציבוריות הישראלית-היהודית?

למעשה, יש כאן שלוש קביעות וטענה מרומזת אחת:
1. היתה יותר מהפגנה אחת.
2. ההפגנות הן של הציבור הערבי בלבד, ויהודי ישראל אינם חלק מהן.
3. ברור, שעבור יהודי ישראל ההפגנות הללו הן סדין אדום.
והטענה המרומזת, שהיא השאלה האמיתית: תפישתן של ההפגנות הללו כבעייתיות על ידי יהודי ישראל היא סיבה טובה מספיק לא לעשותן.

בהמשך, שואל מרגלית שאלה. או בעצם, קובע קביעה: שאת מעשהו הנפשע של טאלב א-סאנע, שנתן לאיסמעיל הנייה לדבר עם המפגינים דרך הסלולרי, לא היו מקבלים באף מדינה דמוקרטית חוץ מישראל.

והרי עדכון קצר לקורא דן מרגלית: הסכמי השלום בין ה-ETA לספרדים ובין ה-IRA לממשלה המרכזית בבריטניה הגיעו אחרי שפוליטיקאים – שומו שמים והזדעקי ארץ! – נפגשו עם טרוריסטים. בארה"ב נבחר נשיא שקרא לנהל דיאלוג עם איראן. בישראל, חברי אופוזיציה נפגשו עם חברים בארגון הטרור של הפת"ח וחתמו איתם על הסכמים. התקשורת המשלמת את משכורתו של מרגלית מביאה חדשות לבקרים מילים מפיותיהם של הנייה, נסראללה ואויבים אחרים מפחידים נורא. למעשה, ישראל היא אולי המדינה הדמוקרטית היחידה שבה הרעש שדבר כזה יעשה יהיה משפטי. רק בישראל יש, ככל הנראה, הפרה יסודית של חוק כלשהו אם נותנים למישהו לדבר.

אבל מרגלית חושף כאן עוד משהו – את היותו מייצג נאמן של הלך הרוח שלא מוכן לשמוע, שמניח את צדקתו כתנאי יסוד לדיון. הוא עושה את זה על ידי טריק רטורי שפל אך הו-כה-מוכר: התהדרות בנוצות של דמוקרטיות-יתר, ושימוש באותו הפרדיקט בדיוק כדי לשלול את אותו הדבר שהוא מתגאה בו. כלומר, מרגלית מרמז שלא-סאנע לא הייתה זכות לעשות את שעשה, ובאותה העת מניח שזה משהו שלא היו מקבלים באף מדינה חוץ מישראל. בעצם, מרגלית טוען משהו כזה: "ישראל לא מקבלת את מעשהו של א-סאנע, שאף דמוקרטיה חוץ מישראל לא הייתה מקבלת". מותר להרים גבה עכשיו.

ויש כאן עוד סאב-טקסט: א-סאנע הוא חבר כנסת בעל חסינות. שימו לב כיצד ברגמן מתייחס לקביעה הזו: זחאלקה טוען שא-סאנע הוא חבר כנסת ויש לו זכות להפגש עם פיגורות פוליטיות. ברגמן מתפרץ לדבריו:

זה כי הוא מנצל את חסינותו, אבל לו הוא היה אזרח מהשורה…

הו, נהדר. "מנצל את חסינותו" זה כמו "מנצל את הדמוקרטיה". זו טענה מהסוג הזה, שבו כאשר אדם עושה שימוש בפריבילגיה שיש לו בדין – נניח, חופש הביטוי בדמוקרטיה או חסינות מהותית כחבר כנסת – למטרות שעמן הטוען אינו מסכים, זה הופך ל"ניצול". נותר רק לתהות האם שאלת חסינותו של א-סאנע בכלל הייתה עולה לדיון אילו שמו היה צביקה וייס.

זה לא משתפר בהמשך. ברגמן ממשיך ללחוץ:

הוא מנהיג של ארגון שדוגל בשימוש בטרור כדי להשמיד את מדינת ישראל. ואתם, נמצאים בהפגנה ונותנים לו במה. אתה לא מבין את האופן שבו זה נתפש כאן?

כלומר, עכשיו מי שנתן לו במה זה "אתם", ומול ה"אתם" יש את ה"כאן" – ה"אנחנו", האדונים האמיתיים, וכבר הערתי בתחילת הדברים שהטיעון הזה מרמז לטיעון "על מה שהיהודים אינם רוצים לדעת, אודותיו יש לשתוק".

