עירוניה
סוף שבוע סוער עובר על הביצה. בחיי שלא התכוונתי לכתוב כלום, אבל אז הגיע הפוסט אצל אדר, ואחריו התגובות אצל ארז רונן, אצל שרון ואצל עידוק, מישהו התקשר לשאול איך זה שאני - כירושלמי - עוד לא כתבתי כלום, אחרת האשימה אותי בשיחה טלפונית שעל הטרור החרדי אני כותב, אבל מזה הפלשתיני אני מתעלם. דווקא כתבתי משהו על מסע ההרג ברחוב יפו, ותכננתי לפרסם אותו ביום ראשון בערב; תכננתי לעסוק בשאלה המוסרית של הרג נהג השופל - ואולי עוד אעשה זאת. אבל, מה שקורה מסביב, בביצה שמגיעה אליי ברסס, מעסיק אותי מספיק כדי לשבת בשבת בבוקר בתחתונים ולכתוב פוסט נוסף, למרות שיש סמינריונית שמחכה על השולחן.
זה לא אסקפיזם
"אה, סליחה, שכחתי. התל אביבים שכחו מזמן טעמו של חוסר אונים. טעמה של אימה."
אדר כתבה את הדברים בהאשמה חריפה כלפי הבלוגרים שהפכו את מסע ההרג לקרדום לחפור בו בדיחות. אני לא לגמרי מסכים - זה לא שה"תל אביבים" צוחקים מפיגועים רק כשהם קורים בירושלים. אני זוכר עוד את ה"הולכים לדולפינריום לחפש חתיכות" ודומיהם, וגם תל אביב רעשה לא אחת. אין ספק ששנים של חיים בטרור הקהו את חושינו, שנים של מנהיגים נטולי חזון הפכו אותנו ציניים כמותם. אם לאולמרט מותר לצאת למבצע צבאי שגובה הרוגים בשביל פוטו-אופ של נצחון, לחזור מהמלחמה בלי השבויים ואחר כך לבלות עוד שנתיים במשא ומתן על המחיר ועוד לומר לנו שאת הכשלים שהתגלו בועדת הבדיקה - כי ועדת חקירה הוא לא היה מוכן למנות - רק הוא יכול לתקן, אז גם לנו מותרת קצת ציניות בהתנהלות שלנו עם העולם, כי אחרת נהיה כולנו לשאהידים.
כי קהות חושים מסוימת זה באמת כמעט כל מה שעומד בינינו לבינם. בין הדור של ההורים שלנו,* עם הקוקו והסרפן והצבא כאידאל ומפלגות של גנרלים, לבין הדור שלנו, עם הראסטות והפירסינג והצבא כחובה לא נעימה ומפלגת עלה ירוק. בין הביל"ויים ל"הבילויים". בין "באב אל וואד" ל"באב אל וואד 38 א". "יותר מצחיק מרשימת שינדלר 2" זה משפט שבדור של ההורים שלנו היה מביא להגליה של הכותב שלו לסיביר, או לפחות לפתח תקווה.
אבל המערכון של ג'ף דונהם מצחיק גם, ואולי בעיקר, כי הוא מבטא את כל היתרונות של העולם המערבי, זה שאנחנו מעדיפים לחיות בו ושדורש מאתנו קצת קהות חושים - אחרת, לא היינו יכולים לאכול ארוחות מהמיקרוגל - על העולם האחר, זה שהאיש על השופל בא ממנו, שבו הכול נורא "אותנטי", אולי, אבל הכול גם נורא אישי, ומה שכאן הוא בקושי סיבה לכתוב שלט ולצאת להפגין, שם הוא סיבה לעלות על שופל ולצאת לרצוח.
פולחן המוות הפלשתיני מגעיל אותי, אבל אסור לשכוח שגם לנו היה כזה. "מגש הכסף", כינינו את מתינו. "טוב למות בעד ארצנו", שיקרו לנו כשהיינו קטנים. "שנית מצדה לא תפול", אמרו לנו, ושכחו לספר לנו שעל המצדה התחולל רצח נתעב. מי שירד מהארץ היה נפולת של נמושות - כי על הישראלי להיות מוכן לחרף את נפשו בכל רגע, בכל דקה, בצבא המילואים ובצבא הקבע ובצבא האזרחות. דרך יפה עברנו מאז ועד לשני שקליםשנקל אבטחה במסעדות. אני לא משתגע על הדיבורים ה"אותנטיים" שמדברים על קהות חושים, שינקינאות ואסקפיזם. אני מעדיף לקרוא לזה נורמליזציה.
