אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות

משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.

המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.

אתה לא ברווז

ראשית, יש להתייחס לנקודה שולית, אבל כזו שבוודאי תעלה – לתנועות פוסט מודרניות יש אדווקטים פוסט מודרניסטים, על פי רוב – והיא שהתנועה מגדירה עצמה כציונית, ומי בכלל שם אותי לקבוע מה ציוני ומה לא. מעבר לעובדה שאם תרצו מתיימרת למתוח גבולות כאלה, מבלי לנמק – מבלי אפילו להסביר מהי ציונות עבורה, מתוך תפישה שברור ומובן מאליו שדרך מחשבה מסוימת היא ציונית ודרך מחשבה אחרת איננה – ועל כן התנועה איננה בעמדה לטעון כנגד מי שמותח גבולות אחרים, ובפרט אם הוא מנמק זאת, כפי שאני מתעתד לעשות, מעבר לעובדה הזו עומדת גם אמת פשוטה: אם אדם מכריז על עצמו בתור ברווז, עדיין אין פירוש הדבר שהוא ברווז. רובנו נחשוב שהוא השתגע, או שאינו מבין עד הסוף מהו ברווז או מי הוא. גם אם נכיר בזכותו לראות את עצמו כברווז ואפילו בחובתנו כלפיו לנהוג בו משל היה ברווז, עדיין אין פירוש הדבר שעלינו למתוח את ההגדרה שלנו ל"ברווז" כך שתכלול את כל מי שמכריז על עצמו כברווז. והדברים ברורים די הצורך, לטעמי. אם כן, אם תנועה שניתן, בכלים אמפיריים פשוטים, להוכיח שאיננה ציונית במהותה וברעיונות שהיא מקדמת, ושאין בין האג’נדה שלה לבין הציונות דבר; ויותר מזה, ניתן להראות שהתנועה הזו נבנית מתוך דיאלקטיקה ציונית תוך שהיא מעקרת ממנה עניינים מהותיים ובונה על גביה תורה חדשה, כך שניתן להראות במובהק שהיא פוסט ציונית, אם תנועה כזו מכריזה על עצמה שהיא ציונית, עלינו להניח או שהעומדים בראשה משוגעים, או שאינם מבינים די הצורך מהי ציונות או מה משמעות המצע הרעיוני של תנועתם, או – אפשרות שלישית וקיימת – שהם מסלפים במכוון את משמעות המילה ציונות על מנת לעשות בה שימוש רטורי ולמשוך אנשים אל מטרות שאינן בהכרח או בכלל ציוניות. ודי בדברים הללו כדי לקבוע שזה שאם תרצו מכריזה על עצמה כעל תנועה ציונית, אין בכך די כדי לקבוע שאכן היא כזו.

[...]

אם תרצו כתנועת ימין

אנשי אם תרצו חוזרים ואומרים שהם תנועת מרכז, שמחלקת מחדש את המפה הפוליטית ל"ציוני" ו"לא-ציוני" ופוסחת על ההגדרות של ימין ושמאל. לעתים, הם אומרים זאת תחת איומים משפטיים. אולם, בדיוק כמו אותו אדם הטוען שהוא ברווז, אין כל סיבה לקבוע שאם תרצו היא תנועת מרכז רק מפני שקברניטיה טוענים כך. אם מסתכלים על רשימת פעולותיה של אם תרצו, הן כוללות בעיקר מפגני תמיכה בחיילי צה"ל מול מפגיני שמאל, פעולות התנגדות לגורמים המממנים של ארגוני שמאל מסוימים, הפגנות נגד ארגונים של תאים פוליטיים ערביים וכד’. הפעילות נדמית כמכוונת כלפי צד אחד של המפה הפוליטית, וצד זה בלבד. כך, הפגינו פעילי אם תרצו בתמיכה בחיילי צה"ל מול ההפגנה השבועית בבלעין, אולם לא הלכו להפגין כנגד מתנחלים הפוגעים בחיילים.

קברניטיה של התנועה הזו מגיעים, באופן מובהק, מהימין הפוליטי בישראל. רונן שובל, יו"ר התנועה, היה חבר ב"תא כתום" בירושלים. הוא פעיל פוליטי ימני ותיק. ארז תדמור, הצלע השניה בראש, הוא מתנחל, איש ימין קיצוני מובהק. הוא מגדיר את עצמו כך.
כאשר אם תרצו מופיעים עם חברי כנסת ושרים, הם לרוב מופיעים עם חברי כנסת ושרים מהימין – גדעון סער, ציפי חוטבלי וכיו"ב.
כמו כן, מימונה של התנועה, כפי שחשף יוסי גורביץ, נעשה דרך ארגון ימין מובהק.

אם כל פעולותיה של תנועה מוכוונות לשלילה של ארגוני שמאל בלבד, מבלי לטפל באף ארגון ימין (או אפילו חרדים המציתים את דגלי ישראל); וכל קברניטיה של התנועה מגיעים מהימין; ותומכיהם הפוליטיים נמצאים בימין; ומימונם נעשה דרך צינור המממן ארכוני ימין, נדמה לי שקל לטעון שזה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז ועל כן – זו כנראה תנועת ימין.

יש יסוד של הונאה בהתעקשות להציג את אם תרצו כתנועת מרכז. אחד מהשניים: או שהתפישה של אם תרצו היא שהעמדה הקלאסית של הימין היא תפישת מרכז, ואז לא ברור מהו הימין, או שאם תרצו מניחים שאם יתייגו עצמם כתנועת מרכז, יוכלו למשוך יותר אנשים. אולם ברור למדי שבמציאות הפוליטית של היום, העמדות שאם תרצו מייצגת, אופיין החד צדדי של פעולותיה ויניקתה החד משמעית מתכני ימין, מדובר בתנועת ימין.