[...]

זוכרים, כמה פסקאות למעלה, כשטענתי שמרגלית מניח את צדקתו כתנאי יסוד לדיון? כאן נכנס דיאלוג נפלא שממחיש בדיוק את זה:

מרגלית: אני לא חושב שהמצב בעזה מתדרדר מבחינה הומאניטרית, אבל זאת לא הנ… יכול להיות שאתה…
זחאלקה: אתה רוצה דוגמאות? אני אתן לך
מרגלית: לא, אה…אני אביא לך דוגמאות אחרות, שמע…
זחאלקה: אני ממליץ לך לקרוא את מה שכותב האו"ם
מרגלית: מי, מי מאמין לאו"ם, בחייך. האו"ם זה הרי שליח של…מה, מי, גולדסטון?
זחאלקה: תאמין לגנרלים הישראלים, נו…
מרגלית: למה לי להאמין לגנרלים הישראלים, אני בעצמי הייתי שלוש שנים בשדרות וראיתי כמה קאסמים אדון הניה וחבריו העיפו על שדרות כשישראל בכלל לא עשתה שום מבצע ושום דבר. אבל זה לא הנקודה: הנקודה היא, השאלה – זאת ההגדרה של חמאס במדינת ישראל. אתם חברי כנסת בפרלמנט הישראלי, אתם אומרים אנחנו מצפצפים.

השאלה הזו מתחילה בקביעה, שמרגלית מנסה לקבוע ומיד להוריד אותה מהשולחן. הוא קובע שהמצב ההומינטארי בעזה לא מתדרדר, ומבלי לספק בדל של ראיה הוא מיד מנסה לעבור לשאלה הבאה. זחאלקה, כמובן, לא מוכן להוריד את הנושא מהשולחן בקלות רבה כל כך. אגב, הראיות של מרגלית הן, איך לומר, מפוקפקות: הן יכולות לשמש כהצדקה קלושה ורפה למצור, עבור מי שלבו אטום ועינו עיוורת, אולם הן אינן תומכות כלל ועיקר בטענתו שאין בעיה המוניטארית בעזה. למעשה, מי שמעלה אותן לא מכחיש כלל את קיומו של משבר המוניטארי כזה, הוא מצדיק אותו.

אמר את שלו, ומיד הוא עובר לנקודה המהותית הרבה יותר מאם קיימת או לא קיימת קטסטרופה הומניטארית ברצועת עזה: נאמנותם של חברי הכנסת הערבים לנראטיב הישראלי המרכזי. המצב בעזה לא מעניין אותו, כי הוא לא מעניין את הצופים שלו. הם לא רוצים לשמוע על ערבים מסכנים, הם רוצים לשמוע על ערבים רעים שחותרים תחת עצם קיומנו. תזכרו את הנראטיב הזה. המשפט הבא של מרגלית צריך להכנס למילון תחת המילה "הכללה":

לכן אהרונוביץ’ היום באמת רוצה להעמיד אתכם לדין…אני חושב שזו טעות להעמיד אתכם לדין, אבל… ת’מבין ת’הגיון שבזה, לא?

אהרונוביץ’, יש לציין, שלח מכתב בו הוא מבקש מהיועמ"ש להורות על פתיחת חקירה נגד א-סאנע. הוא לא רוצה להעמיד "אתכם" לדין. אמנם, גם זחאלקה גם א-סאנע הם חברי כנסת, וערבים, אבל הם אפילו לא בני אותה תרבות: א-סאנע בדואי, זחאלקה פלסטיני-ישראלי מהמשולש – לא שייכים לאותה הרשימה, ובוודאי שהם אינם אותו בן אדם. ת’מבין ת’הגיון שבזה, דן?

כאן, זחאלקה מנסה להסביר, בפעם המי-יודע-כמה, שאין כאן עבירה על החוק. ברגמן קוטע אותו. הוא מאשים את זחאלקה בניסיונות לתפוס כותרת, שזו הצהרה חשובה, שבלי כל ספק שווה לקטוע את המרואיין שלך בשבילה כאשר הוא עונה לשאלתך. ברגמן איש טלוויזיה מעולה, ולכן הוא קוטע את דבריו של זחאלקה בחיוך מתנשא, להגברת האפקט.

