ציפור טיפשה

הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
בראש שעון אוניברסלי שבור
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים.
במותינו הצבועות מתמוטטות בכל תמונה
עת כל השחקנים קופאים בהלם בני-תמותה:
הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה.

הרחובות נסדקים בגאיות זרועי הרס
כשהעיר מוכת האבדון מתמוטטת אבן-אבן:
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים^[1]

אנשים טובים באמת, שלבם מונח במקום הנכון ודעתם איתנה אל נוכח "רוח של אלימות כזו"; אנשים שהתכוונו רק לטוב וניסו אך לשפר, הלכו בלב שלם לקלפי בבחירות המוניציפאליות והצביעו עבור ניר ברקת. כמה מהר הופכת עשייה בלב שלם למחדל ולב שבור. מילות התוכחה של גתה נותרו נכונות כל כך: החרטה בוא תבוא. מכיכר ספרא יוצאות גרורותיו של אפרטהייד מזדחל, כאשר המשיח גלוי-הראש שולח את הברברים להעמיק אחיזתם בגזל. מי שחשב שהצבעה למרצ לצד הצבעה לברקת תרסן את הטרנד המתנחל בעמדותיו הגלויות של האחרון, כפי שהוצע לי טרם הבחירות, טוב יעשה אם יכתוב מכתב לסגן ראש העיר פפה אללו וישאל אותו מדוע הוא עדיין בקואליציה, ולאיזו תכלית. ראוי שיזכיר לו שכל עוד הוא שם, ידו במעל.

כשמונה הפה של הטלפיים, דוברה של מועצת י"ש יקיר שגב, לממונה על התיק של "מזרח העיר" – במשרה חלקית, כי הוא מחזיק גם בתיק הצעירים – היה בכך כדי לגרום להרמת גבה. אבל לנוכח ההתעקשות בספרא לייהד גם כפרים ושכונות שחיים בהם רק פלסטינים, ושהם רק בתחומה המוניציפאלי של יבוס בגלל שרירות לב, הגבה חוזרת למקומה. אם הולכים להפוך את בירת ישראל להתנחלות, ראוי שמקרב מקדשי הרגבים יבוא האחראי.

ואכן, יבוס והעומדים בראשה עושים כמיטב יכולתם כדי להפוך את ירושלים לאיתמר: מה שהתחיל בהריסה מאסיבית של בתים במזרח העיר המשיך בשייח’ ג’ראח, נמשך בבניה בגילה, עבור בסילוואן, דרך "בית אורות" המתרחבת וכלה – נכון לעכשיו – בשועפאט. אישורי הבניה האלה הפכו להיות עיקר פעולתם של שלטונות יבוס. בזמן שתהליכי התחרדות מזדחלים ממשיכים להתרחש בקריית היובל, והמקווה המיותר בבית הכרם מוסיף להבנות כחלק מההסכמים הקואליציוניים של התקווה החילונית הגדולה, בזמן שחרדיה של תובב"א יוצאים למפגני כוח אלימים בזה אחר זה, בזמן שילדים לא יכולים להגיע לגן הילדים שלהם באופן שאינו מסכן את בריאותם, החדשות הגדולות ביותר שיוצאות מספרא הן חדשות בניה. תמות נפשנו עם בטון.

[...]

בתקופתו של המלך לופו הראשון מונתה ועדה למתן הקלות לחייבי חשבונות מים, שהורכבה כולה מחברי קואליציה חרדים. היועץ המשפטי של העירייה נתן חוות משפטית, לפיה בכל ועדה כזו חייב לשבת לפחות נציג אופוזיציה אחד. אלי שמחיוף, אז סגן ראש העירייה, פנה לקבלת ייעוץ משפטי נגדי. העניין הזה, של עקיפת היועץ המשפטי של העירייה, הייתה דוגמה טובה לכל האלמנטים הבעיתיים בהתנהלותו של לופוליאנסקי, של המטרה המקדשת כל אמצעי.

