למערכת הגיע מכתב נוגע ללב. ערכתי החוצה פרטים לא רלוונטיים או מזהים, והרי הוא לעיונכם. הוא חשוב. גם לדברים הכתובים כאן התכוונתי כשכתבתי

יש שגבר אחד אונס אישה אחת והחברה כולה – אני, אתה, את, השכן מלמטה, נהג המונית, ראש הממשלה – נמצאת עמם בחדר, מעודדת אותו, מניחה אצבעות קרות ממוות על פיה להחריש את הזעקות.

בין השאר, הכותבת שאלה אותי במכתבה

אתה רוצה שאני אספר מאיפה זה מגיע? לאן זה מתפתח? שאני אנופף בסיפור שלי כאות אזהרה, למען תדע כל אם עברייה? ניסיתי, אין מי שיקשיב.

ביקשתי את רשותה של הכותבת להוכיח אחרת, לספר את הסיפור שלה – למען ידע כל אב עברי. היא ניאותה, ועל כך תודתי נתונה לה. רשות הדיבור לה:

בבלוג שלך פרסמת קריאה לנשים שנפגעו מאותו אדם שיצר גלים ברשת בתקופה האחרונה. זו קריאה חשובה פשוט כי היא נותנת לנשים הללו את התחושה שהן לא לבד ושמאמינים להן. אבל בהקשר רחב יותר, מאד קל להשמיע קריאה נגד אונס. המצב, ואת המשפט הבא קח בערבון מוגבל וביחס לשאר המכתב, די ברור – נערה תמה ותכולת עיניים נאנסה על ידי גבר מרושע שהגיח מהשיחים. הגינוי הציבורי גדול, הדמעות המרצדות בעיניה של הקרבן פוטוגניות כל כך בעדשת המצלמה. השופט פוסק עונש (ואז מקל בגלל הנסיבות, נו, מסכן האנס, בגיל שש הוא לא קיבל את האוטו שלט רחוק שכל כך רצה). הצדק הושג, הסדר שב על כנו, קתרזיס, סוף.

אבל כל הדרמה הזאת לא פתרה שום דבר.

בעיני החלק הראשון של הפוסט שלך הוא החלק החשוב באמת, כי הוא מצביע על בעיה רחבה ועמוקה הרבה יותר, שהאונס הוא פשוט התוצר הסופי שלה, והשורש שלה מצוי ביחס החברתי לנשים, ויש לחפש אותו בתחום הביניים העכור שאנחנו קוראים לו "נורמטיביות".

היא מתחילה בילדה קטנה שהחברה מלמדת אותה מגיל צעיר שלהיות אישה טובה זה להיות בובת מין, ושאין שום כישור אחר שהיא יכולה להצטיין בו. הרי לא יכול להיות שאשה היא, רחמנא לצלן, חכמה או חזקה ואסרטיבית, או מוכשרת. לעד היא תהיה חנונית (וחנוניות, כידוע, זה לא מוכר), בוצ’ית (ובוצ’ית, כידוע, זה לא סקסי), או כוסית שבמקרה יודעת גם <השלם את החסר> (וכוסית, כידוע, לא באמת מצליחה כי היא מוכשרת ב <השלם את החסר>, אלא כי היא מצצה לכל הגברים הנכונים בדרך). והיא ממשיכה בנערה צעירה, שכמו כולם, רוצה שיאהבו אותה ורוצה להשתייך ורוצה לקבל תשומת לב, אז היא עושה מה שהיא יודעת.

אבל כשכל מה שאת יודעת זה להיות בובת מין, תשומת לב מינית היא תשומת הלב היחידה שתקבלי.

אז את נהיית מינית, ואת נהיית מינית בגיל מאד צעיר ובצורה מאד בוטה כי זה הדבר היחיד שמותר לך להצטיין בו. ואת נהיית מאד מינית בגיל מאד צעיר, כשאת עדיין לא מבינה מה זו מיניות ומה המשמעות שלה, והמיניות נעשית גרוטסקית כי את לא באמת יודעת בגיל כזה איך להיות מינית, וכי מיניות מעולם לא נועדה להיות מוצגת על ילדות בנות 13.

<עדות ראייה> וככה אתה מקבל, מהלכת ברחובות תל אביב, ילדה בת 13 עם מיני פצפון, חולצה שכל כך נצמדת לזוג שדיים צעירים שלא סיימו להתפתח, עד שנתן לעשות ממנה מודל אנטומי, זוג עגילי חישוק ענקיים ואיפור כבד שמככב בו אייליינר שחור ואודם אדום זעקני. </עדות ראייה>

בת 13[1].