הכול תקין
פיגוע השופל הצליח להוציא ממני לא מעט סרקאזם בשקל. בדיחה סרת טעם שכתבתי בתגובות אצל אדר קיבלה תהודה בחדר 404, אחד הבלוגים הנקראים ביותר בארץ, מה שהוכיח לי שוב שאסור לכתוב משהו אם אני לא עומד מאחוריו. אבל כן, "מחבל חמוש בשופל" נשמע מוזר, והפיגוע הזה היה כל כך הזוי, לא צפוי ולא ממוקד, שהוא הזכיר לי בהחלט כמה תערוכות סיום בבצלאל. זו תגובת בטן, הסרקאזם הזה. כי מה אתם רוצים שאעשה - אבכה? כן, העירו אותי בשיחת טלפון לבדוק אם אני חי, והטלפונים לחברים, והסטטוסים בפייסבוק, ולבדוק שכולם בסדר - כל הבודי קאונט הזה, שחשבתי שהסתיים.
אני זוכר שבצבא היינו מתרגלים הסתערות. אחרי ההסתערות נשכבים על הקרקע ומפקד החוליה צועק "בדיקת מצב החומר בחוליה - 1 תקין", וחברי החוליה עונים לו "2 תקין", "3 תקין" במידה והם בסדר. מצב החומר. תקין. הרי בעברית ללא מדים מפקד החוליה שואל אם מישהו נפצע, וחברי החוליה עונים לו שהם בסדר. או לא. לימדו אותנו, ברצינות תהומית, להעביר יד לאורך גופנו, כי אחרי ההסתערות האדרנלין לא יאפשר לנו לחוש אם באמת נפצענו. ועשינו את זה. שעות על גבי שעות, בשמש הקופחת, זרקנו עצמנו על הקרקע, העברנו יד לאורך הגוף וצעקנו "אני תקין, הזמב"ת** שלי נשאר גבוה, אני מכשיר, אני מכשיר, אני מכשיר". פעם צעקתי, מתוך ייאוש וכנגד הדה-הומניזציה, "2 תקול", וחטפתי ענישה פיזית כזו או אחרת.
והנה, אחרי כל פיגוע, היינו עושים בדיקת מצב החומר בחוליה. בסלולרי הקודם שלי הייתה אפשרות לארגן רשימות תפוצה להודעות טקסט, ולי היו, בין השאר, רשימה אחת לפיגועים בירושלים ואחת לפיגועים במרכז. כל מה שמעניין אותך זה לשמוע "2 תקין" מכל החברים שלך. שיחות הטלפון המשונות ביותר התרחשו אז; הייתי מתקשר לאנשים שלא דיברתי אתם שבועות, שואל אם הכול בסדר ומנתק את השיחה.
אחד הדברים שהפריעו, אני חושב, בפוסטים ההומוריסטיים שפורסמו לאחר הפיגוע היה שהם פורסמו לפני שוידאנו שהכול תקין. לפני שבדקנו את מצב החומר בחוליה. הטיימינג של הפוסטים האלה היה אומלל, ואני עומד איתן מאחורי הדברים האלה. היה מקום לחכות אתם קצת. עם כל החיבה שלי לארז רונן, אולי הבלוגר היחידי שיצא לי לפגוש בעולם האמתי, ועוד לפני שהוא היה בלוגר, אופטימוס פריים בא לי רע מאוד בזמן שאחד החברים הטובים שלי, שנוסע בקו 13 דרך קבע, לא עונה לטלפון. תנו רגע לעשות סריקה במבט לאחור, ולשמוע באזניים אם 3 תקין או לא תקין.
חומות של תקווה
בעולם של סבא שלנו, זה שבו בגיל 16 מחתנים אותך עם הבת של השכן, היו אנשים טובים באמת. כאלה נטולי מגננות, שבאים אליך במין נאיביות מבורכת. בעולם הפוליאמורי שלנו, הרשית לעצמך להיות נאיבי בגיל 16 ואחר כך בילית שנה וחצי בנסיונות להבין לאן לעזאזל נעלמת, ומתי תחזור.