ככזו, אין פירוש הדבר שהתנועה איננה ציונית – כמו השמאל, גם הימין יכול להיות ציוני לעילא ולעילא. אבל נדמה שברור שכאשר תנועה מציגה מצג-שווא של מה היא ומי היא, היא מעוררת חשד שמא היא מציגה מצג שווא כזה גם בהגדרות אחרות: כלומר, אם היא מגדירה עצמה כתנועת מרכז כאשר היא תנועת ימין, אולי היא גם מציגה עצמה כתנועה ציונית כאשר למעשה איננה כזו. יתירה מכך, כיוון שהתנועה מתיימרת לבצע חלוקה מחדש של המפה הפוליטית לציוני ולא-ציוני, ואנו יודעים שיש בתנועה הזו מי שמסלף מושגים כמו "מרכז" כדי להחילם על התנועה, אזי "ציונות" – מונח שהגדרתו קשיחה הרבה פחות ונתונה לויכוח ודיון – הוא מושג שעלול ליפול קרבן לאותו הסילוף.

מכאן ואילך, אם כן, אתייחס לאם תרצו כתנועת ימין. גם אם לא השתכנעתם מכל שאמרתי עד כה, הרי שדי לי אם אשתמש בטיעונו של רכז המדיה הארצי של התנועה, אייל אשכול, שטען כי ההוכחה הטובה ביותר שהביקורת שלי על דו"ח אם תרצו בעניין מעורבות הקרן החדשה לישראל בדו"ח גולדסטון אינה נכונה, היא מפני שאילו הייתה נכונה הייתה כבר הקרן תובעת את אם תרצו, ואומר כך: אילולא הייתה אם תרצו תנועת ימין, כבר הייתה תובעת אותי, ואם תתבע – אשמח לקבל בבית דין גושפנקא רשמית לכך שאמת דיברתי. וכיוון שהלך הטיעון הזה מקובל על יריביי לפולמוס כאשר הם משתמשים בו, די לי בו כדי לנמק מולם, וביתר הנימוקים שהבאתי כדי לנמק מול היתר.

ודי בכך. כעת, לליבה של הטענה שאם תרצו היא תנועה פוסט ציונית.

[...]

תודעה אנטיקווארית מול תודעה מונומנטלית

הציונות, ובעיקר זו המדינית, יצרה טיפוס חדש יש מאין: אין זה מקרה שמוביליה היו אותם "יהודי שוליים" מערב אירופאיים, שנטשו את הגטו היהודי ואת אורחות החיים הדתיים, רק כדי לסגור סביבם את שערי "הגטו החדש", כשם מחזהו של הרצל: גטו רוחני, שבו הם אינם נמצאים לא פה ולא שם. זו הייתה התעוררות של ניתוק מאותם דפוסי המחשבה הישנים של העולם השמרני-תלמודי-דתי שסביבם, שלא היה להם מקום במה שמרטין בובר כינה "הרנסאנס היהודי". התודעה ההיסטורית הישנה, האנטיקווארית, המתרפקת על גבי עבר מפואר ללא שמץ ביקורתיות ומבלי לנסות לחולל עוד דבר גדול, הושלכה לפח. את מקומה תפסה אותה תודעה היסטורית מונומנטלית, השואפת למעשים גדולים של היחיד, התודעה המייצרת נפילים, מערערת סדרי עולם, מוציאה יש מאין זהות לאומית ואחרת.

אכן, גם האנטי ציוניים המובהקים ביותר מוכרחים להודות שהציונות עשתה מעשה רב! הציונות יצרה מהפכה לא רק בתפישה של היהודים את עצמם, אלא גם בתפישה של העמים האחרים את היהודים. היא שאפה להנתק מהתלות בעבר מפואר וליצור עתיד מפואר לעם היהודי. לטוב ולרע, הציונות שינתה את מהלך ההיסטוריה, והציונים – ובייחוד דור הנפילים שלהם – היטו את הכף; הם לא קראו על ההיסטוריה, הם כתבו אותה.

תנועה מהפכנית, היוצרת יש מאין, מאחדת יהודים מכל העולם למטרה משותפת, מתנתקת מהשורשים הכובלים אל הקרקע ומייצרת את גאולתה בעצמה, מבלי להמתין לה עוד. כזו הייתה הציונות. נדמה שעל העובדות הללו, אף אחד אינו יכול לחלוק.

מנגד, עומדת לנו אם תרצו, המכריזה על יצירת מהפכה ציונית שנייה. אולם אם תרצו איננה תנועה מהפכנית, היא תנועה שמרנית; היא לא יוצרת דבר מה חדש דרך שינוי תודעתי, אלא תנועה ריאקציונרית; היא לא מאחדת יהודים למטרה משותפת, היא מוציאה חריגים (לשיטתה) מהשיח; היא לא מייצרת גאולה בעצמה, אלא תולה את הגאולה בגופים שלטוניים, היא לא עושה היסטוריה, היא מעוררת היסטריה.

מעניין לראות: אם תרצו טוענים בה בעת שהם מחוללים את המהפיכה הציונית השניה, וגם שהם מייצגים את מרבית העם. הבעת עמדה קונסנזואלית היא לעתים רחוקות מהפכנית. למעשה, העיסוק המתמיד והקבוע בסוגיות שמרבית הציבור הישראלי לא נחלק בהן אינו מהפכני כלל – הוא שמרני פאר אקסלנס. שמרנות היא העמדה המבקשת להגן על מערכי כוחות ועמדות אידאולוגיות קיימות מפני שינוי או דיון מחודש. אילו היו הרצל ונורדאו מבקשים להגן על הלכי הרוח הרווחים ביותר בקרב יהודי תקופתם מפני תפישות אחרות, מהפכניות, ראדיקליות ולא קונסנזואליות, באזל לעולם לא הייתה נכנסת לדפי ההיסטוריה. בחינה מדוקדקת ומתמידה של המציאות והשתנות תמידית לפיה, אבולוציה רעיונית ורבולוציה עומדות בבסיסה העקרוני של התנועה הציונית כתנועה יחידה במינה בהיסטוריה. כמה רחוקה אם תרצו מהעמדה המהפכנית הזו!

