כן, זו אגדה

אחרי שתנועת אם תרצו סיימה להציג את נעמי חזן כדמות מקורננת ומפחידה, והביקורות החלו לבוא, הדפו קברניטי התנועה את הביקורת באמירה שתוקפים אותם אישית מפני שאין תשובות לדו"ח שלהם. אם כן, ראוי שפעם אחת ולתמיד נבחן את הדו"ח היטב, ולאחריה שוב הטיעון הזה לא יעמוד.
על חלק מהכשלים בדו"ח עמדתי כבר בפוסט הקודם בנושא, אבל לא על כולם ואפילו לא על העיקריים שבהם. לא זו בלבד שכל הכשלים שיובאו כאן הם כשלים מהותיים בנתונים, באופן ניתוחם ובחלוקתם, ולא זו בלבד שדי בכשלים הללו כדי להכריז על הדו"ח של אם תרצו כעל בדיחה עצובה, אלא אף זו: שהתמונה המצטיירת מקיומם של כל הכשלים הללו כולם היא תמונה של דו"ח מוטה מראש וחסר הגינות, ודי בו כדי לפקפק בכל פרסום של התנועה הזו עד עולם.

עוד הערה קטנה לפני שנתחיל, עבור הקורא בן כספית: השיעור הזה בחינם, ויש אפילו מוסר השכל בסופו. אני בספק אם תזהה את הרפרנס.

דו"ח אם תרצו מנסה לקשור בין הקרן החדשה לישראל לבין דו"ח גולדסטון, ככל הנראה מתוך תפישה שדו"ח גולדסטון הוא רע אולטימטיבי בעיני הישראלים – ואולי גם בעיניהם של קברניטי אם תרצו – ועל כן קשירתה של הקרן לגולדסטון תפנה את דעת הקהל הישראלית בהכרח נגדה; אבל התיאוריה הזו היא ספקולציה בלבד. מכל מקום, האופן שבו הדו"ח מנסה לקשור את הקרן ואת גולדסטון יחדיו הוא על ידי הטענה כי ארגונים הנתמכים על ידי הקרן סייעו לגולדסטון להשמיץ את ישראל. כמובן, גם אילו היה כל הדו"ח כולו אמת חקוקה בסלע, עדיין הייתה מוטלת על מחבריו המשימה למצוא את האקדח המעשן – כלומר, להוכיח שאכן השמצת ישראל בעולם היא חלק ממטרות הקרן ומשום כך שיתפו הארגונים הללו פעולה עם גולדסטון. במילים אחרות, גם אם הארגונים המדוברים שיתפו פעולה עם גולדסטון, הרי שצריך להוכיח מעורבות זדונית של הקרן בסיפור, מה שדו"ח אם תרצו לא עושה. למזלנו, אנחנו לא נדרשים לשאלה האם בהיעדר חיבור ראייתי בלתי נסיבתי כזה הטענה של מחברי הדו"ח עומדת, מפני שהדו"ח עצמו מלא חורים ובעיות.

[...]

טרמינולוגיה והנחות יסוד:
דו"ח גולדסטון כרע מוחלט: דו"ח אם תרצו מתייחס באופן אוטומאטי ומבלי לספק הסבר מעמיק לדו"ח ועדת גולדסטון כאל רע מוחלט, ששיתוף פעולה עמו הוא בלתי נסלח. הגם שהעמדה הזו איננה בהכרח אמת שאין בלתה, לצורך הדברים שיובאו כאן ניתן לקבל אותה, ועדיין להראות באופן שאינו משתמע לשתי פנים שדו"ח אם תרצו אינו מדויק, אינו מאוזן ולוקה בטעויות והטיות קשות, ולא מביא ראיה מספקת לטענה שהקרן החדשה לישראל היא הרוח הגבית מאחורי גולדסטון.