החומות האלה, הציניות והסרקאזם, האירוניה והקוצים, הן בסך הכול אמצעי חובה לחיים בעולם הזה. הן מה שמאפשר לנו לשרוד את רוב היום, עד שמגיעים הביתה ואפשר להוריד אותן ולהתרווח, לרגע. אנחנו דור מבולבל. אני חושב שכמעט כולנו, או למצער, הפנויים שבינינו, מקבלים מדי פעם מההורים איזו ביקורת על כמה מערכות היחסים שלנו מבולבלות ומורכבות ומכילות המון משתנים. "מה יש כאן להבין?", אמר לי פעם אבאבישר, "או שאתה אוהב אותה, או שלא". אבל העולם שלנו מורכב יותר - מורכבות וירטואלית, אין ספק, אבל אמתית לא פחות - ומסובך יותר, תמים פחות. אנחנו רואים יותר מאספקט אחד של החיים, אנחנו תופשים - בחוש, לפעמים - מורכבויות של סיטואציות. "סיינפלד" היא סדרה כזו. אפשר להביא מיליון דוגמאות רק ממנה, על קודים התנהגותיים שמעסיקים אותנו ומעולם לא העסיקו את ההורים שלנו, אבל אני אסתפק באחת: כשג'רי יוצא עם השחקנית המחליפה, והיא בוכה מול הסרט, הוא מנתח עם ג'ורג' האם הוא היה צריך ללכת לנחם אותה או לא. הניתוח מתבסס על מקום הישיבה שלו.
כי ככה אנחנו, מפרקים עניינים לפרטי הפרטים שלהם. זה מעניק לנו את האפשרות לראות מעבר למשוואות תפישה פשטניות בסגנון "פיגוע = רע" או אפילו "ירי במפגע = טוב", זה מאפשר לנו לראות "אטרף" ולחשוב על הלהקה הכושלת, לראות "טרקטור" ולחשוב אופטימוס פריים,*** לומר שפרס הנאחס הגדול ביותר בכל הזמנים מגיע לגל"צ על שפרסמו שיר לאילן רמון על המנגינה של Space Oddity של דיוויד בואי ביום של ההמראה שלו. הפירוק הזה מובנה בעולם שאנחנו חיים בו, הוא חלק מאתנו, והוא יהיה שם כל הזמן. הוא הבסיס ללידה של הניאו נאיביות שדורה דיברה עליה. יש לו גם השלכות כואבות, וכשמצביעים עליהן קשה שלא להיראות צייקנים וצדקנים ומוסרנים וגלעד-ארדנים, ואדר נתנה היטב ביטוי לתחושה הזו כשכתבה בתגובה אליי
אבל אני מתחילה לתפוס פה פוזיציה לא נעימה של איזו לחוצה היסטרית ובכיינית, וכל האנשים שפתאום נכנסו לי לבלוג יחשבו שגרה פה אשה משוגעת עם דגלים של פולארד על המרפסת ליד ארגז החול של 12 החתולים שלה. למה כתבתי פוסט פוליטי?
אבל מותר להעביר את הביקורת הזו וטוב שהיא נשמעת, ולו רק כדי שנהיה מודעים לציניות שסביבנו.
ומילה לגבי הומור, הוא לא חייב תמיד להעלות חיוך. סאטירה טובה, לדעתי, לא צריכה להיות כזו שמצחיקה אותך, אלא דווקא כזו שמצליחה לגרום לך לא לבכות.
וקצת על השיח
היו כמה הפרזות בויכוח הזה. אדר כתבה בשעת כעס שהיא מאחלת לכל מיני אנשים שילכו להזדיין וימותו מיד אחרי, וזה מייד הזכיר לי איך פעם מישהו כתב לי "'הו', אמר הליצן רגע לפני שירה לעצמו בראש על בימת הקרקס", כי זה הרי בדיוק ההפך מה שהיא כתבה עליו. ואחר כך ארז רומז שהתגובה של אדר היא "לאומנית" ובכלל, יש לי הרגשה שהדיון הזה מקבל תפנית שלילית, וחבל. שום דבר לא נכתב מרוע. מכעס, אולי. בציניות וסרקאזם, בוודאי. אבל לא מרוע. חוסר טעם הוא לא עבירה ברת ענישה, וגם לא חוסר טאקט. הכול סובייקטיבי. כמי שכותב פוליטיקה כבר איזה זמן, יצא לי להשתמש בביטויים שהתחרטתי עליהם ובשפה אלימה משרציתי. זה קל ליפול למקום הזה. אולי כדאי לקחת אוויר?
