עירוניה

סוף שבוע סוער עובר על הביצה. בחיי שלא התכוונתי לכתוב כלום, אבל אז הגיע הפוסט אצל אדר, ואחריו התגובות אצל ארז רונן, אצל שרון ואצל עידוק, מישהו התקשר לשאול איך זה שאני – כירושלמי – עוד לא כתבתי כלום, אחרת האשימה אותי בשיחה טלפונית שעל הטרור החרדי אני כותב, אבל מזה הפלשתיני אני מתעלם. דווקא כתבתי משהו על מסע ההרג ברחוב יפו, ותכננתי לפרסם אותו ביום ראשון בערב; תכננתי לעסוק בשאלה המוסרית של הרג נהג השופל – ואולי עוד אעשה זאת. אבל, מה שקורה מסביב, בביצה שמגיעה אליי ברסס, מעסיק אותי מספיק כדי לשבת בשבת בבוקר בתחתונים ולכתוב פוסט נוסף, למרות שיש סמינריונית שמחכה על השולחן.

זה לא אסקפיזם

"אה, סליחה, שכחתי. התל אביבים שכחו מזמן טעמו של חוסר אונים. טעמה של אימה."

אדר כתבה את הדברים בהאשמה חריפה כלפי הבלוגרים שהפכו את מסע ההרג לקרדום לחפור בו בדיחות. אני לא לגמרי מסכים – זה לא שה"תל אביבים" צוחקים מפיגועים רק כשהם קורים בירושלים. אני זוכר עוד את ה"הולכים לדולפינריום לחפש חתיכות" ודומיהם, וגם תל אביב רעשה לא אחת. אין ספק ששנים של חיים בטרור הקהו את חושינו, שנים של מנהיגים נטולי חזון הפכו אותנו ציניים כמותם. אם לאולמרט מותר לצאת למבצע צבאי שגובה הרוגים בשביל פוטו-אופ של נצחון, לחזור מהמלחמה בלי השבויים ואחר כך לבלות עוד שנתיים במשא ומתן על המחיר ועוד לומר לנו שאת הכשלים שהתגלו בועדת הבדיקה – כי ועדת חקירה הוא לא היה מוכן למנות – רק הוא יכול לתקן, אז גם לנו מותרת קצת ציניות בהתנהלות שלנו עם העולם, כי אחרת נהיה כולנו לשאהידים.

כי קהות חושים מסוימת זה באמת כמעט כל מה שעומד בינינו לבינם. בין הדור של ההורים שלנו,* עם הקוקו והסרפן והצבא כאידאל ומפלגות של גנרלים, לבין הדור שלנו, עם הראסטות והפירסינג והצבא כחובה לא נעימה ומפלגת עלה ירוק. בין הביל"ויים ל"הבילויים". בין "באב אל וואד" ל"באב אל וואד  38 א". "יותר מצחיק מרשימת שינדלר 2" זה משפט שבדור של ההורים שלנו היה מביא להגליה של הכותב שלו לסיביר, או לפחות לפתח תקווה.

אבל המערכון של ג’ף דונהם מצחיק גם, ואולי בעיקר, כי הוא מבטא את כל היתרונות של העולם המערבי, זה שאנחנו מעדיפים לחיות בו ושדורש מאתנו קצת קהות חושים – אחרת, לא היינו יכולים לאכול ארוחות מהמיקרוגל – על העולם האחר, זה שהאיש על השופל בא ממנו, שבו הכול נורא "אותנטי", אולי, אבל הכול גם נורא אישי, ומה שכאן הוא בקושי סיבה לכתוב שלט ולצאת להפגין, שם הוא סיבה לעלות על שופל ולצאת לרצוח.

פולחן המוות הפלשתיני מגעיל אותי, אבל אסור לשכוח שגם לנו היה כזה. "מגש הכסף", כינינו את מתינו. "טוב למות בעד ארצנו", שיקרו לנו כשהיינו קטנים. "שנית מצדה לא תפול", אמרו לנו, ושכחו לספר לנו שעל המצדה התחולל רצח נתעב. מי שירד מהארץ היה נפולת של נמושות – כי על הישראלי להיות מוכן לחרף את נפשו בכל רגע, בכל דקה, בצבא המילואים ובצבא הקבע ובצבא האזרחות. דרך יפה עברנו מאז ועד לשני שקליםשנקל אבטחה במסעדות. אני לא משתגע על הדיבורים ה"אותנטיים" שמדברים על קהות חושים, שינקינאות ואסקפיזם. אני מעדיף לקרוא לזה נורמליזציה.