אם תרצו לא יוצרים תודעה חדשה – גם כי הם מבטאים את קולו הרועם של הקונסנזוס, גם כי הם מבטאים תודעה היסטורית אנטיקוורית של התרפקות על "ארץ ישראל הישנה והטובה" וגם, בעיקר, מפני שהם חסרים תוכן פוזיטיבי: הם תנועה ריאקציונרית, שיודעת להגיב לאידאולוגיות אחרות ולמעשיהם של אחרים, אבל לעולם לא נוטלת את היוזמה. הם קיימים במימד אירוני, בו כל קיומם תלוי באופן מוחלט בקיומם של יריבים אידאולוגיים אותם הם מבקשים להוריד מהשיח, במגמה התאבדותית. שימו לב לאופן שבו מנסח במהירות בדיון בויקיפדיה רונן שובל, יו"ר התנועה, את העמדות שאם תרצו מייצגת:

אין ל"אם תרצו" עמדה בעניין יו"ש/מאחזים. כמו כן אם תרצו לא תומכת באף מפלגה וכו’[...]עמדות המביעות תמיכה בחיילי צה"ל, התנגדות להסתה, שמירה על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

כל שלוש העמדות הללו הן מעצם ניסוחן עמדות ריאקציונריות, מפריכות, נטולות סאבסטנס פוזיטיבי: תמיכה בחיילי צה"ל יש להביע רק אל מול ביקורת – נדיר לשמוע על מי שמספק תמיכה למי שכולם בעדו; התנגדות להסתה^[1] היא, מעצם הפועל "התנגדות", ריאקציונרית; ו"שמירה על זכות" נדרשת רק כאשר הזכות הזו מעורערת מבחוץ. אם כן, אם תרצו לא מציעים לנו תודעה חדשה, מעשה רב – הם מציעים רק תגובת-נגד. מה שונה הגישה הזו מגישתה היוזמת, הפעילה, יוצרת המציאות של הציונות!

כשתנועה מעקרת רעיון מבסיסיו העקרוניים והזרמים המניעים שבתחתיתו, ובונים מעל השאריות שלו גישה הפוכה לגישה המקורית, הרי שמדובר בתנועת פוסט טיפוסית. דובי כבר העיר לפניי ש:

פוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

מחולליה של "המהפכה הציונית השניה", שהיא בסך הכול תגובה ריאקציונרית שמרנית ותו לא, הם אם כן פוסט ציוניים טיפוסיים.

[...]

ללא בחירה

עניין שנדחק לקרן זווית כאשר דנים על ציונות הוא שהציונות מחייבת דמוקרטיה. היא מחייבת דמוקרטיה משלוש סיבות שהן למעשה אחת. ראשית, הציונות לא יכולה להיות מנותקת מהקונטקסט שלה: ההתעוררות הלאומית באירופה המודרנית. ההתעוררות הזו הייתה כזו שמבוססת על פרטים: הלאומיות הוגדרה מחדש, או הומצאה – תלוי את מי שואלים – כעניין של הגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית היא זכות השמורה לפרטים, והריבונות שזו מחייבת היא ריבונותם של פרטים על גורלם.  הררים של מלל כבר נשפכו על אותה אמת פשוטה: הדמוקרטיה היא מנגנון למימוש מלא ככל הניתן של הזכות להגדרה עצמית. תחת כל משטר אחר, יחדל הפרט להיות ריבון לגורלו ולא יממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית. מילים אלה נכתבו בהכרזת העצמאות: זו זכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. עומד ברשות עצמו. עם לעולם עומד ברשות עצמו רק כאשר העם כולו שותף בריבונות – רק בדמוקרטיה. הרי זו הטענה הציונית במלוא הדרה: שאין סתירה מובנית בין יהודית ודמוקרטית – שכן כל עוד רוב האזרחים הם יהודים, הם יבחרו לנוח בחגי ישראל ולדבר בעברית וללמוד תנ"ך בבתי הספר, למשל.

הסיבה השניה שהציונות מחייבת דמוקרטיה היא שהציונות התיימרה, ראשית לכל, להסיר מעל היהודי ריבונות זרה. ריבונות זרה אין פירושה רק ריבונות של גויים, פירושה בעיקר ריבונות שאין לו חלק בה. השאיפה הזו מחייבת דמוקרטיה, מפני שזו השיטה היחידה שבה הפרט לוקח חלק בריבונות.

והסיבה השלישית שהציונות מחייבת דמוקרטיה היא שמרגע שקיבלנו שליהודי זכות להיות ריבון לגורלו, שוב לא ניתן להציב תכתיבים – ואפילו יהיו תכתיבים "ציוניים" נוסח אם תרצו – מעל לרצונותיו. המדינה שתוקם עבור היהודים חייבת להיות כזו שמבטאת את הדינאמיות שברצון המשותף של עם. רק דמוקרטיה מבטיחה דינאמיות שכזו.

האם אם תרצו מעלה על נס את הדמוקרטיה? בקושי. כאשר אם תרצו מכנים עמדות שהם לא מסכימים עמן "הסתה אנטי ציונית" הם פועלים להשתקה של עמדות של אנשים שהמדינה אמורה לקבל גם את רצונם לתוך סך הרצון הכללי. כשהם מנסים לסתום פיות ולעשות דה-לגיטימציה לעמדות שונות משלהם, הם לא פועלים באופן דמוקרטי, ולא נותנים מקום לאותו רעיון ציוני של זכותו של היהודי לריבונות על גורלו. הם עושים זאת באמצעות היפוך של הציונות, מאמצעי למטרה, אבל בכך כמובטח אגע בהמשך.