אני תמיד אומרת שמי שמחפש משהו, מוצא אותו.

אז את מקבלת את תשומת הלב שלך, ובגלל שזו תשומת הלב היחידה שלמדת לקבל, היא נראית לך חיובית, ופתאום דברים שלא היו אמורים להראות לך לגיטימיים, נראים לך לגיטימיים. פתאום נראה לך לגיטימי שמישהו זורק לך הערה ברחוב, לעזאזל, זה מחמיא לך! את מוצאת את עצמך מפלרטטת עם גברים שהיו יכולים להיות אבא שלך, ומחייכת לגברים שמסתכלים לך על החזה לפני שהם מסתכלים לך בעיניים ואומרים לך שלום.

ועד שקיבלת את כל תשומת הלב הזו, זו שכל כך חיכית לה, את כבר לא מסוגלת להבין שהבדיחה היא בעצם עלייך.

ולאט לאט המצב נעשה קיצוני יותר. וגם אנשים ש"מתחילים איתך" על ידי כך שהם גוררים אותך לסמטה נראים כמו משהו לגיטימי, כי כל כך התרגלת לקבל כל תשומת לב מינית מכל סוג, שאת כבר לא יודעת איך אומרים "לא". ואז יום אחד את אומרת לא, ומרוב שלא אמרת לא לכלום כל כך הרבה זמן, את כבר בכלל לא יודעת אם את מאמינה ללא של עצמך, ואם בכלל מותר לך להגיד אותו. ואם האדם שמולך טיפה יתעקש הוא כבר ימצא דרך ללכת מסביב, מעל או דרך הלא הזה.

וכל זה נראה מאד טבעי ומאד נורמלי, אבל מה שלא ברור זה למה בבוקר נשאר לך כזה טעם רע בפה.

וככה אתה מקבל כל מיני בנות 13.5 שהן "לא תמות".

ואני אומרת שמיניות לא מגיעה עם ספר הוראות, ואם היא מגיעה עם משהו, אלה רק החצים לכל הכפתורים הלא נכונים.

ואין לנו, הנשים ש"ביקשו את זה", הנשים ה"לא תמות", הנשים ששתו לשכרה, שלא היו מספיק בטוחות בלא שלהן, שהתלבשו בצורה חשופה, שפלירטטו, שחשבו שמין זה אהבה, אין לנו "זכות" אמיתית להתלונן. הייתי שם. היה לי מחשוף, פלירטטתי כי זו הדרך היחידה שבה ידעתי ליצור קשר, הייתי צריכה את החיוך הזה כי הייתי בדכאון ושתיתי כי כשהייתי בדכאון הייתי שותה. אמרתי לא, ושוב לא ושוב לא, אבל עשיתי את זה עם חיוך. כשהתעוררתי מהעלפון של האלכוהול הוא היה באמצע מה שהיה, וחבר שלו צילם. היינו מוקפים בחברים שלי.

זו היתה הנקודה הכי משפילה בחיים שלי.

ובבוקר אפילו לא ידעתי לקרוא לזה בשם. חשבתי על זה כמו על כל מפגש מיני אקראי, התקלחתי בגועל ותהיתי אם אני אמורה להרגיש טוב. וזה נראה לי באותו הרגע כל כך לגיטימי.

כשסיפרתי לאנשים, אנשים קרובים אלי – כאלו שאכפת להם ממני, התגובות נעו על הציר שבין "למה ציפית?!", דרך "אז מה?" פשוט וחלק, ועד משיכת כתפיים אגבית.

אני את הלקחים שלי הבנתי מהסיפור הזה - הבנתי שאני אמורה לשתוק. שאני לא מספיק קרבן. שאם הציצים שלי מספיק גדולים, כדאי מאד שאני לא אלבש חולצה עם מחשוף, ושאם יש לי מחשוף כל מה שקורה לי לגיטימי.

כי אני "לא תמה".

אבל בינינו, אף אחת לא מוטרדת מינית כי היא "לא תמה", אולי רק כי היא "תמה מידי".

אנחנו פשוט מותחים את גבולות הלגיטימיות. מרחיבים אותם כל כך עד שכל אישה צריכה לשאול את עצמה אם היא "מספיק קרבן" בשביל להיות מסוגלת לקום ולהתלונן. אז על מה אתה מבקש ממני למחות, נמרוד אבישר? על הלך רוח? על מבט? על רמיזות ושיחות בין חברים? על המבט החולף שאנשים במשרד מעבירים על החזה שלי כשאני נכנסת לחדר? על חיבוק "אבהי" ומחמאה שאני סקסית? על משמוש אקראי מגבר זר בבריכה?