ושרון, אני באמת מקווה שהאף בסדר ושהצלחת לחזור לישון.
וכמו אצל אדר, אני רוצה לסיים את הדיון עם שופל ידידותי - ואפילו רפרנס לרובוטריקים ברקע. ואם אתם חושבים שזה חסר טאקט, אתם מוזמנים לומר לי.
ידעתי! ידעתי שלא דמיינתי את "אלוף משנה אילן רמון, אלוף משנה אילן רמון" אי שם בינואר 03. השאלה האמיתית היא - האם עותק של השיר הזה מסתובב איפשהו אצל מישהו, או שאת עבודת המחיקה ביצעו עד הסוף המר?
(הבטחתי לעצמי להשתדל להפסיק להגיב בנושא הזה, של טרקטורים, ובדיחות, והבלוג כמקום-פרטי-או-ציבורי, אבל נראה לי שהאבחנה בנוגע ל"עוד לא הספקנו לגמור את סבב ה"הכל בסדר" וכבר העליתם בדיחות בנושא" היא אחת המדוייקות)
http://www.orianit.edu-negev.gov.il/irisshap/cp/homepage%5CregFiles%5C%D7%9B%D7%90%D7%9F%20%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A3%20%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94%20%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%9F.wav
נקרא "ספייס עוד איתי".
פוסט מצויין. במיוחד, כמו שעפרונית אמרה, האבחנה בנוגע ל"עוד לא הספקנו לגמור את סבב ה"הכל בסדר" וכבר העליתם בדיחות בנושא" היא אחת המדוייקות.
בנוסף, נמרוד: אני לא מסכים עם טענתך שהבדיחות על הפיגוע בדולפינריום מוכיח שהתל-אביבים לא ציניים רק בירושליים, ועובדה שהם מסוגלים לצחוק גם על פיגועים שקרו אצלהם.
זו דוגמה מצויינת לאסקפיזם והציניות של התל-אביבים. להזכירך, ההרוגים בפיגוע בדולפינריום היו ברובם רוסים. כלומר בדעה התל-אביבית/ישראלית המקובלת, "לא באמת משלנו". לא שאני מזדהה עם העמדה הזאת (דווקא למדתי בבית ספר עם אוכלוסיה רוסית גדולה מאד, אז אנחנו הרגשנו את הפיגוע בחוזקה), אבל לדעתי הבדיחות על הפיגוע בדולפינריום דווקא מוכיחות את הטענה של אדר. אתה זוכר בדיחות על הפיגוע בקו 5? או במעבר חציה ליד דיזינגוף סנטר? גם אני לא. וגם לא בדיחות על הפיגוע בקפה ביאליק.
לגבי הפוסט של דורה על הניאו נאיביות, שהזכרת בפוסט, אני חושב שמגיע לו פרס הפוסט הטוב של השנה. (אפשר לתת לזה עוד חודשיים, ככה, for the record).