אם כן, נותר לנו רק לחבק את האירוניה המופלאה, כאשר האביר על הסוס הכתום, שלא היסס לאכוף את החוק במזרח ירושלים כשהיה מדובר בבניה בלתי חוקית של ערבים – יצויין, בניה בלתי חוקית שנובעת במישרין ממדיניות מפלה בת שנים בכל הנוגע לאישורי בניה – פנה למשטרה באופן שהוגדר על ידי היועץ המשפטי של העירייה כלא חוקי, וביקש ממנה לעכב צווי הריסה שניתנו ל"בית יהונתן", בניה לא חוקית של אנשי "עטרת כהנים" בשכונת סילוואן. כמה נלעגים נראים דבריו של הראיס מהשנה שעברה, כשנתבקש להסביר מדוע הודיע על הריסת בתים של פלסטינים באותה השכונה:

כי חוק זה חוק. אני מצפה שהציבור ידרוש ממני להקפיד על החוק אם אין ואם יש אלטרנטיבות. אני מצפה מהסופרים הנאורים לוודא שהחוק ממומש במזרח ירושלים. אני מצהיר על כך בתוקף

בתוקף, אגב, שלטונות יבוס מנסים להעביר חקיקה מוניציפאלית שתעקוף את הצו הזה, שהיה צריך להיות מבוצע מזמן.

[...]

אך מדוע התעכבה נפילת רומא? הכול בזכות לחם ושעשועים^[2]

מילה על תקציבי תרבות: יש חלקים מתושבי ירושלים החילונים ואנשי השמאל שמאושרים. מצביעים על תקציבי התרבות הגדלים והולכים, על מסיבות רחוב ושאר אירועים. על הלחם והשעשועים. סילוואן והר הזיתים לא נמצאות בזווית הראיה שלהם, אלא אם במקרה מזדמן להם לחנות ליד הכניסה של חינוך לאוניברסיטה בהר הצופים. הם רואים ושומעים את המסיבה, בלתי מודעים לאלה הקופאים מקור מחוצה לה, אלה שלעולם לא ייכנסו אליה. מתברר, כך נראה, שטעיתי כשכתבתי:

בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה.

טעיתי, כי לא בשוך רעשי המסיבה תיפול ירושלים. היא תיפול כאשר שאון המסיבה המתגבר מחריש את קולות הזעקה. רעש החמשושלים ומסיבות הרחוב משתיק את מילותיו החדות כתער של פטרון המסיבות, כשהוא יושב עם אנשים כמו אורי אריאל וזאב אלקין ומכנה את ערביי ירושלים סכנה אסטרטגית. כשיכבו את המוסיקה, יגלו רבים מהחוגגים כי הם גרים בהתנחלות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי. הלחם והשעשועים, המוצגים בכל מיני בלוגים ירושלמיים כעיקר העיקרים, הם מסך עשן.

באוקטובר, נכתבו בקרנפיה הרשמית של ירושלים כדברים הללו:

כיף לי כתושב לראות ראש עיר שמבין ספורט, שעושה ספורט שנמצא באירועי ספורט. ראש עיר שמבין מה זה פיק אנד רול או דאבל פס. ראש עיר שמעודד ופטריוט של הקבוצות הייצוגיות של העיר ולא סתם בא להעניק גביע כמו פקיד אפור. זה חשוב לעיר, לדימוי שלה ולמסר שהיא משדרת. ספורט =בריאות נפשית וגופנית, גם לעיר כולה. תראו מה הספורט עשה למנצ’סטר התעשיתית, מה הוא עבור בוסטון האינטלקטואלית. ביציאה ממלחה ראיתי מתקני כושר ציבוריים חדשים שהותקנו שם בחודש יולי האחרון. אותם מתקנים שראש העיר הקודם עיכב את התקנתם בעיקר בשל החשש שגברים ונשים עלולים רחמנא ליצלן להתאמן יחדיו. כיף לראות.

התייחסות להפיכת העיר להתנחלות בחסות העירייה? ליחס הדואלי אל החוק? מצאתי אחת, קטנטנה, בשלהי דצמבר, שהתייחסה בכלל ליפו. הכול בסדר. ראש העיר מבין בספורט.

[...]

חוויה ירושלמית: אם עומדים בין הכותל, בו נעצרה אישה ונלקחה לחקירה על שום שהתפללה, לבין עיר דוד ומסתכלים מזרחה לכיוון סילוואן ניתן לשמוע, אם מקשיבים רוב קשב, את קולה המהדהד, המוכיח, של התבוסה.

מאוחר מדי לשאול אם מטרה קידשה אמצעים,
מאוחר מדי לחשב את המלאי המתמוטט:
הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים

1. סילביה פלאת’, Doomsday, תרגום שלי [↩]
2. סרן קירקגור, או-או חלק א’ [↩]