הפניות מול מקורות: דו"ח אם תרצו עושה שימוש במספר ההפניות מדו"ח גולדסטון אל מקורות מהארגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל – שיכונו מעתה ארגוני הקרן – ומתעלם כליל ממספר המקורות של דו"ח גולדסטון. כדי להמחיש את ההבדל, נניח שאני כותב מאמר על מצב העיתונות בישראל, וכדי להמחיש את טענותיי אני מביא כתבות מארבעת העיתונים היומיים הגדולים – ידיעות אחרונות, ישראל היום, הארץ ומעריב. נניח גם שאני משתמש בכתבה אחת מכל עיתון, למעט הארץ ממנו אני לוקח ארבע כתבות. במצב כזה, עומדים לרשותי ארבעה מקורות (ארבעת העיתונים). כל עיתון הוא 25 אחוזים מהמקורות שלי. יחד עם זאת, יש לי שבע הפניות (אחד לכל אחד משלושת העיתונים האחרים, וארבע להארץ). 57% (4/7) מההפניות שלי הן להארץ, וכ-14 אחוזים מההפניות שלי הן לידיעות, למעריב ולישראל היום. על פי דו"ח אם תרצו, יש בדו"ח גולדסטון 1,377 הפניות, בהן גם כאלה המתייחסות לאותם המקורות. מתוכן, לפי דו"ח אם תרצו, 191 הפניות הן למקורות מארגוני הקרן (למעשה, פחות, כפי שיוסבר בהמשך). 191 מתוך 1,377 הם 13.8 אחוז, המופיעים כ-14 אחוז בדו"ח אם תרצו. קל לראות, אם כן, שדו"ח אם תרצו מתייחס למספר ההפניות שנעשות מתוך דו"ח גולדסטון ולא לחלקם היחסי של ארגוני הקרן מכלל המקורות של דו"ח גולדסטון.

חלוקות הרוחב של הדו"ח: דו"ח אם תרצו מבצע שלוש חלוקות רוחב של הנתונים בזו אחר זו. בראשונה, הוא חותך החוצה את כל ההפניות למקורות לא ישראלים. אלה מהווים את רוב המקורות של דו"ח גולדסטון (וגם את רוב ההפניות שלו), ולמעשה לאחר החיתוך הזה דו"ח אם תרצו עוסק רק ב-450 הפניות שהם כשלושים ושניים אחוזים מכלל ההפניות.

מיד לאחר מכן מבצע דו"ח אם תרצו חיתוך נוסף, ומוציא החוצה את כל ההפניות מצד גורמים ישראלים רשמיים (142 הפניות, שהם 31.5 אחוזים מכלל ההפניות למקורות ישראלים ועשרה אחוזים מכלל ההפניות של דו"ח גולדסטון). כמו כן, מוצאות החוצה כל ההפניות לתקשורת הישראלית (61 הפניות). מה שנותר הוא 247 הפניות לארגונים ישראליים חוץ ממשלתיים שאינם תקשורת. אין בדו"ח אם תרצו הסבר מספק לחיתוך הזה.

מתוך ההפניות שנותרו, מתבצע חיתוך רוחב נוסף, כאשר אם תרצו מוציאים את ההפניות שלא משמשות לתמיכה בטענות נגד ישראל (40 הפניות). כעת, נותרו לנו 207 הפניות, שמתוכן 191 הפניות (92.2%) הן לארגוני הקרן. המספר שפומפם בתקשורת, אם כן, של 92%, מתייחס לזה בדיוק: 92 אחוזים ממספר ההפניות בדו"ח גולדסטון לגופים ישראלים שאינם ממשלתיים ואינם תקשורת, ששימשו לתמיכה בטענות נגד ישראל. על חוסר התוחלת שבשיטה הזו – בעצם, מה שהיא אומרת לנו זה ש-14 אחוז מ-1,377 הם 92 אחוז מ-207, שזה משהו שיכולנו לדעת עם מחשבון – כבר עמדתי בפוסט הקודם ועוד אעמוד בהמשך. יצוין, כי ייתכן שאילו היה החיתוך מתבצע בסדר אחר, האחוזים היו נראים אחרת. כרגע, מכל מקום, רק חשוב לי להבהיר את תהליך העיבוד שאם תרצו מעבירים את הנתונים.

[...]

נתונים שגויים

ייחוס שגוי של הפניות לארגוני הקרן: אם בוחנים את 191 ההפניות שנעשו בדו"ח גולדסטון לארגוני קרן כפי שהם מופיעים בדו"ח אם תרצו, אי אפשר להתעלם מהפניות 1-3, 71, 98 ו-171^[1]. הפניות אלה אינן הפניות לפרסומים או עדויות של אנשי קרן, הן הפניות לפרסומים רשמיים של מדינת ישראל: עתירות לבג"צ, מכתב מהיועץ המפשטי לממשלה וכד’. ההפניות הללו צריכות להירשם כפרסומים של המדינה, לא כפרסומים של ארגוני הקרן. מערכת המשפט והתובע הכללי של מדינת ישראל הם גופי שלטון, לא ארגונים חוץ ממשלתיים. הנתונים הללו צריכים היו להיות מוצאים אל מחוץ למשוואה כאשר התבצע החיתוך השני, זה שהוציא את פרסומי התקשורת ופרסומי המדינה מחוץ לנתונים. כהערת אגב, עוד שתי הפניות – 116 ו-117 – הן למכתבים שכתבו הארגונים ליועמ"ש, והן לא נמנו כאן משום שניתן להסתכל עליהם כעל כל פרסום אחר.