ועכשיו, הסיבה האמיתית שאני מגיב. [זהירות, חלק לא מגובש בתגובה]. מדהים הסיפור הזה על "מצב החומר תקין". מדהים מדהים מדהים. אם היה מספר את זה מישהו אחר, או בהקשר אחר, היית חושב שמדובר בהזייה. באמת? זה נראה לי כמו פלנטה אחרת (וסליחה על הכפצטניקיות). כלומר, אם היית מספר לי על סיטואציה כזאת במחנה אימונים של החמאס, הייתי אומר "נו, ואחר כך מתפלאים שהאנשים האלה מוכנים לפוצץ את עצמם. הרי מרגילים אותם לעובדה שהם כלים." אבל אצלנו? בצבא המוסרי בעולם (sic)? כלומר, סליחה על ההתרעמות. ברור לי שבשביל צבא זו הדרך הכי יעילה. וצבא זה כלי של המדינה. וזה חיוני (בסיטואציה הנוכחית). אבל יש דברים שעדיף לי לא לשמוע. אני חי בעולם דמיוני פלאי כזה, שבו הלאומיות כבר מתה ונקברה, ורק יש מדינה בחוץ שעליה מתלוננים, אבל זה לא באמת משנה, לא נוגע בחיים. ומדי פעם מישהו בא ומזכיר לי שדברים כאלה עדיין קיימים. נו, צריך לוודא שאחי לא ילך לצבא. שומר נפשו ירחק. ("נפשו", בכל המובנים האפשריים)
ולפני שאומרים משהו, ברור לי שהדעה שהבעתי עכשיו היא אסקפיסטית, סמולנית, ואם תרצו אפשר להוסיף גם פוסט-ציונית, לא אחראית, אנוכית, ועוכרת ישראל באופן כללי. אבל מה לעשות שהיא מרגישה לי מאד נכון. אז אין לי בעיה עם ביקורות, אבל רציתי להצהיר מראש שאני מכיר את כל הביקורות על הדעה שהבעתי, ואני מבקר את עצמי עליה. ועדיין, זו הרגשתי.
"אתה זוכר בדיחות על הפיגוע בקו 5? או במעבר חציה ליד דיזינגוף סנטר? גם אני לא. וגם לא בדיחות על הפיגוע בקפה ביאליק." - לא זו בלבד, אני זוכר אפילו את הבדיחות על הפיגוע במייק'ס פלייס, שאיבדנו בו את רן.
אני לא מעוניין להסביר אחרים, אבל אני ארשה לעצמי לרגע לנסות בכל זאת: אני חושב שעיקר דבריה של אדר שהופנו כנגד "האטימות התל אביבית", משמעותו כזאת - בתל אביב לא חיים אנשים אדישים ואטומים, אלא החיים עצמם בתל אביב הם אדישים ואטומים. לשון אחר: פיגוע בירושלים, כל פיגוע, הוא בבחינת פיגוע מאחורי הרי החושך. חשיבותו לא עולה בהרבה על פיגועי ירי מעבר לקו הירוק (כמעט ולא מדווחים עליהם אפילו בתקשורת), על פיגוע בתחנה המרכזית בעפולה, בבאר שבע או בנצרת עילית.
כל מה שאני מנסה לומר הוא - ההתייחסות "התל אביבית" לפיגועים שאינם באיזור המרכז - בין אם צוחקים עליהם ובין אם לא מתייחסים אליהם כלל - משקפת נאמנה את הלך הרוח התל אביבי כלפי הפריפריה באופן כללי. כלומר, מה שמתקיים מחוץ לאזור גוש דן, כמוהו כשמועה רחוקה, כעניין לשוחח עליו קצרות בבית הקפה ומיד לחזור ולדבר על נושאים קרובים אל הלב.
זה מזכיר לי מאד את תחושת הדיסוננס הקשה מאד שהיתה אוחזת בי בכל פעם שהייתי חוזר מהבסיס ברמאללה (בזמן שאירועי האינתיפאדה השניה רק החלו והיו בשיא אונם) היישר אל מרכזה של תל אביב. שם אנשים היו מתים, מתפוצצים, נלכדים, יורים ונורים, וכאן אנשים היו יושבים בבתי הקפה בהמוניהם, כמו לא מודעים למלחמה המתחוללת מרחק שעה וחצי נסיעה מהאספרסו הקצר שלהם.
נראה לי שזה הכעס שאדר ניסתה להביע. אבל אני לא בטוח.
ובנימה אחרת - למה לעזאזל כל כך פסול לצחוק על משהו, או להרגיז מישהו, או להעיר למישהו שילך למות? הכל כשר בעיני, ממש כמו שפוסט שנאת הדוסים שלי היה כשר בעיני בזמנו, ורק שיקולים של אובדן פרנסתי גברו על יצרי וגרמו לי לצנזר אותו.
עד כאן.
