דיסקליימר: אלה הולכות להיות מחשבות פזורות על שואה, זיכרון, אנושיות וצדק, מחשבות מבולבלות מפני שאי אפשר אחרת. אולי ניתן היה, באמצעות חליטה ארוכה, תמצות וסינון, לחלץ מכאן איזו אמת, איזו תובנה, איזה טיעון שנון שימלא פיסקה באיזה פוסט כזה או אחר; אולי צריך לתת להן לשקוע, לעמוד בבחינה המדוקדקת אותה אני מעביר מחשבות אחרות, לשטוף היטב לפני ההגשה, משהו. אבל אלה רוצות החוצה, מפוזרות כפי שהן, ואין בי להתנגד להן.

אלוהים היה בשואה באותו המקום שהוא נמצא בו בחיי היומיום: עבור אלו שאינם מאמינים בו, הוא לא היה. לא רק בשואה, בכלל. עבור אלה המאמינים בו, הוא היה, בשואה כמו בכל זמן אחר: בהסתר פנים, בדרכו שלו, מבלי להיות חייב במעשיהם של בני תמותה. בזמן שמאורע קשה יכול לעורר שאלות אמוניות בקרב אלה המאמינים בישות השומרת ומגינה עליהם, ומאורעות השואה – על אחת כמה וכמה; ובעוד שמאורעות קשים כאלה עשויים לעורר בקרב אנשים הבטוחים שהם "עם נבחר" שאלות קשות לגבי מהותה של הבחירה או של הבוחר; הרי אמת אחת פשוטה נותרת: בסיסה של האמונה המונותאיסטית על שלל גווניה הוא שהאל שופט את האדם ומעשיו, ולא להיפך. השואה, על זוועותיה, אינה מהווה יותר הוכחה להיעדרו של אל מכל אירוע אחר, ומי שאומר "אילו היה אלוהים, לא היה נותן שתהיה שואה" אינו נבדל, מהותית, ממי שטוען בחום כי אילו היה אלוהים, לא היה נותן שיקבל דו"ח חניה. עבור רוב הדתות המונותאיסטיות עצם הניסיון להבין את האל, לקלוע להלך רוחו ולפרשו הוא תחילתה של כפירה.

תמיד עצוב לי לשמוע הסברים אמוניים שאינם מניחים את הדעת ולוקים באותה הבעיה בדיוק: שמדובר בניסיון, או באסון כתוצאה מחטאים, או כל שטות ממין זה. אלוהים, אם מאמינים בו, פשוט עשה את מה שהוא עושה תמיד, בלי לשאול את בני האדם. השאלה המפורסמת, איפה היה האל בשואה, היא בסך הכול מקרה פרטי של תהייתו של אפיקורוס, הנוגעת לקיומו של רוע בעולם אל נוכח תפישת עולם אתית דתית: אם האל יכול ורוצה למנוע את הרוע בעולם, מנין בא הרוע? אם רוצה אך אינו יכול, איננו כל יכול. אם יכול ואיננו רוצה, הוא מרושע. ואם אינו רוצה ואינו יכול, מדוע לקרוא לו אלוהים? השאלה הזו, אין די בה כדי להפריך קיומו של אל ואפילו לא ניתן לה תשובה טובה, או בכלל. ונדמה לי שדי בכך.

אם כן, הסיפור האמיתי של השואה, הזוועה האמיתית ומי שבאמת מאבד קרדיט איננו האלוהים. זה האדם.

[...]

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע[...] הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.[1]

גם תחת האמונה באל, האדם שומר על אחריות מלאה למעשיו, ולא פחות מכך – למחדליו. ההבדל העיקרי הוא שתחת האמונה באל מהות הבחירה הזו ברורה: הרע הוא רע בוודאות, הטוב הוא טוב תמיד. בלעדיה, הבחירה הזו קשה יותר. אבל היא תמיד בחירה, תמיד שלנו. תמיד נשפט בסוף לפי מה שעשינו, לא לפי ההתלבטות שלנו. לכל היותר, יוכלו מבקרינו העתידיים להבין את מערכת השיקולים שלנו, אולי לגמול לנו את החסד שבאי-האשמה.

ותמיד יהיו דילמות שנקבל בהן את ההחלטה הלא נכונה, ולו רק בגלל שיש דילמות שאין בהן החלטה נכונה, או שאין לנו שום סיכוי לראות את ההחלטה הנכונה בה. גרמני שרואה את שכניו היהודים נלקחים לטרנספורט – האם עליו לסכן את שלומו ושלום בני משפחתו כדי לנסות להצילם? האם אנחנו היינו עושים זאת? כמה בלה פרוינד מסתובבות בינינו, נכונות להגן בגופן על מחבל מפני לינץ’? כמה ילוו סכום כסף שהם יכולים להרשות לעצמם לשכן שעומד להיות מפונה מביתו?