ייחוס שגוי של מקורות לקטגוריות שנחתכו: העיוות השני בנתונים הוא בהוצאה של ארגונים ישראלים מהקטגוריה הזו. כזכור, דו"ח אם תרצו מציג את הנתון של מספר ההפניות לארגוני הקרן מתוך כלל ההפניות לארגונים ישראליים שאינם ממשלתיים או תקשורת. ככל שארגונים ישראלים שאינם ארגוני קרן מוצאים אל מחוץ לנתונים הללו, חלקם היחסי של ארגוני הקרן יגדל. על כן, חלוקתם של ארגונים ישראלים שאינם ארגוני קרן לקטגוריות אחרות מסייעת להפללתם של ארגוני הקרן, ומקפיצה את החלק היחסי של ארגוני הקרן.

הפניות 248-251, המתויגות כהפניות אל ארגונים בין לאומיים, הן למרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, שהוא ארגון ישראלי-פלסטיני בעל אוריינטציה בין לאומית. משרדיו של הארגון בבית סחור ובירושלים. הפניות 678-685, המתויגות כהפניות אל מקורות ישראלים רשמיים, הן הפניות למד"א. מד"א איננו גוף שלטוני ישראלי, ולראיה פגישותיו עם ועדת גולדסטון עמה ישראל טענה שאינה משתפת פעולה. אם המכינה הקדם צבאית על שם רבין והקק"ל נכנסו לרשימת הארגונים הישראלים שאינם ממומנים על ידי הקרן החדשה לישראל, אז לית מאן דפליג שגם מקומן של עדויות מד"א שם. ומד"א זו רק דוגמה: סך הכול 13 הפניות לארגונים ואישים שניתן לערער על היותם נציגי שלטון לא צריכות היו להיות מסווגות כמקור ישראלי רשמי. כזכור, בחיתוך השני שהוציא את העדויות השלטוניות מהמשוואה, נחתכו גם 13 הפניות אלה, שלא היו צריכות להיחתך. ישנן, אגב, דוגמאות נוספות. עדויות טלפוניות של ישראלים, למשל, סווגו משום מה בנפרד. אולם דומני שדי במה שהובא עד כה כדי לקבוע שקביעת הנתונים המספריים התבצעה באופן מוטה, או לכל הפחות באפן שאיננו קונסיסטנטי.

טעויות בהצגת הנתונים

הדו"ח מבקר את את הקשר לגולדסטון, לא את עצם הפעילות: דו"ח אם תרצו נזהר מאוד שלא לשלול את עצם קיומם של ארגוני הקרן, כמו יש דין, בצלם והאגודה לזכויות האזרח. הוא פוסל אותם רק מתוך זווית הראיה של דו"ח גולדסטון והסיוע שלהם לועדה. בזמן שניתן לזהות בדו"ח אם תרצו נימה ביקורתית כלפי פעילותם של ארגונים אלה ככלל, הדו"ח מנסה לקשור את הקרן החדשה לישראל לגולדסטון ומתעלם מאספקטים אחרים של פעילות. הקו הזה ברור ומובן: אילו היו אם תרצו פוצחים בקמפיין מתוזמר על עצם התמיכה בארגונים המדוברים, כלומר, מבקרים את עצם קיומם של ארגונים אלה, ניתן היה להאשים את אם תרצו בעמדה אנטי-דמוקרטית הפוסלת ארגונים ואנשים הסוברים אחרת מהם. מאנשים החרדים כל כך לחופש הביטוי שלהם, ניתן לצפות שלא יפסלו קטגורית את חופש הפעולה של ארגונים אחרים. אם כן, אני חושב שאפשר לומר שאם תרצו אינם מתייחסים לפעילותם השוטפת של ארגוני הקרן, אלא למעורבותם בדו"ח גולדסטון. על כן, עדויות מפלילות צריכות להיות כאלה הקשורות במישרין לדו"ח גולדסטון. אולם אין זה כך.