כפי שהראתה עדיגי, במצע המקורי של אם תרצו המילה "דמוקרטית" נשמטה. סעיף 10 של עקרונות התנועה היה מדינת ישראל היא מדינה יהודית. לאחרונה הוא שונה, וכעת כתוב בו מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. שימו לב: לא יהודית ודמוקרטית, יהודית-דמוקרטית. קודם כל יהודית, אחר כך, אם נשאר משהו – דמוקרטית. בלא תמיכה בלתי מתפשרת בדמוקרטיה ובעקרונותיה – בין השאר, חופש הביטוי, גם של ארגונים כמו בצלם ועדאלה – אף תנועה לא יכולה לכנות את עצמה ציונית. כשאם תירצו מעקרת את הדמוקרטיה מהציונות, המהותית לה, היא מבטאת בהכרח אידאולוגיה פוסט ציונית.

[...]

אלוהים כבר ישמור

הרעיון של גאולה עצמית חייב לבוא מתוך הכרה בכך שגם אם ישנו מי שיגאל, אין לו שום כוונה לעשות זאת בקרוב. מכאן נולדה הביקורת החרדית על הציונות, שהיא "דחיקת הקץ", ותשובתו השנונה של הרב קוק "אין אנו דוחקים את הקץ, הקץ דוחק בנו". ההכרה הזו, שהאדם חייב לקחת את גורלו בידיו, ולהניח לרגע לשכינה, עומדת בבסיסה של המהפכה הרוחנית הציונית, ואין זה פלא שמוליכי התנועה הזו באו מאותה קבוצת יהודי שוליים מתפקרים ומתבוללים. ההבנה, שהאדם דואג לגורלו כעת, דורשת גישה פרגמטית למציאות. אם ממתינים לגאולה האלוהית, אפשר לדרוש ממנה הכול או לא כלום. אולם מרגע שהאדם, בכוחותיו המוגבלים, מנסה לגאול עצמו, עליו להיות פרגמטי, לנסות להשיג את המקסימום שהוא יכול, ולוותר בלב כבד על השאר.

מההכרה הזו נולדה, למשל, תכנית אוגנדה, של האיש שמשפט המפתח שלו מעטר את שם התנועה. התפישה, שהריבונות העצמית היהודית מקדימה את האדמה המקודשת בארץ ישראל, הנחתה את התכנית הזו. מה שאפשר להשיג היום, יש להשיג. זו גישה פרגמטית לעילא, והציונות המדינית לכל אורך חייה הצטיינה בכך: מתכנית אוגנדה ועד הקבלה של תכנית החלוקה כלשונה; ובהמשך החיים במשך 19 שנים – מקום המדינה ועד יוני 1967 – עם ירושלים מחולקת בליבה.

תפישת העולם הזו, של הגאולה העצמית, מחייבת גם ויתור על רעיון העם הנבחר: על היהודים לנהל את המשא ומתן על עצמאותם המדינית מול אומות העולם השוות להם, ולא מתוך עמדת הכוח של אל גואל מאחוריהם. משום כך לא נרתע הרצל מלחזר על הפתחים בניסיון למצוא סיוע לתכניתו השאפתנית, משום כך אנו מציינים עד היום את הצהרת בלפור ואת ה-29 בנובמבר, מועד קבלת תכנית החלוקה באו"ם, משום כך נכתב במגילת העצמאות להיות ככל עם ועם.

אם תרצו אינם מחזיקים בעמדות פרגמטיות. בנושאים המעטים שבהם הם מתבטאים, הם מבטאים עמדה שמייצגת את ההיפך הגמור מהגישה הציונית המתבטאת בשני האסקפטים הללו. כך, למשל, בשלילתם המוחלטת כל ביקורת בין לאומית, כמו גם מבית, כלפי חיילי צה"ל הם הלכה למעשה מוציאים את ישראל ממשפחת העמים, קובעים שהצבא הישראלי – ובמשתמע, מדינת ישראל המפעילה אותו – פטורים מעולם של דיני המלחמה. שני הדו"חות המצחיקים שהוציאו נגד הקרן החדשה לישראל מוכיחים זאת: הדו"חות לא עוסקים כלל בשאלה האם דברי הביקורת כנגד צה"ל ומדיניותה של ממשלת ישראל הם נכונים: מעצם קיומם הם פסולים בעיני התנועה, ואפילו יהיו אמת צרופה. היהודים אינם ככל עם ועם – יש להם זכויות יתר. זו עמדה לא פרגמטית: היא מגבירה את הכעס והשנאה העולמית כלפי ישראל, והיא גם גאולית להחריד – היא מניחה איזה ייחוד בעם היהודי שהופך אותו לנעלה על העמים האחרים, וייחוד כזה יכול לבוא רק עם בואו של משיח.

או הבה ניקח כדוגמה את עמדתה של אם תרצו כלפי ירושלים, אחת העמדות היחידות שהיא מעזה להביע: אם תרצו מתנגדת להקפאת הבניה במזרח ירושלים (עוד על השקר של מה שאנו מכנים מזרח ירושלים, כאן) גם במחיר של משבר ביחסים עם ארצות הברית. גם כן, לא עמדה פרגמטית במיוחד. הטיעון, שציונות לא יכולה להיות ללא ציון, מעיד על בורות עמוקה: הציונות, לפחות בתחילת דרכה בארץ ישראל – התנערה מירושלים. בתל-אביב, הקרויה על שם ספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד", ראתה את תקוותה הגדולה – העיר העברית הראשונה, סמל ליהודי החדש. כנסת ישראל הראשונה ישבה בתל אביב. מרכזה הכלכלי של ישראל ב"אלטנוילנד" עצמו היה בכלל חיפה. בירושלים היה מרכז רוחני משותף. ישראל הציונית של קום המדינה כל כך לא יכולה הייתה לסבול את הפיצול בלב ירושלים, שהיא השלימה עמו בשקט במשך 19 שנים.