מה שאנו מכנים צלם אנוש אינו צלם אנוש כלל ועיקר. רוצים לראות צלם אנוש אמיתי, הביטו בבסטיה הבלונדינית, ריינהרד היידריך. הביטו בסרטונים המתארים את השטורמאבטיילונג, בחולצותיהם החומות, כשהם פושטים כנחיל על מי שנקלע לדרכם.  זה צלם האנוש: פראי, בהמי, עדרי. "קילוח הדם הוא שירה. אין לעצור אותו".

יום יום אנו נאבקים בצלם האנוש. לפחות חלקנו. מנסים להתעלות מעליו. משתמשים במושגים מעורפלים כמו "מוסר" ומנסים להמנע מאותו מצב מחריד של Homo homini lupus est. לרסן. למשול. לשייף בקצה. ומדי פעם חלקנו מקבלים הטפות מוסר על ההחלקה הזו, על הדיכוי התמידי הזה של היצר החייתי שבנו, של הזאבת השוכנת בכולנו.

[...]

מדי פעם יש מי שמנסה להחזיר אותנו ליצרים. פעם הלהטתי מורה להיסטוריה, כאשר ערב יום השואה, בשיעור על התהליכים שקדמו למלחמת העולם השניה, אמרתי שקיימת סתירה בין הבוז לנוויל צ’מברליין על מדיניותו הבלתי לוחמנית לבין התיעוב לכוחנות הברברית המיוצגת על ידי הנאצים ובעלי בריתם. מי שיכול לראות את הרוע הצרוף שבו ריבנטרופ, מולוטוב ועוזריהם היו צריכים ללקות כדי לחלק ביניהם אדמה ודם פולניים ומשוכנע שרוע דומה היה צריך לפעם בליבם של "כוחות האור" הבריטים והצרפתים – מבלי להבין שרוע דומה כזה היה הופך אותם ליריבים, לא למושיעים – מתעלם מאי התאמה מהותית בתוך הביקורת שלו, שהיא אידאית כלפי צד אחד ופרגמטית-אמפירית כלפי הצד השני. כמובן, אז לא ידעתי לנסח זאת כך, אז אמרתי "סתירה", והמילה שימשה אותי היטב. לשווא ניסיתי להסביר שאינני טוען שלא היה צריך להילחם בנאצים, ובעוצמה. כעת אולי אוכל.

את הטענה הזו אפשר לנסח במספר צורות, אולם כולן רוקדות כצללים על קיר מערה, ולא מצליחות לכלוא את התמצית שאני מחפש. אפשר להשתמש בסלוגן דוגמת "אין נלחמים באש באמצעות אש", אבל זו לא הטענה: באש הנאצית היה צריך להלחם בכל אש קיימת, בעצם שלהבתה של רוח החירות האנושית. תחת זאת, אני טוען שאין לבקר את המדיניות הבלתי לוחמנית כמדיניות שגויה, אין לטעון שאל נוכח מפלצות יש להפוך מפלצת. שהטענה, כאילו אכזריותן של מלחמת העולם השניה ושל השואה היא תוצר של מדיניותו הרופסת של צ’מברליין היא בבחינת Post hoc, ergo propter hoc. לעתים תוצאות טראגיות קורות כשאנו עושים את הדבר הנכון, ולעתים אין דבר נכון. אובדנה של צ’כיה על מזבח רדיפת השלום של צ’מברליין היה אכן טראגי, אולם ודאי שאין להאשים את מי שלא הבין את עומק הרוע שמולו, מפני שאין אנו מאשימים קורבנות, ואפילו איפשרו בקרבנותם את קירבונם של אחרים, חלשים מהם. ייתכן כי דווקא ווינסטון צ’רצ’יל ניסח זאת בצורה הטובה ביותר:

