המרטירית

קודם כל, נקריב אותה. מימין על מזבח הנאמנות למדינה ותרבות הקריצה, ומשמאל על מזבח הרדיפה והמשטר הצבאי. ננפנף בה כבדגל, נצלוב אותה – מימין לקול מצהלות, משמאל בדמעה. אחר כך היא תהיה סמל – לבוגדנותו של השמאל ולכוחנויתה של המדינה. אבל לפני הכול, עליה לעלות לעולה. מערכת הבטחון הישראלית מצאה לעצמה את מי להעלות קרבן על שרשרת חטאים שאת סופה מי ישורנו. אנחנו, מימין ומשמאל, מקבלים את הקרבן באהבה.

קצינים בצבא ההגנה שלנו, קצינים בכירים ורמי מעלה, ביודעין ובמזיד, עברו על חוקי המדינה והתעלמו מפסיקת בית המשפט שלה. זה היה צריך לעלות בראשים. גבי אשכנזי ויאיר נווה היו צריכים להיות מורדים לדרגת טוראי ומודחים בבושת פנים מצה"ל, אולי אף מועמדים לדין. אף מדינה – זולת מדינות הנתונות תחת משטר צבאי – לא יכולה להרשות לעצמה צבא שמפקדיו מעמידים את עצמם מעל לחוק. זו מרידה של הצבא בסמכויות שמעליו, חד וחלק, ויש מקום לשקול להעמיד את הצמד חמד לדין לפי סעיף 97 א’ של חוק העונשין:

מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם.

המעשה של השניים מסוכן לשלומם של אזרחי המדינה, מסוכן מאוד: היום, הצבא מתעלם מהחוק בנוגע לפסיקת בג"ץ לגבי פלסטינים. מחר, לגבי מפגינים נגד הגדר. מחרתיים, לגבי מתנחלים. בעוד שבוע, לגבי סתם אזרחים. צבא, כל צבא, זו מערכת בעלת עוצמה ופוליטיקה פנימית, וכאשר כוחה הוא אבסולוטי ומעמדה הוא אקסטרה-לגאלי, אין איש שיכול לחוש בטוח. מי שמתעלם היום מפסיקות בג"ץ יתעלם מחר מהוראות ממשלה – ואז אין עוד הצבא כפוף לאיש. כשמפקדו הבכיר ביותר של הצבא והפודל שלו בפיקוד מרכז דאז עוברים על החוק ביודעין, אולי אף מתוך אידאולוגיה, הם מורדים בסמכות שלה הם כפופים – החוק במדינת ישראל.

[...]

הקוזאקים הנגזלים, כשגילו שעבריינותם נחשפה ברבים, מייד פתחו בחקירה לבדוק מי הפר את הקוד האתי של הגנבים – מי גנב מהמרצחים. החקירה התנהלה תחת שרביט המנצחים של האיש שהודיע קבל עם ועדה שהוא לא יהסס לפגוע גם בפעילות חוקית אם הוא רואה בה "חתרנית" – או במילים אחרות, שהוא הופך את שירות הבטחון הכללי לשטאזי. החתרנית נתפסה, והיא מואשמת בהאשמות חמורות, לא לפני שהועלמה כלא הייתה והושמה במעצר בית חסר פרופורציה למשך ארבעה חודשים. לשטאזי דרכים משלו לשבור צעירות בחקירתן.

ביום פרסום הפרשה, כשכבר היה ברור שאין כל אפשרות לשמור אותה בסוד, ואולי אפילו טיפה אחר כך, תדרך ראש השטאזי את העיתונאים. הוא שלט בקצב הפרסום ובתוכנו באופן מלא וגורף. כך, יכול היה להציג את השה לעולה כבוגדת, עוכרת ישראל, מרגלת רצחנית שמעשיה הופכים את כולנו לחשופים לאיום ממשי. אף אחד לא אוהב להיות חשוף לאיום ממשי, ואם דיסקין אמר, דיסקין יודע. השטאזי הפך את המלשינה לאויבת העם, והעם לא אכזב – הקלשונים והלפידים יצאו ממחבואם.

[...]