ועדת גולדסטון אספה מידע מפרסומים וקיבלה מידע מעדויות: ועדת גולדסטון אספה מידע בשתי דרכים: האחת היא איסוף של פרסומים מהתקשורת, מאתרי אינטרנט, מפרסומים רשמיים וכיו"ב, והשניה היא איסוף עדויות – כתובות, טלפוניות או פנים אל פנים. ניתן לדעת זאת מעיון בדו"ח גולדסטון, אולם המידע הזה קיים בין השורות גם בדו"ח אם תרצו. כך, למשל, מתייחסת ועדת גולדסטון לדובר ראש הממשלה (הפניה 671 בדו"ח אם תרצו), על אף שהממשלה לא שיתפה פעולה עם ועדת גולדסטון. ההפניה מתייחסת לראיון שנתן דובר ראש הממשלה לרשת ה-BBC, כלומר, לפרסום בתקשורת (אגב, יש כאן טעות נוספת בחלוקה – מידע שנאסף מהתקשורת צריך להיות מסווג ככזה, אולם טעות ספציפית זו אינה עקרונית משום שגם מקורות תקשורתיים וגם מקורות המסווגים כמקורות ישראלים רשמיים נחתכו החוצה).

פרסומים המופיעים בדו"ח גולדסטון אינם שיתוף פעולה עם דו"ח גולדסטון: עלינו לקבל כנקודת מוצא שפרסומים שנעשו בלי קשר לדו"ח גולדסטון ומצאו את עצמם בדו"ח גולדסטון מפני שהועדה איתרה אותם כפרסומים רשמיים, אינם שיתוף פעולה עם ועדת גולדסטון. אם, למשל, היה גולדסטון משתמש באותו ראיון של דובר ראש הממשלה ל-BBC כדי לבסס טענה נגד ישראל, לא ניתן היה להאשים את הדובר שהתראיין – והרי, זה תפקידו – בשיתוף פעולה עם ועדת גולדסטון נגד ישראל. באותו אופן, אם כן, עלינו להניח שהפניות שנעשו מדו"ח גולדסטון לפרסומים של ארגוני הקרן שלא ניתנו לועדת גולדסטון ישירות, אלא נאספו על ידי הועדה מתוך פרסומים רשמיים של אותם ארגונים, לא יכולים לשמש כעדות מפלילה כנגד אותם ארגונים בהאשמה של שיתוף פעולה עם גולדסטון נגד ישראל.

דו"ח אם תרצו לא ביצע את ההבחנה הנדרשת בין פרסומים ועדויות: ועכשיו מגיע הקטע היפה באמת: מתוך 191 הפניות שאם תרצו טוענים שנעשו מדו"ח גולדסטון לארגוני הקרן (כאמור לעיל, המספר הזה מנופח, בפועל מדובר על 185 הפניות לכל היותר), 29 בלבד^[2] מסומנים כעדויות בפני ועדת גולדסטון, מתוכן חמש הן של ארגון פרופיל חדש שאינו נתמך ישירות על ידי הקרן. כל יתר ההפניות הן לפרסומים רשמיים דוגמת דו"ח שוברים שתיקה (בהסתמך על נתונים של אם תרצו. ייתכן שהיו הפניות נוספות לעדויות בפני הועדה שלא סומנו על ידי אם תרצו, במצב כזה אם תרצו נופלים קרבן לטעויות המתודולוגיות שלהם). כלומר, רוב מכריע (85%) של העדויות המפלילות כנגד אותם ארגונים פשוט אינן עדויות רלוונטיות, מאחר ומדובר בפרסומים רשמיים. רק 15% מההפניות הן ברות שימוש כאמצעי הפללה לגבי שיתוף פעולה עם דו"ח גולדסטון. כל היתר הן פרסומים של אותם ארגונים הנעשים כחלק מעבודתם היומיומית ומעצם מטרת קיומם, וכבר הזכרנו שדו"ח אם תרצו לא שולל באופן קאטגורי את קיומם של ארגונים אלה, אלא רק בהקשר שלהם לדו"ח גולדסטון.