נפל בחלקו של נוויל צ’מברליין, בשעת אחד המשברים החמורים ביותר שידע העולם, להיסתר על ידי האירועים, להתאכזב בתקוותיו, להיות מרומה ומוטעה על ידי אדם מרושע. אולם מה היו התקוות הללו שאכזבו אותו? מה היו המשאלות שתסכלו אותו? מה הייתה האמונה שנוצלה? וודאי היו בין האינסטינקטים האציליים והטובים ביותר של הלב האנושי – אהבת השלום, השאיפה לשלום, החתירה לשלום, גם תחת סכנה חמורה, ובוודאי תוך בוז לפופלריות ולהמוניות. מה שלא תספר לנו עוד ההיסטוריה על השנים הנוראות והעצומות הללו, אנו יכולים להיות בטוחים שנוויל צ’מברליין פעל בכנות מלאה לפי האורות המנחים שלו, ושאף בכל יכולתו וסמכותו, שהיו רבות עוצמה, להציל את העולם מהמאבק הנורא, המכלה, שבו אנו כעת נתונים. דבר זה לבדו יעמיד אותו במקום מוצלח בכל הנוגע למה שמכונה "משפט ההיסטוריה".

אבל אם המסר שאנו לומדים הוא, שדי לנו בחשש שהצד השני מסוגל לשקר לנו על מנת לאטום אזנינו, למנוע מאתנו לקחת סיכונים למען הפשרה ולגרום לנו לפתוח באש, הרי שתחת תיקונו של עולם כדי שלא יהיה עוד היטלר, אנחנו מתיישרים, לאט אך בטוח, לפי אותו הרוע. הסכנה של הרוע, של הטרור, של האלימות אינה רק השלכותיהם המיידיות. הסכנה היא אותו שינוי שהם מחוללים בתוך חברה, בתוך פרטים. היא מעוררת בנו את אותו הרגש המסוכן מכל רגש, הברברי והנמוך, האנושי, אנושי מדי: הפחד.

[...]

הפחד הקיומי מעמיד אותנו עם הגב לקיר, גורם לנו להגיב בתוקפנות, מוציא מאיתנו את אותם אינסטינקטים הישרדותיים, משנה אותנו. זו התהום שאנו בוהים בה. כבני אדם, אנו חיים בחרדה (Angst) מתמדת, ומנסים להתמודד מולה. אנשים בעלי פוביות מוצאים אותן, עפ"ר, מגבילות, ואילו נפש האנוש מנסה לעוף מעלה, לפרוץ את הגבולות. היידגר, למשל, מנסה לשכנע אותנו שלא לפחד מהמוות, אותו פחד המלווה אותנו מלידה. מצד שני, תמיד יש משהו מורבידי בחבר המפלגה הנאצית שמשכנע אותנו לא לחשוש מהמוות; ומורבידיות מאפשר לך להישאר שפוי, אבל המחיר שלה הוא גבוה.
כל כך הרבה דיאלקטיקה של פחד מסביב. מניפסטים שלמים שמזהירים אותנו מפני קטסטרופה. דומה שמדינת היהודים כולה – על הפוליטיקאים שלה בהווה ובעתיד – מושתתת על סוכני פחד והפחדה. האם באמת מנהיגינו אינם רואים שהפחד גורם לנו לאבד את אותו הדבר שבנו, שבגינו אנחנו ראויים?

[...]

ואולי רק זאת: כשאומרים "לעולם לא עוד", האם הכוונה היא שנעשה כל שלאל ידנו, בכוח אם צריך, כדי למנוע מעשי זוועה כאלה? האם זו התחייבות שלנו כלפי הנרדפים בדארפור, הנתונים למרות החונטה בבורמה, בנותיו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, אזרחי צפון קוריאה? האם הכוונה היא – לעולם לא עוד ליהודים? האם משאבינו ומשאבי העולם כולו צריכים להיות מוקדשים באופן גורף להגנה מלאה על כל יהודי באשר הוא, והעמים האחרים צריכים להמתין לשואה משל עצמם? או שמא הכוונה היא – ננסה בכל מאודנו לבנות עולם כזה, שבו לעולם לא יקום עוד אדם שירשה לעצמו, שבה אלימות שכזו היא פסולה. עולם של "יפי נפש", "בוגדים אנטי פטריוטים", "רכיכות חסרות יצר הישרדות" – שנמנעים בשיטתיות מרגיזה מהרג של האחר? כי לכך תמיד אני כיוונתי, ואם לא לכך הכוונה, אז אנו אומרים לעולם לא עוד – ומאפשרים, אולי גם רוצים, עוד.

ראו, אדם. חטאיו, אכזריותו, שפיכות הדמים. גבולותיו. יכולתו להתעלות מעל לטבעו. בגיאיות ההריגה, במחנות המוות, בשילוחים, במדי אס-אס ובכתונת אסיר – אדם. רק צריך לראות.

  1. דברים ל’ 11-19 [↩]