[...]

אם אשכחך

למעשה, סוגיית ירושלים – כאמור, הסוגיה הבוערת היחידה שאם תרצו מביעה לגביה עמדה רשמית – מוכיחה כעשרות עדים עד כמה אם תרצו היא תנועה פוסט ציונית מובהקת. המאמר הזה, של שני אנשי הימין העומדים בראש התנועה, מוכיח זאת כאלף עדים. להלן קיצור הטענות שבו, שהן אחת-אחת ניגוד מוחלט של הציונות המדינית אותה מתיימרים אם תרצו לייצג:

1.

ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של רעיון שיבת ציון והיא האתוס החזק והמובהק ביותר שמבטא את השאיפות בנות אלפי השנים של העם היהודי לשוב למולדתו ולכונן בה חיים עצמאיים וריבוניים.

ירושלים איננה הסמל המובהק ביותר של הציונות. נהפוך הוא, רבים בציונות ראו בה סרח עודף. הציונים תלו את תקוותיהם בהתיישבות חדשה וביצירת "יהודי חדש" בארץ ישראל – כזה שאינו כבול על ידי התודעה ההיסטורית המאלצת אותו – יחד עם הערגה לירושלים – להמתין לגאולה חיצונית. היהודי נוסח, למשל, בובר ופינסקר, מייצר את ההיסטוריה שלו תחת ההתרפקות על ההיסטוריה שלו. לא בכדי אמר פינסקר:

לא ארץ קדשנו צריכה כעת להיות מטרת כיסופינו אלא ארץ שלנו… ארץ שתהיה פתוחה לפנינו ועם זאת מסוגלת לתת ליהודים החייבים לצאת מארץ מגוריהם מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו.

הסמל המובהק ביותר של הציונות – ובעיקר הציונות המדינית והמעשית – היה היצירה של ריבונות יהודית מחודשת, ולא הקרקע ההיסטורית. האמירה, כי ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של הציונות, והמבטא המובהק ביותר של שאיפתו לריבונות, איננה אמירה המבוססת על עקרונות ציוניים, אלא על עקרונות פרימורדיאליים-גאולתיים. ועל כך כבר אמר ברדיצ’בסקי:^[2]

כדי לכונן מקדש צריך להרוס מקדש.

2.

ירושלים היא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, היא המקום אליו התפללנו וערגנו אלפי שנים, היא המקום בו התעצבה דמותנו וזהותנו כעם יותר מכל[...]היא המקום שבשמו שבנו לציון לאחר קרוב לאלפיים שנים והיא העומדת בבסיס תביעתנו לזכות על ארץ ישראל.

קדושתה של ירושלים היא בעלת משמעות דתית, אך לא בהכרח ציונית. הציונות, בזרמיה המרכזיים, כלל לא ראתה ערך ב"קדושה", אותו מושג דתי. היא שאפה לכונן מדינה המבוססת על לאום, לא על דת, והקדושה היא מעיקרה מושג דתי. הניסיון להכניס אותו כטיעון לאומי מבוסס על טעות באשר למהותו של "יהודי" על פי הציונות – לא דת ישראל, אלא הלאום היהודי, הם שעמדו בבסיסה של הציונות. השיבה לציון, לאחר אלפיים שנות, לא נעשתה בשם ירושלים אלא בשמה של הזכות לריבונות. כל דבר המערער – או עשוי לערער – על זכותם של היהודים לריבונות על שטחם הוא מנוגד לציונות, ובכלל כך גם ירושלים. לא בכדי קיבלו מנהיגי היישוב היהודי בשמחה את הצעת החלוקה – שלא כללה, כזכור, את ירושלים: עבור מנהיגי הציונות, הריבונות היהודית הייתה חשובה מירושלים, או מכל מקום אחר. עבור הציונות המדינית – להבדיל מזו המעשית – הציונות הזו כוללת את הצורך בקבלת גושפנקא מעמי העולם – עוד על כך בהמשך. להבדיל מאצל תדמור ושובל, אצל ראשוני הציונים בבסיס תביעת העם היהודי על ארץ ישראל עומדת זכותו הלאומית לריבונות במולדתו ההיסטורית – לאו דווקא בירושלים. מבחינת זרמים ציוניים אחרים, כמו זה שמייצג ז’בוטינסקי, זכות זו היא מהים ועד המדבר. כך או כך, לא ירושלים היא בסיסה של הזכות הזו. העמדתה של הציונות על הרגל של ירושלים, כאשר זו בהחלט לא העמידה את ירושלים כעמוד תווך כה מרכזי, זה רעיון פוסט ציוני למהדרין.

3.

מדינת ישראל התקיימה 19 שנים כשירושלים שסועה, אולם היא לא ויתרה על זכותו של העם היהודי על ירושלים, אלא נכשלה ולא הצליחה לממשה. ויתור רוחני-מוסרי על הזכות הרסני לאתוס הציוני ולקיום היהודי עשרות מונים מכשלון פיזי או צבאי.