אני לא מסוגלת להיות מספיק קרבן בשביל זה.

אתה רוצה שאני אספר מאיפה זה מגיע? לאן זה מתפתח? שאני אנופף בסיפור שלי כאות אזהרה, למען תדע כל אם עברייה? ניסיתי, אין מי שיקשיב.

נשים הן הראשונות להתנער מהזעקה הזאת.

בשיחה שהיתה לי לא מזמן עם מישהי על נושא ההטרדה המינית, היא מיהרה להכריז על עצמה שה"דברים הקטנים" האלה לא מפריעים לה. ואני שמעתי בין השורות את הקול הצייתני של האשה הטובה, שנראה לה מאד לגיטימי שמישהו מחייך אל המחשוף שלה ושוכח שיש בן אדם 30 סנטימטר למעלה, בלי שהיא מבינה שהסלחנות הזו וה"חברמניות" שלה היא השמן שעליו נחליק במורד המדרון אל עתיד שבו הבנות שלה ירדו לחבורת נערים בפארק כדי להיות פופולריות.

וגברים?

גברים לא מבינים את זה. גם הגברים הנאורים ביותר שנמצאים סביבי צוחקים כשהם רואים אותי קוראת ספרות פמיניסטית. אני טרחנית בעיניהם. גברים שאמרו לי ש"אין נשים מקצועיות", ש"מה שרוב הנשים רוצות זה לשבת בבית ולטפל בילדים", ש"אין מה לעשות, גבר תמיד יסתכל לך על החזה כשתכנסי לחדר", גברים שחושבים שזה היה נורא מחמיא להם אם זה היה קורה להם בלי להבין שעבור אשה זה איום קיומי, גברים שאת אומרת להם שקשה לך והם אומרים לך שאת מדמיינת ושהחלטת מראש ושאין שום אפליה ושום סטראוטיפים ושום דעות קדומות, גברים שמסכימים שהטרדה מינית זו בעיה, אבל לא מבינים שהאמירות שלהם והתפיסות שהם מקבלים כמובן מאליו הן מה שמאמלל את החיים של הנשים שחשובות להם.

אלו לא ניאנדרטלים. מדובר בחברה טובים – מיטב התוצרת, בציר שנות השמונים. משכילים, אנשי היי טק, נולדו אחרי שלנשים היתה זכות בחירה.

בגלל זה פוסטים כמו שלך הם חשובים בעיני. אולי לגבר גברים יקשיבו. אני והיא והן תמיד נהיה "הצד השני", תמיד נהיה הצד ההיסטרי, הצד המגזים. האנשים שהכי חשוב לנו שיקבלו אותנו – בני זוג, הורים, החברים שלנו וגם הנשים שמקיפות אותנו שהפנימו את אותם רעיונות- בלתי אפשרי לשכנע אותם במצוקה שלך בלי לכתוב להם אונס באותיות של דם מול הפנים, כאילו לא קיימים עוד אלפי עוולות קטנים לפני האונס על הסקאלה.

לפעמים אני מרגישה שאני כועסת ובוכה וצורחת ומתפרקת מול קירות.

אתה יכול לזרוק עלי נעל וירטואלית כי אני מניחה שהפסקה הבאה לא תהיה נעימה לך, אבל בגלל זה אתה יקר לי. כי החוויה האיומה שעברת אכן העבירה אותך אל ארץ הדממה שלנו. כי אתה גבר שיכול להבין אותי. כי לפעמים אני מייחלת לגבר, גבר, שאני אוכל לגרום לו להבין כמה זה כואב, כמה זה כאב לי, להיות אשה.

  1. סיפור מעניין ששמעתי בהקשר הזה היה על סשן צילומים עם דוגמנית לתלמידי צילום אליו הביאו ילדה בסביבות גיל 13. בעוד שהצלם בסיפור ניסה להוציא מהדוגמנית פוזה טבעית ונחמדה, האמא מאחורה עודדה את אותה בצעקות ובהוראות בזמן שהיא נמרחת בצורה פתיינית בסט. בסוף הצילומים האמא נגשה לצלם ושאלה "נכון, נכון שהיא סקסית?!". ראיתי את התמונות – היא לא נראית בת 13. המעניין כאן הוא שאפילו ההורים שבויים ברעיון שהבנות שלהם צריכות להיות בובות מין כבר בגיל 13. אבל ברצינות, 13?! [↩]