לגבי החלק הראשון של תגובתך, תובנות כאלה מצויות למכביר במקומות הטובים ביותר. אני מדבר כמובן על מקור החדשות הטוב ביותר באמריקה, "הבצל". הנה מה שהיה לו להגיד על זה: http://www.theonion.com/content/node/31925
אני רק אוסיף שאני לא מסכים גם עם האבחנה הזו. הפיגוע בירושלים מכה הדים - ועובדה שאנחנו עוד מדברים בו.
לגבי השאלה בסוף, התשובה שלי היא שהכול כשר ובבלוג שלך תכתוב מה בא לך - אבל תהיה מוכן גם לקבל על זה ביקורת. גם זה כשר.
הוא מכה הדים כקונספט, במקרה הטוב, לא כפיגוע. לא כסיפור אנושי. ואולי זה אני, אולי אני לא רואה את התגובה האנושית לפיגוע. אני רק יודע לספר, שבעת הפיגוע בדולפינריום בתל אביב, הייתי קרוב מאד למקום. רצה המקרה והייתי במכוניתי בדיוק בכיוון ההפוך, ולא ממש הבנתי שמדובר בפיגוע. נסעתי אל תחנת גל"צ ביפו, להעביר את הלילה עם חברי הגל"צניק. הגעתי לשם ואמרתי לו שנדמה לי שהיה פיגוע לא רחוק משם. כל הלילה הפך מנקודה זו למשונה ביותר. אבל אני זוכר היטב שהנקודה הראשונה שחלפה בראשי היתה - אם כבר פיגוע, לפחות בתל אביב, לפחות עכשיו יתייחס אליו מישהו.
והתובנה הזו נבעה מאותה מצוקה שדיברתי עליה בפוסט הקודם, נוכח שותי הקפה.
והקישור, כמובן, מצחיק ביותר.
אגב, למען הסר ספק: אני לא בטוח שהאדישות הזו היא תופעה מגונה, אם היא אכן קיימת. אחרי הכל, אנחנו רגילים לעבוד במעגלי אמפתיה - ככל שאתה רחוק ממני, כך מזיז לי ממך פחות ופחות.
אני לא בטוח עד כמה שותי הקפה הם לא סוג נוסף של אגדת-סכין-בגב
ולמה לדעתך הם אגדה?
כי כולם שותים קפה. ואחר כך הולכים ומדברים על כל מיני דברים. כי הנתונים מראים על אחוזי הצבעה נמוכים בהרבה בפריפריה מאשר במרכז. כנ"ל, אגב, לגבי כל מיני דברים אחרים כמו אי גיוס לצה"ל. זה שאני פוגש חברים בבית קפה לא אומר שאני לא מעורב פוליטית וחברתית.
לא, זה רק אומר שאפאחד לא יורה ברחובות ולכן אתה חש בטוח מספיק בשביל לשבת בבתי קפה.
ואיך קשורים נתוני ההשתתפות בבחירות או נתוני הגיוס לצה"ל לנקודה? יותר מ-9% מתושבי תל אביב הצביעו בבחירות האחרונות לגמלאים. כמה אחוזים מתושבי תל אביב מתגייס לכמה חודשים בקירייה ואז עוזבים את צה"ל? ואםילו אם כן - מה עניין שמיטה להר סיני? ממתי השתתפות בבחירות או הגיוס לצה"ל הפכו סממנים למעורבות פוליטית? ובכלל, אני לא משוכנע שאנחנו מדברים על מעורבות פוליטית. גם לא חברתית. אם כבר, על מעורבות אנושית.
"לא, זה רק אומר שאפאחד לא יורה ברחובות ולכן אתה חש בטוח מספיק בשביל לשבת בבתי קפה." לא יודע איך לומר לך את זה, גם בירושלים יושבים בבתי קפה.
"ואיך קשורים נתוני ההשתתפות בבחירות או נתוני הגיוס לצה"ל לנקודה? יותר מ-9% מתושבי תל אביב הצביעו בבחירות האחרונות לגמלאים. כמה אחוזים מתושבי תל אביב מתגייס לכמה חודשים בקירייה ואז עוזבים את צה"ל? ואםילו אם כן - מה עניין שמיטה להר סיני?" - הם מראים שחוסר המעורבות, האדישות, מקורם לאו דווקא בתל אביבים. האדישות הרבה ביותר היא בפריפריה.