ישנן חברות מופת – לרוב כאלו שמתנגדות לכיבוש הישראלי הממושך בשטחים ולכן הופכות בדעת הקהל הישראלית אוטומטית לאנטישמיות – שבהן מספקים מטרית הגנה ציבורית ואחרת לחושפי שחיתויות. חברות שבהן הייתה ענת קם מוזמנת לחקירה לא במרתפי השב"כ אלא במצ"ח, מתוך כוונה לאסוף את המידע שבידה ולהשתמש בו במשפט כנגד הקצונה הבכירה המצפצפת על החוק. אולי אף הייתה מוזמנת לעדות. מטריית ההגנה ניתנת לחושפי שחיתויות מתוך הכרה בכך ש"מלשינים" כאלה הם הכרח אם רוצים לשמור על המערכות שלנו נקיות. מי שרוצה להיאחז בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם חייב לעודד את אותם אלה המתריעים בקול רם וצלול כאשר צה"ל פועל בניגוד לחוק – לא רק שהם מסייעים לסתום פירצה ספציפית, אלא שבעצם קיומם והעידוד הציבורי לקיומם הם גורמים לקצינים לחשוש שמא מעשה לא חוקי ייחשף, ובכך מהווים גורם ממשמע. רוצה לומר, אילו מעשים כמו אלה של קם היו מעודדים על ידי החברה הישראלית, יש סבירות לא רעה שלא היה בהם צורך.

מטריית ההגנה הזו מסופקת, במקומות אחרים, לחושפי שחיתויות לא רק מפני רדיפה של השלטונות אלא גם – ובעיקר – מפני החוק, אם נאלצים חושפי השחיתויות לפרוע אותו בדרכם. כשם שברור לכל בר דעת כי החוק האוסר על רעש אחרי אחת עשרה בלילה אינו תקף לאותו אדם המזהיר בקול רם את שכניו מפני שריפה, כך כאשר אנו מזהים עבירה על החוק עלינו לשאול האם העבירה הזו נעשתה לתכלית ראויה. על אף שאישומי ריגול לא דורשים כזו מבחינה חוקית ופורמלית, הרי שכחברה עלינו לשאול את עצמנו האם לענת קם הייתה איזושהי כוונה להעמיד מי מאזרחי ישראל בסכנה כלשהי. הרי – כפי שהעיר היטב ידידי יוסי גורביץ – קם לא נפגשה עם אף סוכן זר ולא הייתה לה כל כוונה לעשות כן. בניגוד לאותו סמרטוט אומלל שמערכת הבטחון מוסיפה להתעלל בו לאחר שריצה את עונשו, מרדכי ואנונו, קם אפילו לא מסרה את המידע שבידיה לעיתונאי זר: היא מסרה אותו לעיתונאי הארץ, שממילא כפוף לצנזורה הצבאית בכל אשר הוא מפרסם ולכן ממילא אין בידו לפרסם כל מידע שעלול לפגוע בבטחונם של אזרחי ישראל. משום כך, ובניגוד למה שיוסי כותב, החלה של תקדים שמגר בפרשת ואנונו לנושא זה תהיה מתיחה מוגזמת של כל הגבולות: גם אם ניתן לקבל, באופן חלקי מאוד, את הטענה לפיה מסירת מידע לכלי תקשורת זר כמוהו כמתן הידיעות "בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל" – ושעל כן מדובר בריגול, קפיצה לוגית לא פשוטה כלל ועיקר – הרי שאת אותה הטענה בדיוק לגבי כלי תקשורת בארץ אי אפשר אפילו להתחיל בלי לשגות. אם יש משהו שמעצר בן ארבעה חודשים של עיתונאית מבלי שמילה תתפרסם על כך בארץ יכול להוכיח, זה שהתקשורת הישראלית לא יכולה להביא לידיעת הציבור בארץ שום דבר שמערכת הבטחון לא רוצה שהיא תביא לידיעת הציבור, או לכל הפחות שום דבר שמערכת המשפט לא מאשרת. על כן, מסירת מידע לעיתונאי הישראלי, הכפוף לצנזורה הישראלית, לא מסכנת במאום את בטחונם של אזרחי ישראל – ממילא מערכת הבטחון תוכל למנוע את הפרסום של כל מידע שיש בו כדי לסכן את בטחונם של האזרחים.

משום כך, ובהיעדר כוונה לפגוע באזרחי ישראל, נדמה כי מעשיה של קם נעשו, לכאורה – ויש לציין שכל שאנו יודעים הוא מה שראש השטאזי היה מוכן לומר לנו, ולשטאזי – שוב גורביץ – יש נטיה לשקר, ולכן כל מה שאנו יודעים על מעשיה של קם הוא לכאורה בלבד – לשם נשיפה במשרוקית, סימונם של עבריינים מסוכנים בצמרת הצבא המורדים בסמכות שמעליהם. כלומר, לטובתם של כלל אזרחי ישראל.