לשם השוואה, 28 הפניות בדו"ח גולדסטון הן לעדויות של ישראלים שאינם חברים בארגוני קרן (שוב, על פי נתוני אם תרצו עצמם). אם כן, ההפניות לעדויות ארגוני הקרן מהוות 50.8 אחוזים מההפניות לעדויות הישראלים בכלל, שזה מספר שרחוק מרחק רב מה-92 אחוזים שפומפמו לנו, ורחוק מלשמש עדות מפלילה לשיתוף פעולה עם גולדסטון – כל זאת, כאמור, אם סופרים גם את חמש ההפניות לעדותו של חגי מטר מפרופיל חדש, שאינו ארגון הנתמך ישירות על ידי הקרן. אם לא סופרים את פרופיל חדש כארגון קרן, יש 33 הפניות לעדויות של ישראלים שאינם חברים בארגוני קרן, ורק 24 הפניות לעדויות של ישראלים מארגוני הקרן – כלומר, רוב מוחלט של ההפניות בדו"ח גולדסטון לעדויות של אישים וארגונים ישראלים אינן לארגוני קרן.

דרך הצגת הנתונים בדו"ח אם תרצו היא, אם כן, מטעה, כאשר היא מתייחסת לפרסומים שנובעים מעצם מהותם של אותם ארגונים כאל פרסומים הקשורים בדו"ח גולדסטון, ולא היא. כשבוחנים רק את עדויות הישראלים בפני הועדה, התמונה המתגלה היא מאוזנת בהרבה – על אף כמות ההפניות הגדולה יחסית של דו"ח גולדסטון לארגוני קרן, ההפניות לעדויותיהם הן מיעוט מתוך כלל ההפניות לעדויות של ישראלים. אם רוצים להאשים ישראלים בשיתוף פעולה עם דו"ח גולדסטון, ארגוני הקרן אינם המקום להתחיל בו, כך נראה.

טעויות עקרוניות.

השימוש במספר הפניות מטיל על הארגונים את האחריות להחלטות שביצעה ועדת גולדסטון: לאורך הרשומה הזו אני משתדל להקפיד על טרמינולוגיה מדויקת. כך, בחלק הקודם, לא התייחסתי ל"מספר העדויות" אלא ל"מספר ההפניות לעדויות". זאת מפני שדו"ח אם תרצו מתייחס לנתונים אודות מספר ההפניות מדו"ח גולדסטון (כפי שהוסבר בסעיף 2 של חלק הטרמינולוגיה). ובכן, מדובר בטעות. אם השאלה שדו"ח אם תרצו מתיימר לענות עליה היא מידת שיתוף הפעולה של ארגוני קרן עם דו"ח גולדסטון נגד ישראל, הרי שהנתון שאם תרצו מתבססים עליו פשוט לא בודק את זה. מה שהנתון אודות מספר ההפניות בודק זה מספר הפעמים שדו"ח גולדסטון מתייחס למידע שנאסף מארגוני הקרן. כמובן, מי שאחראית למספר הזה היא ועדת גולדסטון עצמה: היא זו שקבעה כמה פעמים להתייחס לכל מקור. בשום אמת מידה לא ניתן לייחס החלטה של מחברי דו"ח גולדסטון לארגונים אותם הוא מצטט. זו החלטה שלא הייתה לאף אחד מהארגונים כל השפעה עליה. דו"ח גולדסטון מצטט את אותם מקורות מספר פעמים, ולא נדיר לראות התייחסויות מרובות לאותו המקור. כל התייחסות כזו נרשמת בדו"ח אם תרצו כהפניה נוספת, וזו פשוט טעות מתודית ממדרגה ראשונה. למעשה, דו"ח אם תרצו לא מאשים את ארגוני הקרן בשיתוף פעולה עם דו"ח גולדסטון נגד ישראל, אלא הוא מאשים את דו"ח גולדסטון בציטוט מרובה מארגוני הקרן.

כדי להתייחס לשאלה שאם תרצו מתיימרים לענות, הם היו צריכים לבדוק משהו פשוט בהרבה: מתוך כלל המקורות (מקורות, לא הפניות) שעמדו לרשות ועדת גולדסטון, כמה הגיעו מארגוני הקרן. אולם, כפי שצוין לעיל, אפילו השאלה הזו לא היה בה די כדי לבסס אשמה – אשמה, כידוע, היא על אותם דברים שיש לאדם שליטה עליהם – מפני שאף ארגון אינו אחראי לבחירה של ועדת גולדסטון לעשות שימוש במידע הפומבי שהוא פרסם (אלא אם אנחנו טוענים שעצם פרסום מידע שיש בו כדי לחלוק על העמדה של ישראל הרשמית הוא פסול, טענה שנדמה לי שקברניטי אם תרצו ירצו להתרחק ממנה).