[בבקשה תיפטר מהקאפצ'ה המזויינת הזו ותעבור למנגנון ראוי של אנטיספאם. היא כל כך קטנה ולא בולטת, שקל לפספס אותה בין הפרטים האישיים (שנשמרים בדפדפן), וזו לא הפעם הראשונה שהולכות לי פייפן תגובות מושקעות. ככה לא עושים שימושיות!]
אל תשאל כמה הצביעו בתל אביב או בשומקום אחר לגימלאים, אלא שאל מה בכלל היו אחוזי ההצבעה. ואם אתה רוצה לחדד את השאלה: שאל כמה יצביעו בתל אביב ובפריפריה לגאידמק בבחירות הבאות (ארציות ומוניציפליות).
והאף כואב, תודה ששאלת. אבל כנראה לא שבור, אלא סתם נפוח במקצת, שזה קצת עצוב בהתחשב בעובדה שיש לי מחר ראיון עבודה על הבוקר.
טוב, הקאפצ'ה תעוף ברגע שאני אתפנה מאיזה אתר שאני בונה בהתנדבות.
לא אני שאלתי כמה הצביעו לגמלאים. אחוזי ההצבעה בת"א היו גבוהים בבחירות האחרונות מאלו שבירושלים, ובוודאי שמאלה שבפריפריה.
אני ממליץ על קומפרס קר להורדת נפיחות.
נמרוד כתב:
"כי הנתונים מראים על אחוזי הצבעה נמוכים בהרבה בפריפריה מאשר במרכז"
"האדישות הרבה ביותר היא בפריפריה."
אלה טענות מסקרנות. באופן כללי, אנשים בפריפריה נדפקים, בדרכים אלה או אחרות, הרבה יותר מתושבי המרכז. אז יש תירוץ מצויין לכך שהם לא "מעורבים". מהתל-אביבים מצופה להיות מעורבים כי הם חיים חיי נוחות (יחסית). הדעה המקובלת מאשימה את התל-אביבים בניתוק. ה"ניתוק" הזה משמעותו "ניתוק מהאוכלוסיה המקופחת". תושבי הפריפריה הם כבר מראש האוכלוסיה המקופחת. (ותסלח לי שכשאני מדבר על פריפריה אני מדבר על באר שבע ואשקלון, לא על מודיעין ומושבי הצפון).
עכשיו: אני חושב שהקונפליקט שנמרוד והכלכלן מדברים עליו הוא שתל אביב היא חברה הרבה יותר פוסט-משהו. אז בעוד שבאשקלון, נניח, אנשים ירגישו לא בנוח להתבדח ברחוב על פיגוע (כי יש סיכוי שיכניסו להם מכות), בתל אביב אותם אנשים ירגישו חופשיים להביע איזו דעה שבא להם.
וסליחה אם האמור לעיל נגוע בהתנשאות. כשאני מדבר על "אשקלון" אני מתכוון לרוב. ברור לי שיש אנשים נהדרים באשקלון, כמו בכל מקום.
"אתה זוכר בדיחות על הפיגוע בקו 5? או במעבר חציה ליד דיזינגוף סנטר?"
זו היתה תקופה אחרת. היו אז גם פיגועים בירושלים ואף אחד לא צחק. בינתיים התרגלנו.
כלכלן - התגובה הראשונה שלך מתארת בצורה מאוד מדויקת את מה שהתכוונתי לומר. שהרי ברור שלא כל התל אביבים אותו דבר, וממילא רובם לא מתל אביב במקור, אלא שהאוירה העירונית המיוחדת של תל אביב לוקה באטימות לכל מה שמתרחש מחוצה לה, במיוחד באזורים שונים ומרוחקים כמו ירושלים.
תודה.
שלום.
ורק כדי להבהיר פעם אחרונה: אין לי בעיה עם הומור שחור. יש לי בעיה עם סוג מסוים של הומור שחור, משהו חמקמק ועדין שקשה להסביר אותו אבל שהתגלם באופן מזוקק ביום רביעי. זהו.
[...] נכתבו מספר פוסטים בבלוגים שונים - אצל עידוק, ארז רונן, נמרוד אבישר ויתכן שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו [...]