זחאלקה מתחיל לענות. גם מרגלית וגם ברגמן מנסים להתפרץ לדבריו פה ושם, אבל הוא מצליח להביא את הרעיון כמעט לידי סיום. בסוף, ברגמן מתחיל ללחוץ. יש לו שאלה ממש טובה. ממש ממש טובה. הוא קרא אותה בטוקבק פעם, והיא ממש טובה.

ד"ר זחאלקה, למה אתם לא מפגינים נגד ממשלת מצרים? היא עוצרת את האספקה. היא לא מעבירה לכם…היא יכולה לעזור, היא יכולה לפתור את המצוקה ההומניטארית הנוראית הזאת…

[...]

מאותה הסיבה, אני מניח, שמתנחלים ישראלים שרוצים למנוע את ההקפאה לא חוסמים כבישים בוושינגטון. מאותה הסיבה שחרדי ירושלים לא מפגינים מול משרדי הנהלת אינטל בסנטה קלרה, קליפורניה. זחאלקה הוא אזרח ישראלי, לא מצרי, ומחויבותו הראשונה היא מה שקורה כאן, לא שם. זו תשובה הגיונית ואמיתית, אלא אם מניחים מראש שכל הערבים האלה הם אותו דבר, ושזחאלקה הוא קודם כל ערבי ורק אחר כך ישראלי, ולכן מן הראוי שקודם כל יפגינו נגד הצד "שלהם". ההנחה הזו מובלעת בכל הטקסט של ברגמן: למה "אתם" לא מפגינים…היא לא מעבירה "לכם". מצרים, עזה, כפר קרע – הכל אותו כולם, כולם "ערבים".
זחאלקה עונה בדיוק את זה, וכאן דן מרגלית חוצה קו אדום מסוכן: הוא מתחיל לצחוק. כלומר, התשובה של זחאלקה, לפיה הוא תומך בהפגנות האופוזיציה במצרים, תשובה הגיונית לחלוטין, מצחיקה את מרגלית. צחוק יבש, מתנשא, מזלזל. אבל הוא, אומר מרגלית, לא משתתף בהן[3]. בבת אחת זחאלקה עובר לגוף שלישי, משל היה מרגלית סטנד-אפיסט המדבר לקהל. "הוא", האיש שעליו אנחנו מריצים את הדאחקה. גם ברגמן צוחק, צחוק פרוע ומשוחרר. שני היהודים מריצים קטעים על התשובה של הערבי. זחאלקה מנסה:

אנחנו לא במצרים, אם הייתי במצרים הייתי משתתף בהפגנות שם

געיות הצחוק מתגברות. הקופיף רוקד עבורם. כל התמהיל מעורר אי-נוחות מבהילה, כאשר כבודו של אדם נרמס בשידור על ידי זוג עיתונאים מחוצפים. "אבל זו מדינה ערבית", משחיל ברגמן בין נהמות הצחוק, מאשש את הנחת היסוד של ראשית דבריו – שזחאלקה הוא יותר ערבי מישראלי. הצחוק שלהם עומד בניגוד חד לסערת הרוח שזחאלקה בבירור נמצא בה.

כאן נזרע הפיצוץ שיגיע בעוד שניות ספורות. הכלים נערכו. זחאלקה ממשיך ומזכיר את המשבר בעזה, וטוען שאדם מוסרי לא יכול לאטום אזניו לזעקות מעזה. מרגלית מגיב בטוקבק:

אחרי שמונת אלפים קסאמים זה לא ככה בדיוק…

כמובן, מרגלית שוכח שהמצור התחיל לפני עופרת יצוקה, הרבה לפני שהגענו לשמונת אלפים קסאמים, ושאם כבר, הוא הוכיח את עצמו ככלי גרוע ביותר ללחימה בקסאמים, ולכן לא יכול להיות מוצדק על ידם. או שהוא זוכר, אבל מתעלם. אבל לענייננו, מרגלית מבטל את דבריו של זחאלקה ללא נימוק, וממהר לנסות לעבור למקום אחר. כשזה קורה פעמיים בשיחה בת חמש דקות, זה כנראה דפוס.

כאן זחאלקה מגיע לקראשצ’נדו המתועב שלו, ששיאו בהשוואה המרומזת של ברק להיידריך. מרגלית מבטל את דבריו. זחאלקה מבקש ממרגלית "אל תגיד חוצפה, בבקשה". מרגלית חוזר על המילה, שבבירור מלהיטה את המרואיין שלו. זחאלקה מתלהט. "תנצור את לשונך!" הוא מטיח במרגלית, שעונה:

אני אגיד מה שאני רוצה… אני לא חי במדינה שלך, אני חי בדמוקרטיה!

