אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.

כך גם אותו אדם שומר מצוות, הסבור שבשל העובדה שהוא קיבל על עצמו מצוות מסוימות, הרי שעל אחרים לקבלן גם – לפחות במידה בה הוא לא ייאלץ לסבול בשל בחירתו. לכאורה, הוא מדבר על זכויות, אולם זה ציפוי דק לטיעון בדבר זכויות-היתר שלו, תחושתו הפנימית לפיה בחירתו האמונית האישית צריכה להיות בחירתם של כולם סביבו.

בערב יום הכיפורים האחרון כתב חברי אלחנן מילר, שלצד היותו אדם משכיל, צמא ידע ונבון בצורה בלתי רגילה הוא גם חובש כיפה, על חיבוטיו וחשבון הנפש שלו לנוכח המתח ההלכתי שבין ישראל לעמים, לנוכח טקסטים דוגמת "שלא עשנו כגויי הארצות" ו"כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". בין השאר, אלחנן כותב בכנות כך:

תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה’ דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.

אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?

נדמה לי שיהיה מדויק לומר שגישתו של אלחנן תהיה לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד הדתי והחרדי בישראל. עסקניו של מגזר זה עושים יומם ולילה כדי לחייב גם את אלה שמסרבים לקבל עליהם עול מצוות לשאת בחלקים ממנו. זה בכל מקום – מהזזת השעון המסורתית טרם יום כיפור כגי לקצר את הצום, עבור בהשחתת שלטי חוצות ועד לדרישה שנשות ישראל תשבנה במושב האחורי באוטובוס והצתת חנויות המעזות למכור מיני תשמישים אלקטרוניים. לא קשה לראות שדווקא הגישה המתייחסת למצוות כאל אחריות, נטל שנישא מבחירה (של האל ביהודים ושל היהודים במצוות אלוהיהם) מעניקה מקום גדול יותר לאמונה היחידנית, שבה הפרט עובד את אלוהיו בעצמו וכשלעצמו. אם כן, אשריך, אלחנן, שיכול אתה לומר "נקי הנני". אתה יחיד סגולה.

[...]

התבשרנו היום כי כמה מטורללים הנודעים בשם "השדולה לערכי היהדות" יצאו ביוזמה חדשה ומרנינה: לבקש מבעלי עסקים בצפת המעסיקים – לא עלינו – ישמעאלים, לדרוש מעובדיהם לחתום על הצהרה לפיה הם מתחייבים לקיים את אותה תועבה המכונה "שבע מצוות בני נח", ולחתום שבאם לא יעמדו בהתחייבותם זו יפוטרו ללא פיצויים.
נוסח התצהיר כפי שהוא מובא בנרג’ מחליא:

אני הח"מ מר _____
מאשר שאני מתחייב לקיים את שבע מיצוות בני נח, כפי שיוסבר לי בע"פ, ושהם תצהיר נאמנות שלי לעם היהודי ע"פ ערכי היהדות[...]וידוע לי שאין בחתימה זו היתר גורף הלכתי שמתיר לי לגור כאן בעיר, או בכל חלק מארץ ישראל, ומשמעותו רק "לצורכי עבודה ותעסוקה".[2]

כלומר, העובדים הערבים נדרשים לחתום על מסמך דתי שהוא בגדר הצהרת נאמנות לעם היהודי, משום מה, תוך הכרה מלאה בכך שבכל מקרה הם אינם מותרים במגורים בכל מקום בארץ ישראל. יתנו – לא יקבלו, לא יתנו – גם לא יקבלו.

מה שבמיוחד יפה בסיפור מעורר הפלצות הזה הוא שהסיפור הזה לא רק שאינו חדש – במקור, תלוי ועומד איסור על יהודי צפת להעסיק ערבים ככלל – אלא הוא גם בסך הכול הצעד ההגיוני הבא בתפישת העולם שאומרת שעל החברה כולה להתיישר סביב שמירת המצוות של חלקים ממנה. הדוגמאות רבות מספור: מפעל אינטל פועל בשבת? הפגנות מחאה המוניות ולעתים קרובות אלימות של אותם הסבורים ששמירת השבת שלהם מחייבת גם את עובדי אינטל. מצעד גאווה? מחאה קולנית ומסיתה – שכבר הובילה לשפיכות דמים יותר מפעם אחת, ודי אם אזכיר את בקבוק התבערה על מועדון השושן בירושלים ואת ישי שליסל שדקר צועדים במצעד הגאווה – מצד אותם המאמינים שמשכב זכר הוא חטא. נשים על שלטי חוצות? השחתה אלימה של קניין למחיקתן מצד אלו המאמינים שבצלם אישה על שלט מסתתר יצר הרע. שירת נשים? בני עקיבא כבר ידאגו להביך את עצמם ולהחמיץ אותה, שלא חלילה תעבור מחשבת זימה בראשם למשמע הסירנות. הרעיון מאחורי כל הדברים הללו, ועוד רבים אחרים, הוא אותו הרעיון: שמירת המצוות שלהם, בחירתם האמונית, מחייבת גם את אלה הסבורים אחרת.