ראשית, מדינת ישראל ויתרה על זכותה על ירושלים. היא עשתה זאת כאשר מנהיגות היישוב היהודי – ציונים ללא כל ספק – קיבלו כלשונה את הצעת החלוקה, המוציאה את ירושלים כולה (ולא רק את מזרחה) מריבונות יהודית. היא עשתה זאת שוב כאשר לא הזכירה את ירושלים ולו פעם אחת בהצהרת העצמאות שלה, שניתנה בתל אביב. היא עשתה זאת שוב כאשר קבעה את מושבה של הכנסת הראשונה בתל אביב. היא עשתה זאת שוב כאשר חתמה על סכמי שביתת הנשק שסיימו את מלחמת העצמאות. היא עשתה זאת שוב כאשר ב-1956 יצאה למלחמה לא על ירושלים אלא על סיני. ושוב כאשר במשך 19 שנה חייתה בשלום ובשלווה עם העיר השסועה.

שנית, העקרון התשיעי מתוך עשרת עקרונות אם תרצו קובע:

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מהעקרון הזה עולה כי לדעת אנשי אם תרצו עצמם, ויתור טריטוריאלי לא גורר ויתור על זכות. משום כך, אם תרצו סותרים את עצמם כשהם טוענים שויתור טריטוריאלי בירושלים יגרור את הקטסטרופה שהם חוזים כתוצאה מויתור על הזכות היהודית על הטריטוריה. אחרי הכול, זו לא שאלה של זכויות, אלא של מימוש הזכות.

4.

בעבור העם היהודי ובעבור הציונות ירושלים חשובה יותר מכל לחץ בינלאומי, קושי תקציבי, נטל דמוגראפי ואפילו יותר מהסכמי שלום. בלא ירושלים נשמט הבסיס המוסרי של הציונות והתנועה הלאומית היהודית הופכת באמת לתנועה קולוניאליסטית.

מי שמגדירים עצמם כתנועה הדוגלת בערכי היסוד של הציונות המדינית שוכחים שציונות זו ביקשה ראשית כל הכרה בינלאומית. האמירה, כאילו יש ערך שבשלו על ישראל לוותר על הכרה בינלאומית, על חיים בתוך משפחת העמים, אינם מציגים תפישת עולם ציונית. הם מציגים תפישת עולם גאולית, המעמידה את העם היהודי, ריבונותו על גורלו ויכולתו לתפקד במשפחת העמים תחת עקרון מטאפיזי המושל בו. זה היפוך מוחלט של הציונות, השואפת לשחרר את היהודי להיות ריבון אמיתי לגורלו.

ראו דוגמה: מרטין בובר, מי שהיה עורכו של השבועון הציוני הרשמי "העולם", איש העליה החמישית ומי שהשתתף וסייע בארגונם של מספר קונגרסים ציוניים, היה ממקימיה של האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל 1958, קבע, למשל, ששלום עם הערבים החיים בא"י הינו הכרח של התנועה הציונית.

אילו היינו נותנים לה לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיות יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עמו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה.

את הדברים כתב ב-1938.

והנה, באים רונן שובל וארז תדמור, וקובעים כי בובר היה, ככל הנראה, פוסט ציוני. אולי "מודחק". את חירותו של בובר לפעול לבניין הארץ ולהכווין את גורלו בדרך הנראית לו, להיות ריבון על הפוקד אותו, הם מחליפים בשלשלאות שהמילה ירושלים כתובה עליהם, ובעשותם זאת הם מרחיקים את ירושלים ממרכז הרעיון הציוני עוד יותר, באופן אירוני.

5.

התנועה הלאומית הפלסטינית מעוניינת בהכרזה ישראלית, חתומה בידי המנהיגות הנבחרת של העם היהודי, כי אפילו במקום בו תביעתו לזכות על הארץ היא המוסרית והצודקת ביותר, אפילו בו גוברת זכותם של הפלסטינים – "הילידים", על זכותם של היהודים – "הקולוניאליסטים" על הארץ.

ראשית, נקדים ונאמר שאין מקום שבו תביעתו של העם היהודי על הארץ "צודקת ומוסרית" יותר מבמקום אחר. אם תרצו עצמם מחזיקים בעקרון לפיו זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. לא ברור מדוע טענת הזכות מקבלת מימד אחר בירושלים, לבד מאותו יסוד פרימורדיאלי-גאולי שהוזכר כבר, וכבר הוקע כלא-ציוני בעליל. שנית, כפי שכבר נדון לעיל, ויתור טריטוריאלי בירושלים אינו מחייב ויתור על הזכות היהודית על ירושלים, כפי שטוענים אם תרצו עצמם. שלישית, וחשוב עשרות מונים, אם תרצו למעשה טוענים שישנו עקרון – לבד מעקרון ההסכמה הבינלאומית או עקרון ההחלטה של היהודים עצמם (ונזכיר, תדמור ושובל מדברים על מנהיגות ישראלית נבחרת) – שלפיו בעלות יהודית על שטח היא "מוסרית וצודקת". כלומר, משהו עומד מעל זכותם של היהודים לריבונות על גורלם, כמו גם מעל ההחלטות הבינלאומיות שאבות הציונות המדינית חיזרו על הפתחים כדי להשיג – ואולי היו פוסט ציונים מודחקים – והמשהו הזה הוא… אותו הדבר ממנו ניסו הציונים, ובעיקר אלה המעשיים והמדיניים, להתנתק – שליטתה של ההיסטוריה בעתיד היהודי. ולבסוף, הטענה הזו מתעלמת מכך שמזרח ירושלים הוצעה לפלסטינים כחלק מהסדר שלום שכולל הכרה פלסטינית בישראל בגבולות מוסכמים, ולכן את סיום הדיון על צידוק להיאחזות בארץ. אין דבר שמייצג יותר את הציונות המדינית מהרעיון של השגת הסכמה בינלאומית על שטחיה של מדינה יהודית ריבונית. הרעיון הזה הופך, אצל אם תרצו, לסיוט פוסט ציוני. איזה בלבול מושגי.

