כעת, אנחנו מקשיבים

שעונים בוכים: דממה היא שקר, יקירתי;
הגלגלים מסתובבים, היקום מוסיף לרוץ.
(גאה את עוצרת על המדרגה הסיבובית)^[1]

אני ממעט לדבר על חוויותיי האישיות כנפגע תקיפה מינית. תמיד הערצתי את אלו שיכולות לדון על כך בקלות רבה ממני. אצלי זה תמיד התחמקויות והצטדקויות, הודאה רפה עם הגב לקיר. הסברים הסברים הסברים. יש משהו, ברגע שאתה מודה בזה, שמוציא אותך מתוך רשת ההגנה הגברית ומעביר אותך אל ארץ הדממה של נפגעות תקיפה מינית. זה מדבר צחיח, שבו עליך ללכת לבדך, מפנים בושה ואשמה, מזכיר לעצמך שוב ושוב ושוב -

עתיד אבד אתמול
באותה הקלות ואי היכולת להשיבו
של כדור טניס בעת דמדומים^[2]

וגם משום כך, הרשימה הזאת של אשכר אלדן כהן היא חשובה, אמיצה וראויה להערכה.

אין הרבה שותפים במדבר הזה, אבל יש בו הרבה מאוד – הרבה מדי – שותפות. כל אחת לעצמה, עם עצמה, עם האתמול הפרטי שלה שבו נהרס העתיד הפרטי שלה. ועם השתיקה. השתיקה הזו לא נכפית על אף אחת, לא במישרין. לא, מה שעושה החברה הוא גרוע עשרות מונים: החברה גורמת להן להרגיש כאילו השתיקה היא דבר שהן בחרו בו. כאילו הן אשמות בשתיקתן – כשלמעשה, השתיקה היא תוצר חברתי מובהק, כמו האונס שקדם לה. כי זאת יש להבין: אין כמעט מקרה שבו אדם אחד אונס אדם אחר, ושני האנשים המעורבים הם השותפים היחידים למעשה. יש שגבר אחד אונס אישה אחת והחברה כולה – אני, אתה, את, השכן מלמטה, נהג המונית, ראש הממשלה – נמצאת עמם בחדר, מעודדת אותו, מניחה אצבעות קרות ממוות על פיה להחריש את הזעקות.

וזה לא רק "היא בטח ביקשה את זה". זה לא רק "אולי זו הייתה רק אי הבנה". זה לא רק "למה היא לא בעטה לו באיזור רגיש וזהו זה?". כל ההערות האלה ודומותיהן הן תוצר מאוחר בהרבה. זה "תלמדי לבשל שתוכלי להשיג בעל טוב". זה "זאת בטח נהגת". זה הג’ינס בגזרה הנמוכה שאין להשיג שום דבר אחר בלתו, זה נעל העקב המתבקשת, החצאית הייצוגית. "ששש, חמודה, את לא רואה שאבא מדבר? לכי תלבישי את הבובה".

במופע "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה יש קטע שמסביר את זה בדיוק. זה מתחיל בנערה מתלהבת שמשמיעה קלטת כזו, של הדרכה עצמית. היא מתלבשת ומתאפרת לפי הדרכתה של הדמות בקלטת, ואז היא מוכנה סוף סוף למפגש עם "אביר חלומותיה", שנכנס לבמה ומבלי לבזבז רגע לופת את שדיה. שניות לאחר מכן הנערה כבר נמצאת באוויר, ובזמן שהקלטת אומרת לה להושיט את צווארה בביישנות לצד השני ולקוות ללחישה באוזן, "אביר חלומותיה" בועל אותה. היא לא אומרת "לא", אבל אין לאף אחד בקהל כל ספק שהיא לא רוצה. שאנחנו, כקהל, עדים לאונס. מיד לאחריו אביר החלומות רוכס את מכנסיו ויוצא את הבמה. הקלטת מכתיבה לנערה: זה היה כיף, ומיד מתרה בה למהר להחזיר כל דבר למקום בו הוא היה, כי "לעולם אין לדעת מי עשוי לקפוץ אלייך לביקור לא צפוי". התהליך העדין הזה, שבו נערה הופכת אט-אט למכשיר סיפוק, מובא אל הצופים באחדות שאינה מאפשרת התעלמות.

או קחו למשל את אחד מהדברים שהיה להם הפוטנציאל הגבוה ביותר להעצמת נשים: אמצעי מניעה. כבר דיברתי כאן על האתר הקודם של פוסטינור, ועל המסר העיקרי החבוי בו: את לא באמת יכולה לבחור מתי, כמה ועם מי. מאז, הם החליפו אתר. המיזוגניה נותרה. למשל – אני בוחר דוגמה אחת מני רבות, כי זה ראוי לפוסט נפרד – תחת טאב השאלונים נמצאים מבחני האישיות הבאים: עם איזו דמות טלוויזיונית מתאים לך לצאת; האם את בחורה רומנטית; מי האביר שלך על הסוס הלבן; האם יש לך סטייל; לאיזו דמות בדיונית את דומה; האם את נועזת. אלה השאלונים שמתאימים לנשים. דעתן, הרי, קלה.

[...]