אם כן, כדי לבדוק את מה שדו"ח אם תרצו מתיימר לבדוק – מידת מעורבותם של ארגוני הקרן בדו"ח גולדסטון – היה עליהם לבדוק את מספר העדויות שניתנו על ידי הארגונים השונים לועדת גולדסטון (עדויות – בכתב או בע"פ) ואת חלקן היחסי של עדויות ארגוני הקרן מהעדויות הללו (שימו לב, אגב, מספר העדויות ולא מספר ההפניות לעדויות). שוב, שינסתי מתניים ויצאתי לעשות את מלאכתם של אם תרצו עבורם.

לפי דו"ח אם תרצו, גולדסטון מתייחס ל-17 עדויות של ארגוני הקרן, אם כוללים את פרופיל חדש, ו-19 עדויות שנמסרו על ידי ארגונים ואישים ישראלים אחרים. יצוין, שגם ההגדרה של מיהו ישראלי בעייתית כאן. האם הראיון הטלפוני עם מירב משה מאוניברסיטת מק’גיל נחשב כעדות של ישראלית? אני התייחסתי רק לעדויותיהם של אזרחי ישראל המתגוררים בה. השקפה אחרת הייתה מקפיצה את הנתונים על עדויותיהם של ישראלים שאינם חברים בארגוני הקרן – באופן מעניין, יש לחברי ארגוני הקרן נטייה מרגיזה לגור בישראל.

כלומר, בניגוד למה שנטען בדו"ח אם תרצו, מרבית העדויות של ישראלים שנמסרו לגולדסטון במהלך עבודת הועדה שלו לא הגיעו מארגוני קרן, והנתונים אינם מצביעים על האשמה שאם תרצו מייחסים לקרן.

[...]

כפי שכבר הערתי בפוסט הקודם, ישנן טעויות נוספות בדו"ח אם תרצו: עצם הבחירה הסטטיסטית לבחון את מספר ההפניות למקורות מארגוני הקרן ביחס למספר ההפניות למקורות ישראלים שאינם שלטוניים או תקשורת היא בחירה תמוהה, שכן הנתון הזה אינו אומר דבר. כמו כן, על פי נתוני אם תרצו עצמם התקציב לאותם ארגונים הנמצאים על ספסל הנאשמים ב-2008 היה כעשרה אחוזים מכלל פעילותה של הקרן ($2,838,421 מתוך $28,076,990), ועל כן קשה לבסס טענה שהתמיכה בארגונים אלה היא פעולתה העיקרית של הקרן. אגב, אפילו המספר הזה מסולף – רק שבעה ארגונים מסרו עדות ישירה לועדת גולדסטון, ועל כן רק המימון של אותם שבעה ארגונים צריך להיספר כשבודקים אילו ארגונים ממומני קרן שיתפו פעולה עם הועדה נגד ישראל. כמו כן, נתונים שנאספו בין 2006 ל-2008 לא יכולים להיות רלוונטיים כדי לקשור את הקרן לדו"ח שבוצע ב-2009.

ברווז עיתונאי: נדמה לי שיש כאן מספיק ראיות לאי-סבירותו של הדו"ח, ומספיק סיבות טובות מדוע הדו"ח הזה שגוי, מוטה ומסולף. כל הראיות הללו נאספו מתוך דו"ח אם תרצו עצמו, ואני משוכנע שעיתונאי סביר שהיה מעלעל בדו"ח היה יכול לראות לפחות חלק מהבעיות שהצבעתי עליהן כאן, שכל אחת מהן בפני עצמה די בה כדי להטיל כתם גדול על אמינותו של הדו"ח עצמו ולחייב בדיקה מעמיקה יותר. מה חבל, אם כן, שהסטנדרטים העיתונאיים של חלק מעיתונאי מעריב הם כה נמוכים, עד כי הם לא נותנים לעובדות להפריע להם לספר סיפור.