6.

חיים לאומיים וקיומה הפיזי של אומה מתבססים קודם כל על אתוסים ומיתוסים מכוננים. עמים, לאומים ותרבויות מתקיימים קודם כל על בסיס ערכים וסמלים משותפים שלאורם הם מגבשים את תקוותיהם וחזונם.

הבסיס הפרימורדיאלי של התנועה הלאומית אינו, בשום פנים ואופן, סוף הפסוק המוחלט בהחלט של התנועה הלאומית. אילו כך היה, לא היה צורך בהתעוררות הלאומית כלל. אילו היה די ב"אתוסים ומיתוסים מכוננים", הרי שהעם היהודי צריך היה להוסיף לינוק ממורשתו הפרימורדיאלית הדתית בעיקרה, ולהמתין לגאולה שתבוא בטרם יחזור לארצו השלמה תחת הנהגתו של מלך משושלת בית דוד. האתוסים והמיתוסים הללו מכוננים דבר מה – זהות לאומית, נניח – שממנה מתפתח יצור חדש, מחדש ומהפכני. השאיפה לחזור לערכים הפרימורדיאליים מבטאת, כפי שהוטעם לעיל, תודעה היסטורית אנטיקווארית ושמרנית שאינה עולה בקנה אחד עם המונומנטליות המהפכנית של הציונות. והוא העניין בכל תנועה לאומית.

7.

אם בירושלים יכריז העם היהודי שזכותו פחותה מזכותם של הפלסטינים, כיצד יוכל לטעון לזכות על יתר חלקי הארץ?

הרצל, נורדאו, פינסקר, ויצמן, סוקולוב ועוד רבים וטובים ממנהיגיה של הציונות סברו כי הציונות חייבת להשיג צ’רטר בין לאומי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. פועלם בתחום היה זה שהביא, בסופו של יום, להקמתה של מדינה כזו. במציאות הפוליטית הבינלאומית של היום, צ’רטר כזה מחייב הסכמה בינלאומית על גבולותיה של ישראל. חלוקת ירושלים תמיד עולה רק כחלק מהסכם שלום על הפלסטינים, בו ייקבעו גבולותיה של ישראל ויאושררו על ידי אומות העולם. כך תיקנה הזכות על שאר המקומות בארץ, באותו האופן בו רצתה הציונות לעשות זאת, באותו האופן המופיע בעקרון הרביעי של תכנית בזל, השגתו של משפט הכלל. הטענה, שחלוקת ירושלים במסגרת הסכם שלום שכזה איננה ציונית הופכת את כל האישים לעיל, אמונותיהם ושיטתם ללא ציוניים. עוד ארחיב גם על כך בהמשך.

8.

ויתור על ירושלים הוא ויתור על עצמנו, ויתור המייתר את עצם קיומו של מפעל שיבת ציון. ויתר^[3] על ירושלים פירושו הפיכת המפעל הציוני למפעל קולוניאליסטי.

קשה לחשוב על רעיון יותר פוסט ציוני מהרעיון הקובע כי יש התנהגות כלשהי של העם היהודי שתשלול את זכותו – זו שאם תרצו קובעים שהיא נעלה מכל זכות – על הארץ ומייתרת את המפעל הציוני כולו. מעבר לזה שהאמירה הזו שקולה לאמירה שניצול של החירות שריבונות יהודית מאפשרת מייתרת, באופן מסוים, את עצם השאיפה לריבונות הזו, יש כאן אמירה של "הכול או כלום", בו אם תרצו מודיעים שחלוקת ירושלים, גם תמורת שלום אמת, גבולות קבועים והכרה בינלאומית – ולתזכורת, היו אלה האדווקטים של אם תרצו שטענו שירושלים חשובה מכל הסכם שלום – מייתרת את הציונות. זו לא יכולה להיות אמירה ציונית, בטח שלא כזו של מי שמגדירים עצמם ממשיכי דרכה של הציונות המדינית.

יש עוד, אולם דומני שדי בדברים הללו להדגמה של מה שביקשתי להדגים. יש לשים לב: אינני אומר שהתנגדות לחלוקת ירושלים היא פוסט ציונית, או אפילו לא-ציונית. אני אומר שההנמקה של אם תרצו היא פוסט ציונית.

[...]

עם לבדד ישכון

תכנית בזל, מצעה של התנועה הציונית שגובש עוד בקונגרס הציוני הראשון, קבעה לעצמה מטרה:

הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל

אילו היו מסתפקים אבותיה המייסדים של התנועה הציונית ברישא של המשפט, הרי שלא היו פועלים להשגת הסכמתן של אומות העולם לריבונות עצמית יהודית בארץ ישראל, לא היו משיגים את הצהרת בלפור, לא את תכנית החלוקה, לא את אישרורה ולא היו מגיעים, 50 שנים לאחר שהחלו להניע את גלגלי המהפכה, למעמד שבו בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אבל התנועה הציונית – שהייתה, כאמור, פרגמטית למדי, כחלק ממהותה כתנועת שחרור עצמי – ראתה רחוק. היא לא שאפה להקים בית מתוך תפישה של זכות יתירה. היא קיבלה על עצמה את הזכות להגדרה עצמית לאומית כזכות יסוד אנושית, הכירה בזכותו של היהודי להגדיר עצמו ככזה ודרשה הכרה דומה ממדינות העולם. היא לא ביקשה את מה שאין לכל אחד אחר: רק את מה שמגיע ליהודים כפי שהוא מגיע לכל עם אחר.