[...]

כנגד זה, יטענו מיני מיליטנטים שעצם החזקת המידע באופן שאינו מוגן ומחוץ לרשות הצבא חושפת אותו להאקרים של האויב ועלולה להביא לחשיפתו, ושהסיכון כאן אינו מידתי ביחס לשחיתות שנחשפה. אנשים אלה חוטאים להיקפה של השחיתות שנחשפה – כאמור, לא מדובר כאן "רק" בהחלטה לחסל כמה פלסטינים, מדובר כאן בעבירה ביודעין של מפקדיו הבכירים של הצבא על החוק, בהתקוממות צבאית כנגד הסמכות הפוליטית והשיפוטית. אולם נדמה כי אנשים אלה חוטאים גם להיקפה של הסכנה בה העמידו קם ובלאו את אזרחי ישראל. כמעט כעניין שבשגרה מאבדים קצינים בכירים לפטופים ואמצעי אחסון מידע צבאיים, הנגנבים מרכביהם או אובדים בנסיבות אחרות. ראש המוסד לשעבר פרסם מסמך סודי בספר, וראש ממשלתנו הקריא מסמך סודי, את מסמך שטאובר – כשהוא נתון תחת חסינות מהותית ולא כפוף לאף צנזורה, בניגוד לבלאו – מעל בימת הכנסת. סגן ראש המוסד, לפי האמור כאן, מסר מידע סודי לעיתונאי. ראש אמ"ן לשעבר, אלי זעירא, חשף בספרו סוכן מוסד במצרים. אשרף מרוואן כבר איננו בין החיים, ומי יודע עד כמה דמו על ידיו של זעירא. מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. אלעזר שטרן מסר מידע סודי על חייל ל (נו, נגיד) עיתונאי, וכולנו אולצנו לשלם את הקנס שלו. הוא לא הועמד לדין על ריגול.

אם המידע שהיה, לכאורה, בדיסק הקשיח של קם מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל מעצם היותו שם, הרי שגם המידע שהיה בלפטופ של סגן אלוף שנגנב מרכבו מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל, מאותם סיבות ובאותה העצמה. ובכל זאת, ציוד מחשב המכיל מידע סודי אובד כדבר שבשגרה, ואיננו רואים את הצבא פועל במלוא העצמה כדי להפסיק את התופעה. כיוון שכך, אין לנו אלא להסיק כי מערכת הבטחון שלנו מעידה על עצמה במעשיה כי היא נכונה לספוג את הנזק שבאבדנם של מסמכים כאלה במקרה של סגן אלוף רשלן שמחשבו נגנב ונמצא בידי גורמים עברייניים – מדוע, אם כן, שנחשוב שאבדן של מסמכים בהיקף כזה גורם יותר נזק בידיה של חיילת לשעבר או עיתונאי הכפוף למגבלות הצנזורה?

זאת ועוד: אילו היה המידע כה מסווג עד שסוכני אויב, כפי שהגדיר זאת ראש השטאזי, מריירים עליו וחולמים עליו בלילה – מדוע היה המידע כה זמין עד כי כל פקידה יכולה הייתה להעתיק אותו בנקל – לכאורה – לדיסק קשיח? מדוע לא נשמר על מחשב שאיו לו יציאות חיצוניות, או באופן שבו לא ניתן להעתיקו החוצה אלא באמצעות סיסמה, או באמצעות איזשהו מיגון? הרי סוכני האויב מנסים באופן אקטיבי להגיע למידע – בוודאי לכזה שהם חולמים עליו בחלומותיהם הרטובים ביותר – ולא מן הנמנע שינסו להגיע למידע זה בשלל דרכים, החל בשוחד לחיילים וכלה בהחדרה של סוס טרויאני למערכת. מיגונו של מידע זה – גם ובעיקר בתוך מחשב צה"לי – צריך היה להיות מבוצר, אם חשיבותו היא כה גדולה כפי שהגדיר אותה ראש השב"כ. האחריות לשמור מידע סודי כל כך נחה על כתפיהם של המפקדים שהכניסו אותו למחשב, והייתה זו גם אחריותם – כלפי כל אזרחי ישראל – לשמור על מידע שחשיפתו עלולה לסכן כל אחד מאיתנו גם מפני פקידות בלשכתם. כך שאם נכונות טענותיו של דיסקין, אחריותם של אותו שליח נקלה של המתנחלים בתקן של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, ושל המפקדים האחרים בלשכתו לשמירה על המידע הייתה כפולה ומכופלת, ויש לבדוק בדיוק כיצד נתנו שהמידע יוכל להיות מועתק כה בקלות – במקרה זה, בידי חיילת, במקרה רע יותר, בידי סוכן אויב.