המניעים האמיתיים של אם תרצו: אם תרצו סימנו את המטרה מסביב לחץ. היטיב לנסח זאת יו"ר התנועה, שנשמע כמעט נלהב מדו"ח גולדסטון:

במשך שנים קשה היה לי להצביע על סיבה מרכזית שבגינה התערערה תחושת צדקת הדרך. ייחסתי זאת לעייפות החומר, לחוסר היכולת של תנועות אידיאולוגיות להתמיד, אולם לא העלתי על דעתי שיש כאן יד מכוונת. כזו שהמטרה המרכזית שלה היא פשוטו כמשמעו – לייצר כאן מדינת כל אזרחיה. לפני שלוש שנים התעוררתי מתרדמתי הדוגמטית משהו, ונחשפתי לדו"ח מדהים, אותו כתבו רן ברץ ומשה איפרגן, אודות פועלה של הקרן החדשה לישראל. במשפט סיכום: הם פועלים להקים כאן מדינת כל אזרחיה. שאלתי את עצמי מה עושים עם זה. איך מתמודדים עם זה. והאמת היא שקצת חשבתי שזה גדול עלינו. הם פשוט גדולים מדי, מפחידים מדי, מסוכנים מדי.

לא ידעתי מה לעשות, אז לא עשיתי כלום. המשכתי עם הפעילות הרגילה של "אם תרצו".

ואז הגיע גולסדטון^[3]. והנה נוצרה כאן הזדמנות.

כתלמידו לשעבר של רן ברץ (אינני רואה איתו עין בעין כמעט באף נושא, אבל זו חובה נעימה להודות שהאיש מבריק, ואף למעלה מכך) יש הרבה מה לומר על הציטוט הזה כולו, על הפשטנות הנוראית שבה הוא מציג את הדו"ח של ברץ ואיפרגן^[4] ועל העוול שהדו"ח המעוות של אם תרצו גורם לדו"ח המנומק של ברץ ואיפרגן, אולם לא זה המקום. מה שהציטוט הזה מוכיח הוא פשוט: שאם תרצו חיפשו את הקרן החדשה לישראל, ונאחזו בגולדסטון בתור תירוץ.

עכשיו, מותר, לגיטימי ואף רצוי לחלוק על ארגונים כאלה ואחרים, כולל הקרן החדשה לישראל. מותר להתווכח עמם, ורצוי לנהל דיון ציבורי על מטרותיהם ומידת הלגיטימציה שלהם. בדיון כזה, בו אם תרצו היו שופכים את טענותיהם האמיתיות כנגד עצם קיומם של הארגונים הללו, ניתן היה לדבר על דמוקרטיה וגבולותיה, ואולי אף להסכים שלא להסכים – ההסכמה העומדת בבסיסה של הדמוקרטיה. מה שאסור לעשות הוא לשקר, לעוות ולסלף את המציאות, שזה מה שדו"ח אם תרצו עושה, על מנת להיאחז בדו"ח גולדסטון כדי להצדיק בדיעבד עמדה שאחזתם בה מראש.

שומר הסף נרדם: אבל מאם תרצו, כארגון פוליטי, לא הייתי מצפה ליותר מזה, והביקורת שלי עליהם היא פשוטה: אימרו את מה שיש לכם לומר, מבלי להתכסות בגלימתו של השופט גולדסטון.

בן כספית ומעריב, לעומת זאת, הם תקשורת. גם לבן כספית, כעיתונאי, מותר לחשוב שעצם קיומו של בצלם, למשל, מסכן את ישראל, ואף לכתוב זאת כטור דעה. מה שאסור לו, כעיתונאי, בתכלית הוא לפרסם חצאי אמיתות, סילופים ושקרים בתור חדשות. יש פער אדיר בין ההבנה שאי אפשר להגיע לאובייקטיביות עיתונאית מלאה לבין התנערות מוחלטת מכל סטנדרט בסיסי של בדיקת עובדות. בעבודה עיתונאית, בן כספית מקבל נכשל. ואילו הייתי חושב באותו האופן שבו קברניטי אם תרצו חושבים, אולי הייתי מצייר לי ציור קטן, של בן כספית עם קרן קטנה אך בולטת הצומחת לו על האף.
כך בישראל, העיתונאים, הפוליטיקאים וההון מתערבים להם יחדיו, עד שאין עוד לדעת מי הוא מי.

1. כל המספרים המובאים כאן הם המספרים הסידוריים מדו"ח אם תרצו [↩]
2. 46-50, 51-53, 82-85, 96-97, 110-111, 113-114, 139, 146-153, 159-160 [↩]
3. כך במקור, נ.א. [↩]
4. גילוי נאות: שניהם מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בה אני לומד [↩]