הייתה זו אישה: אהבותיה ותכסיסיה
שנבגדו בגיאומטריה דוממת של
שיניים וגלגלים שבורים, גחמות מכניות נואלות,
וסלילים מושבתים של ז’רגון טרם דובר.

אף אדם או חצי אל לא יוכל להרכיב
את חלקי ההזיות החלודות, גלגלי
קלישאות הפח המחורצות הנוגעות למזג האוויר,
לבושם, לפוליטיקה ולאידאלים מקובעים.

הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
ומצייצת את השעה בשלושה-עשרים מטורפים. ^[3]

וזו עוד ההשתקה הקלה. כי אם, חלילה, הותקפת לא על ידי "סתם" אדם, אלא על ידי מי שנתפש במיליה החברתי שלך כאורים ותומים, גורו של זכויות, נושא הלפיד לפני המחנה? מישהו שסימן את תיבת "אחוות בני האדם", ואף טורח להזכיר זאת כל העת? במצב כזה, מצבך קשה יותר. האומרטה – פירושו של הקוד בסיציליאנית מדוברת הוא "לעולם לא לערב את השלטונות" – קשה וכבדה יותר בקרב אלה שממילא מתייחסים לשלטונות בחשדנות ראויה, כשהאושייה המדוברת ממילא מטיפה לחשדנות שכזו. כשם שעבריין שביצעו נגדו פשע רק לעתים נדירות יערב את המשטרה, כך גם עם כל קבוצה אחרת. "כבוד של גנבים" קיים בכל קבוצת-התייחסות.

האומרטה הזו היא, באופן אירוני, חלק ממה שהמיליה החברתי של השמאל הראדיקלי יוצא נגדו: זה לא מקרה שדו"ח אם תרצו לא בדק בכלל אם העדויות של ארגוני הנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל הן נכונות. זה לא משנה. הם סיפרו לשלטונות. אבל כזו היא ראדיקליזציה: היא מתחוללת במקום שבו אדם מוכן לוותר לעצמו על אותם הכללים שלפיהם הוא שופט אחרים. ראדיקלים, מעצם טיבם, מעצם שכנועם האורתודוכסי^[4] בצדקתם המלאה, מעמידים את עצמם מעל לכללים שלהם, כדי להביא להחלת כלליהם שלהם. זו הסיבה שהקצוות הראדיקליים של ציר דעות מסוים תמיד ייראו קרובים באופן חשוד. הליברל שכל כך בטוח בצדקתו עד שהוא מבקש להשתיק את אלה הסוברים אחרת אינו שונה במאום מהפאשיסט. רובספייר אמר את זה קודם:

טרור הוא אך צדק: מיידי, חמור ולא גמיש; אז הוא נובע מהמעלה הטובה; הוא אינו עקרון מובהק כמו שהוא תוצאה טבעית של העקרון הדמוקרטי הכללי, כאשר הוא מוחל על מחסוריה הדוחקים ביותר של המדינה.

[...]

את קשר השתיקה הזה חייבים לפרום. אם מתהלך בינינו אדם שמרשה לעצמו שוב ושוב לחלל את רצונן החופשי של נשים סביבו, הוא עבריין ועליו לשלם את המחיר על כך, גם אם הוא מחזיק בכל תארי האבירות של מסדר המוסר. אין אדם חי בחברה ללא גבולות. אם את, הקוראת, נפגעת מידיו של אדם זה – או כל אדם אחר, באמת – הגיע הזמן לשבור את השתיקה. זו העת להגיח מהמדבר, לעמוד גאה מעל למדרגה הסיבובית, לבקש את עלבונך. אחרייך יבואו האחרות, אבל עלייך לעשות את הצעד הראשון. מישהי חייבת. למען הנפגעות הבאות, למען עצמה, למען תדע החברה כולה תוצאותיה ההרסניות של ראדיקליזציה.

כן, אני נמצא בעמדה נחותה במיוחד כאשר אני אומר את זה. אני מעולם לא הגשתי תלונה, עד שכבר היה מאוחר מדי. ואין יום שעובר בלי שמשקל האשמה הזה מתווסף גם הוא לצלבים האחרים שאני נושא עליי, בלי שאני חושש שאדם אחר נפגע מידיו של מי שפגע בי, פגיעה שיכולתי למנוע. יש לי שלל תירוצים – הייתי ילד, ובבגרותי ביליתי שנים בהדחקה – אולם אין לי מזור מן האשמה. ובכל זאת, אין בי די גאווה לחשוב שאני פסגת היכולת האנושית. היי, אפוא, טובה ממני. סיימי את גלותך. כולנו נהיה כאן, להקשיב לך. מרגע שתוגש תלונה, שמו יפורסם. מרגע שיפורסם שמו, נשים נוספות תתלוננה. בשובך מגלותך, תאירי לאחרות את הדרך. אנא.

חשוב: תגובות שיכילו רמיזה או ציון של שמו של האדם המדובר, יימחקו וכותביהן ייחסמו מתגובה כאן.

1. סילביה פלאת’, To Eva Descending the Stair [↩]
2. סילביה פלאת’, April 18 [↩]
3. סילביה פלאת’, Sonnet: To Eva [↩]
4. לא אתעייף מלהזכיר: מהיוונית – סובר נכונה [↩]