[...]

שהרי זוהי מהותה של אורתודוכסיה. היא מניחה מראש וללא הוכחה – משום כך, הרי, היא אמונית – את צדקתה המלאה, ומרגע שהיא מניחה את צדקתה אין עוד כל טעם לשמוע, לקבל או להכיל כל עמדה אחרת. מובן, שאין כל טעם לתת להם מקום, ולעולם רגשותיהם, אמונותיהם ורצונותיהם של אלה שאינם מאמינים הם מוטעים, חסרי חשיבות וניתן – ואף רצוי – להכפיפם לאלה של האורתודוכס. האורתודוכסיה, על פי רוב, חסרה את תחושת הפקפוק העצמי – במקרים רבים, עצם הפקפוק נתפש ככפירה – ונדמית כאותו נהג, שגם אם מאות מכוניות יחלפו על פניו בכיוון ההפוך ימשיך לחשוב שהוא בכיוון הנכון, והם כולם טועים.

יותר ויותר נוגסת האורתודוכסיה בחירויותיהם של אלה שאינם אורתודוכסים. מבחינתה, היא משחררת אותם מטעותם. כשהאמת נתונה בידיך, שוב אין לך את הבחירה. היכולת להחזיק באמונה שכל מה שאתה מאמין בו הוא אמת שאין בלתה יחד עם הקבלה של דרכים אחרות עבור אנשים אחרים, ולהגביל את האמונה היוקדת שלך לתחומי עצמך בלבד היא יכולתם של יחידי סגולה אמיתיים, מתי מעט בטלים בשישים.

קירקגור היה דתי כזה. אמונתו בבורא המנהיג את סדרי העולם לא הייתה מוטלת בספק, אמיתותה הייתה אבסולוטית בעיניו, כמו גם אמונתו ששאר הברואים צריכים לקבל זאת על עצמם. ובכל זאת, הוא שם בפיו של פאולוס את המילים

אינני יכול ואינני מעז להכריח אותך לציית, אך באמצעות הקשר של מצפונך עם אלוהים, אני קובע שאתה אחראי לנצח לקשר שלך עם התורה.[3]

ואכן, היה מסוכסך עם הממסד הדתי דרך קבע.
אולם קירקגור היה יחיד סגולה. והנה, בינינו מהלכים כמה אורתודוכסים שיכולים ומעזים להכריח אחרים לציית.

[...]

היום זה ערבים, אתמול זה נשים, מחר זה שמאלנים. בסוף זה אתה ואת. האורתודוכסיה לא תסתפק בפחות מנצחון מלא ומוחלט. היא לא מכירה מהלך אחר. קשה להצביע על דרך אחת להיאבק בה, אבל אפשר להתחיל מהאמירה הברורה: בחירותיי תקפות וטובות, ואיש לא יאמר לי שהן שגויות או ראויות פחות. האורתודוכוסיה היהודית לא יכולה להיות פטורה מהצורך לכבד את בחירתם של אחרים. השעה הגיעה זה מכבר שהציבור הלא-דתי בישראל יאמר את דברו בעצמה. תחת זאת, נדמה כי מרבית הציבור הלא-דתי בישראל חש, במקום כלשהו, כאילו דבר מה פגום בו מעצם אי-דתיותו, ומתייחס לחוסר הסובלנות האורתודוכסי בסלחנות מקבלת ואף מעודדת. למרבה הצער, אני בספק אם גילוי גזענות חריף כל כך כלפי ערביי ישראל יהיה מה שישנה את התמונה הזאת.

דבר אחד אני יודע: המהלך הזה שומט את הקרקע מתחת לפתרון אחר, אותו הפתרון שהרצל הגה בו בצעירותו: שהציבור החופשי בישראל יארגן התנצרות המונית. אחרי הכול, עד למהלך הנתעב הזה,  להיות חילוני אפשר היה בישראל רק אם אינך יהודי. עכשיו אפילו התירוץ הזה לא יעמוד לנו.

  1. במובנו הצרפתי [↩]
  2. ההדגשות שלי, נ.א. [↩]
  3. בין גאון לשליח [↩]