הכול תקין

פיגוע השופל הצליח להוציא ממני לא מעט סרקאזם בשקל. בדיחה סרת טעם שכתבתי בתגובות אצל אדר קיבלה תהודה בחדר 404, אחד הבלוגים הנקראים ביותר בארץ, מה שהוכיח לי שוב שאסור לכתוב משהו אם אני לא עומד מאחוריו. אבל כן, "מחבל חמוש בשופל" נשמע מוזר, והפיגוע הזה היה כל כך הזוי, לא צפוי ולא ממוקד, שהוא הזכיר לי בהחלט כמה תערוכות סיום בבצלאל. זו תגובת בטן, הסרקאזם הזה. כי מה אתם רוצים שאעשה – אבכה? כן, העירו אותי בשיחת טלפון לבדוק אם אני חי, והטלפונים לחברים, והסטטוסים בפייסבוק, ולבדוק שכולם בסדר – כל הבודי קאונט הזה, שחשבתי שהסתיים.

אני זוכר שבצבא היינו מתרגלים הסתערות. אחרי ההסתערות נשכבים על הקרקע ומפקד החוליה צועק "בדיקת מצב החומר בחוליה – 1 תקין", וחברי החוליה עונים לו "2 תקין", "3 תקין" במידה והם בסדר. מצב החומר. תקין. הרי בעברית ללא מדים מפקד החוליה שואל אם מישהו נפצע, וחברי החוליה עונים לו שהם בסדר. או לא. לימדו אותנו, ברצינות תהומית, להעביר יד לאורך גופנו, כי אחרי ההסתערות האדרנלין לא יאפשר לנו לחוש אם באמת נפצענו. ועשינו את זה. שעות על גבי שעות, בשמש הקופחת, זרקנו עצמנו על הקרקע, העברנו יד לאורך הגוף וצעקנו "אני תקין, הזמב"ת** שלי נשאר גבוה, אני מכשיר, אני מכשיר, אני מכשיר". פעם צעקתי, מתוך ייאוש וכנגד הדה-הומניזציה, "2 תקול", וחטפתי ענישה פיזית כזו או אחרת.

והנה, אחרי כל פיגוע, היינו עושים בדיקת מצב החומר בחוליה. בסלולרי הקודם שלי הייתה אפשרות לארגן רשימות תפוצה להודעות טקסט, ולי היו, בין השאר, רשימה אחת לפיגועים בירושלים ואחת לפיגועים במרכז. כל מה שמעניין אותך זה לשמוע "2 תקין" מכל החברים שלך. שיחות הטלפון המשונות ביותר התרחשו אז; הייתי מתקשר לאנשים שלא דיברתי אתם שבועות, שואל אם הכול בסדר ומנתק את השיחה.

אחד הדברים שהפריעו, אני חושב, בפוסטים ההומוריסטיים שפורסמו לאחר הפיגוע היה שהם פורסמו לפני שוידאנו שהכול תקין. לפני שבדקנו את מצב החומר בחוליה. הטיימינג של הפוסטים האלה היה אומלל, ואני עומד איתן מאחורי הדברים האלה. היה מקום לחכות אתם קצת. עם כל החיבה שלי לארז רונן, אולי הבלוגר היחידי שיצא לי לפגוש בעולם האמתי, ועוד לפני שהוא היה בלוגר, אופטימוס פריים בא לי רע מאוד בזמן שאחד החברים הטובים שלי, שנוסע בקו 13 דרך קבע, לא עונה לטלפון. תנו רגע לעשות סריקה במבט לאחור, ולשמוע באזניים אם 3 תקין או לא תקין.

חומות של תקווה

בעולם של סבא שלנו, זה שבו בגיל 16 מחתנים אותך עם הבת של השכן, היו אנשים טובים באמת. כאלה נטולי מגננות, שבאים אליך במין נאיביות מבורכת. בעולם הפוליאמורי שלנו, הרשית לעצמך להיות נאיבי בגיל 16 ואחר כך בילית שנה וחצי בנסיונות להבין לאן לעזאזל נעלמת, ומתי תחזור.