[...]

אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי חושב שמדובר במשפט שנלקח ישר מספר של דאגלס אדאמס. ראשית, מרגלית חי בדמוקרטיה, ולכן יכול להגיד מה שהוא רוצה. זה בניגוד, כמובן, לטאלב א-סאנע, שלא יכול להגיד מה שהוא רוצה. מי שנלחם רק על חירות הביטוי שלו, לא נלחם על דמוקרטיה. שנית, כמובן, היות וזחאלקה ישראלי, גם מרגלית וגם זחאלקה חיים באותה המדינה, שהיא של שניהם. אבל מכלל לאו "אני לא חי במדינה שלך" אתה שומע הן – "אתה חי במדינה שלי". וגם רמיזה, כמובן, שאילו המדינה הייתה "של" זחאלקה – ואגב, היא כזו לא פחות משהיא "של" מרגלית – בוודאי לא הייתה דמוקרטית. הילידים אינם מסוגלים לכך.

מרגלית מזהה את הנקודה – נו, כמה קשה זה יכול להיות? – וממשיך ללחוץ. שש פעמים הוא חוזר על הביטוי "אתה חצוף". זה כל שהוא אומר. פשוט מסתכל על חבר הכנסת זחאלקה, ויורה בו את ה"אתה חצוף" שלו בצרור. אילו פוליטיקאי יהודי היה יושב שם, סביר להניח שמרגלית לא היה מעז להידרדר לביב הזה, שבו הראיון הופך לתגרה.

לבסוף, זחאלקה מאבד את עשתונותיו. אסור היה לו לעשות כן, והוא טעה כשנשך את הפיתיון מלכתחילה. הוא מכנה את מרגלית "אפס", "משרתם של כל ראשי הממשלות", "עיתונאי חצר"[4] ו"מפיסטו"[5], לפני שהוא מסולק מהאולפן בביטול ובזלזול, כשמרגלית ממשיך לכנותו "חצוף", דורש ממנו "תלך מפה", ובסוף, מנפנף בידו כדרך שבה מגרשים זבוב ואומר "תלך כבר".

[...]

יש גבול לכמה אפשר להסתכל לאנשים בעיניים, לומר להם שהם שווים לגמרי ואז לקרוץ. דן מרגלית ורונן ברגמן חשפו, בהתנהגותם המשפילה, המבזה, במלוא מערומיה את האירוניה הצינית שבמראית העין של שוויון הזכויות הפוליטי בישראל, את שנאת הזרים ואת האתנוצנטריות. אילו זה היה מכוון, היה מכיע להם פרס. כיוון שזה נעשה שלא במודע, טוב תעשה הטלוויזיה החינוכית אם תפרע מאלה שמזמינים מרואיין על מנת להשפילו.

התקשורת הישראלית – וחשוב מזה, החברה הישראלית – צריכה להחליט אם היא רוצה באמת חיים בדו קיום. כי אפילו אם תישלל מערביי ישראל הזכות לבחור להבחר, יהיה זה נורא פחות מהמצב הנוכחי, בו ישראל זוכה לשמור על ארשת פנים דמוקרטית. לפחות אז ידעו כולם עם מי ומה יש להם עסק. הדמורטיה לא תסבול מצבי ביניים: או שערביי ישראל שותפים, או שאינם. המשחק הזה, שאיפשר למרגלית להשפיל נבחר ציבור, חייב להפסק. הגיע הזמן שנפסיק לשחק בדמוקרטיה, ונבחר אם להיות אחת.

  1. לימור לבנת, לאחר שחוק פינוי-פיצוי עבר בכנסת על חודו של קול – קולו של ח"כ מוחמד בראכה מחד"ש [↩]
  2. אני מחכה בכיליון עיניים ליום שבו אל ג’זירה תעסיק פרשן לענייני יהודים, נראה איך הגלולה הזו תרד בגרון הישראלי הניחר [↩]
  3. בהפגנות האופוזיציה במצרים, נ.א. [↩]
  4. היות ומרגלית עובד בעתון של החבר של ביבי, אגב, חובת ההוכחה בעניין הזה היא עליו [↩]
  5. דמותו של מפיסטו או מפיסטופולס, שד, משרתו של השטן [↩]