ונקודה שלישית – איזה תכניות לחימה "סופר מסווגות" מחזיק צה"ל בפיקוד מרכז, בדיוק? הרי דיסקין טוען שמדובר במידע כה סודי ורגיש, שאויבנו יכולים רק לחלום על השגתו. תכניות מיגון מטילים מצויות בפיקוד העורף, על פי רוב. תכניות לחימה הנוגעות לסוריה וללבנון מקומן בפיקוד צפון, וגזרת עזה נמצאת בפיקוד דרום. פיקוד מרכז חולש על גבול של שלום עם ירדן ועל התנחלויות ושטחי הגדה המערבית, שקשה לראות את הסכנה הבטחונית הנוראית, הקטסטרופה המודיעינית הצפויה לאזרחי ישראל ממנה בזמן הקרוב ובכלל. האם באמת מידע הנוגע למשטר הצבאי ברש"פ הוא כזה שאויבנו מריירים עליו בחלומותיהם? כחייל מילואים השייך לפיקוד מרכז נחשפתי לחלק מההערכויות שלו – האם עליי לחפש סוכנים איראניים מאחורי גבי? אין בכך לומר שאין כל סיכוי שמדובר במידע רגיש בצורה בלתי רגילה, אלא רק שהסיכויים שדיסקין מדייק בתיאורו אינם חד משמעיים. התסריט היחידי שאני מצליח לשוות לנגד עיניי שעונה להגדרה של דיסקין הוא אם יש במידע כדי לחולל נזק תדמיתי לישראל ולצבא – ואם זה המצב, אז אור השמש הוא מקומו היחידי של מידע כזה.

אם כן, טענותיהם של בטחוניסטים בשקל ומאדירי צה"ל לגבי סיכון בטחוני צריכות להלקח עם יותר מגרגיר מלח: צה"ל מתמודד עם אובדן של מידע רגיש כמעט באופן יומיומי, ולא נראה כעושה מאמצים כנים ומלאים להפסיק זאת, המידע ממילא נלקח מהפיקוד הכי משעמם בארץ ובכל מקרה, מי שהשאיר את המידע פרוץ צריך לשאת באחריות לא פחות מהש.ג. – משהו אומר לי שדחוח הלוי לא ימהר לקרוא להעמיד את יאיר נווה לדין בגין הפקרת המידע הזה – ואולי שלא בצדק.

[...]

כמובן, כל הדברים האלה ישחקו מעט מאוד תפקיד בשיח הציבורי בקרוב. הימין ימהר להכתיר את ענת קם כבוגדת, ידרוש עונש מוות, יפנטז על סוכני מוסד שיתנקשו באורי בלאו ויצלוב את הבוגדת. השמאל יעלוז במרטירית החדשה שלו, ייתן לה לסבול על הצלב למען הוכחת צדקתו, יגיש אותה על מזבח לחימתו המאספת על הדמוקרטיה הרעועה הישראלית. בסופו של דבר, איש לא יעניק לנושפת במשרוקית הזו את מטריית ההגנה לה היא ראויה, וכותרת קטנה בעיתון תבשר על סיום משפטה שבו תורשע – ככל הנראה ועל סמך ניסיון העבר – בעבירות פחותות בהרבה משיוחסו לה בתקשורת בהרחבה. ובפעם הבאה איש לא ינשוף במשרוקית. צליבתה הציבורית של ענת קם חיונית לצה"ל – היא תאפשר לו להשלים את ההפיכה השקטה שלו, את המרידה שלו בחוק, לקעקע עוד יותר את סמכותו של בג"ץ עליו, באין מפריע. ללא קשר לתוצאות החקירה והמשפט, צה"ל ניצח בסיבוב הזה, לא את ענת קם – אלא את כל אזרחי ישראל החפצים בדמוקרטיה.