החומות האלה, הציניות והסרקאזם, האירוניה והקוצים, הן בסך הכול אמצעי חובה לחיים בעולם הזה. הן מה שמאפשר לנו לשרוד את רוב היום, עד שמגיעים הביתה ואפשר להוריד אותן ולהתרווח, לרגע. אנחנו דור מבולבל. אני חושב שכמעט כולנו, או למצער, הפנויים שבינינו, מקבלים מדי פעם מההורים איזו ביקורת על כמה מערכות היחסים שלנו מבולבלות ומורכבות ומכילות המון משתנים. "מה יש כאן להבין?", אמר לי פעם אבאבישר, "או שאתה אוהב אותה, או שלא". אבל העולם שלנו מורכב יותר – מורכבות וירטואלית, אין ספק, אבל אמתית לא פחות – ומסובך יותר, תמים פחות. אנחנו רואים יותר מאספקט אחד של החיים, אנחנו תופשים – בחוש, לפעמים – מורכבויות של סיטואציות. "סיינפלד" היא סדרה כזו. אפשר להביא מיליון דוגמאות רק ממנה, על קודים התנהגותיים שמעסיקים אותנו ומעולם לא העסיקו את ההורים שלנו, אבל אני אסתפק באחת: כשג’רי יוצא עם השחקנית המחליפה, והיא בוכה מול הסרט, הוא מנתח עם ג’ורג’ האם הוא היה צריך ללכת לנחם אותה או לא. הניתוח מתבסס על מקום הישיבה שלו.

כי ככה אנחנו, מפרקים עניינים לפרטי הפרטים שלהם. זה מעניק לנו את האפשרות לראות מעבר למשוואות תפישה פשטניות בסגנון "פיגוע = רע" או אפילו "ירי במפגע = טוב", זה מאפשר לנו לראות "אטרף" ולחשוב על הלהקה הכושלת, לראות "טרקטור" ולחשוב אופטימוס פריים,*** לומר שפרס הנאחס הגדול ביותר בכל הזמנים מגיע לגל"צ על שפרסמו שיר לאילן רמון על המנגינה של Space Oddity של דיוויד בואי ביום של ההמראה שלו. הפירוק הזה מובנה בעולם שאנחנו חיים בו, הוא חלק מאתנו, והוא יהיה שם כל הזמן. הוא הבסיס ללידה של הניאו נאיביות שדורה דיברה עליה. יש לו גם השלכות כואבות, וכשמצביעים עליהן קשה שלא להיראות צייקנים וצדקנים ומוסרנים וגלעד-ארדנים, ואדר נתנה היטב ביטוי לתחושה הזו כשכתבה בתגובה אליי

אבל אני מתחילה לתפוס פה פוזיציה לא נעימה של איזו לחוצה היסטרית ובכיינית, וכל האנשים שפתאום נכנסו לי לבלוג יחשבו שגרה פה אשה משוגעת עם דגלים של פולארד על המרפסת ליד ארגז החול של 12 החתולים שלה. למה כתבתי פוסט פוליטי?

אבל מותר להעביר את הביקורת הזו וטוב שהיא נשמעת, ולו רק כדי שנהיה מודעים לציניות שסביבנו.

ומילה לגבי הומור, הוא לא חייב תמיד להעלות חיוך. סאטירה טובה, לדעתי, לא צריכה להיות כזו שמצחיקה אותך, אלא דווקא כזו שמצליחה לגרום לך לא לבכות.

וקצת על השיח

היו כמה הפרזות בויכוח הזה. אדר כתבה בשעת כעס שהיא מאחלת לכל מיני אנשים שילכו להזדיין וימותו מיד אחרי, וזה מייד הזכיר לי איך פעם מישהו כתב לי "‘הו’, אמר הליצן רגע לפני שירה לעצמו בראש על בימת הקרקס", כי זה הרי בדיוק ההפך מה שהיא כתבה עליו. ואחר כך ארז רומז שהתגובה של אדר היא "לאומנית" ובכלל, יש לי הרגשה שהדיון הזה מקבל תפנית שלילית, וחבל. שום דבר לא נכתב מרוע. מכעס, אולי. בציניות וסרקאזם, בוודאי. אבל לא מרוע. חוסר טעם הוא לא עבירה ברת ענישה, וגם לא חוסר טאקט. הכול סובייקטיבי. כמי שכותב פוליטיקה כבר איזה זמן, יצא לי להשתמש בביטויים שהתחרטתי עליהם ובשפה אלימה משרציתי. זה קל ליפול למקום הזה. אולי כדאי לקחת אוויר?

ושרון, אני באמת מקווה שהאף בסדר ושהצלחת לחזור לישון.

וכמו אצל אדר, אני רוצה לסיים את הדיון עם שופל ידידותי – ואפילו רפרנס לרובוטריקים ברקע. ואם אתם חושבים שזה חסר טאקט, אתם מוזמנים לומר לי.

*אני משתמש פה במילה "דור" בחופשיות. אני צעיר מרוב הבלוגרים שכתבו בנושא.

**זמן בין תקלות.

***בנימה אישית, הבדיחה בהיתוך הייתה בטעם רע בעיניי, והבדיחה אצל עידוק דווקא שעשעה אותי.