בכך, קשרה עצמה הציונות למשפט הכלל – משפט העמים, וחייבה את עצמה לכללים הנהוגים במשפחת העמים. גם בהכרזת העצמאות שלה, המשיכה ישראל ואישררה את אותו הרעיון של חברות אמיצה במשפחת העמים ומחויבות לערכים הבינלאומיים של האומות המאוחדות:

זכות זו [של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו] הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב’ בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי[...]חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים[...]במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות[...]זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל[...][מדינת ישראל] תהיה  נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.^[4].

להבדיל, למשל, מירושלים, שלא מופיעה בהכרזה הזו ולו פעם אחת, בולטים בה ומודגשים פעמים רבות הרעיון שמדינת ישראל קמה מתוקפה של הכרתן של אומות העולם ורצונה להיות חברה מן המניין במשפחת האומות ולשתף פעולה עם המוסדות הבינלאומיים וחוקיהן. הרעיון, שהעם היהודי איננו בעל זכות יתר אלא הוא בעל זכות שווה לשאר העמים, ושמדינת ישראל רואה עצמה מחויבת למוסדות הבינלאומיים בהם היא שואפת להיות חברה שוות זכויות הוא רעיון בסיסי בציונות המדינית ובציונות הסינטתית, שראו חשיבות עליונה בהשגת הסכמה בינלאומית לתחייתו המדינית-לאומית של העם היהודי במולדתו.

הקמפיינים של אם תרצו יוצאים נגד הרעיון הזה, של עם ככל עמים, ומתיימרים לתת זכויות-יתר – או, למצער, לפטור מחלק מהחובות – לעם היהודי ולמדינתו הלאומית. כך בעניין ההתעלמות מהחלטות האו"ם בנושא ירושלים והשטחים הכבושים בכלל, כך בהתנגדותם הנחרצת להחלת כללי המלחמה הבינלאומיים – גם אלה המופיעים באמנות שמדינת ישראל חתמה עליהן מרצונה החופשי – על חיילי צה"ל; כך באופן שבו הם דוחים א-פריורית כל טענה לגבי פשעי מלחמה, כולל אלו שלא נבדקו או אלו שנבדקו, נמצאו כאמיתיות ולא נעשה בעניינן מאום.

לטעמם של אנשי אם תרצו, תמיכה בארגונים כמו בצלם או הועד למניעת עינויים, הפועלים כדי להתריע בפני הציבור הישראלי על מעשים הנעשים בשמו, היא אנטי ציונית, ומכלל לאו אתה שומע הן: הציונות לדידם היא לשתוק, להעלים עין, אי ציות לכללים שלהם מחוייבת כל אומה ואומה ובעיקר לנסות לעבוד על העולם. כמה שונה החזון הזה מהחזון הציוני-מדיני, להיות עם ככל העמים.

היציאה של אם תרצו כנגד הקרן החדשה לישראל וכנגד מקורות המימון שלה מנסים למנוע מעורבות בינלאומית במתרחש כאן: את העולם והיהודים בגולה הם מוכנים לקבל רק אם אלה רואים את העולם כמותם ומחליטים החלטות התומכות בדעותיהם הקודמות; אבל הם אינם רואים עצמם מחויבים להחלטות או"ם אחרות או ליהודים בגולה הסוברים אחרת מהם. מעתה אמור: הייגי כן, העמותה שמעבירה כספים לג’ק טייטל כן, ג’ייסטריט לא. הכול טוב ויפה, אבל כיצד בדיוק הדברים מתיישבים עם השקפה ציונית-מדינית? לאם תרצו פתרונים.

[...]

באין חזון יפרע העם

על שלל זרמיה, הציונות הציע חזון למדינה שבדרך. מהמדינה הרב לאומית שבחזונו של הרצל באלטנוילנד ועד הזונה העבריה והגנב העברי של ביאליק, מיהדות השרירים של נורדאו ועד דת העבודה של א.ד. גורדון, מהגורל המשותף עם ערביי הארץ של מרטין בובר ועד ישראל מהים עם המדבר של ז’בוטינסקי, ממחיקת העולם היהודי הישן של מיכה יוסף ברד’יצבסקי ועד הבסיס הרוחני למהפכה הציונית של ברל כצנלסון. כולם הציעו רעיון, חזון, כיוון שאליו צריכים המדינה היהודית והעם היהודי לכוון את עצמם, כדי לממש את ריבונותם במולדתם ולהקים חברת מופת. מטרת העל של הציונות הייתה אותה חברת מופת. מעבר לעובדה, שהובאה כבר בראשית הדברים, שהציונות מעולם לא הייתה מטרת עצמה – כלומר, היא לא שאפה להקמת מדינה ציונית או עם ציוני, אלא להקמת מדינה יהודית ולחדש את הלאום היהודי, ושיא מטרתה ריבונותו של היהודי על גורלו ולא ציוניותו של היהודי (ועוד אגע בנקודה זו), מעבר לעובדה זו, היא שאפה להביא לריבונותו של העם היהודי במולדתו ולהפוך מדינה ריבונית זו לחברת מופת. באף אחד מהחזונות הללו – אפילו לא זה של נורדאו – לא היה הצבא העניין המרכזי ביותר של הקיום היהודי-ריבוני, ובוודאי שלא הועלה לדרגת קדושה כלשהי.

הצבא, בראיה ציונית, הוא אינסטרומנט לשמירתה של הריבונות היהודית. רונן שובל וכנופייתו הופכים את התמיכה בחיילי צה"ל לעיקר ציוני שמתעלה, במידת הצורך, אפילו על עקרון הריבונות היהודית. כך, כאשר מובאים מסמכים המעידים על כך שצה"ל מתעלם מחוקי המדינה ומדלג על פסיקת בג"ץ – ויש לציין, שבין אם מסכימים עם הפסיקה ובין אם לאו, אנחנו מחויבים לה ומחויבים לשמור שצבאנו ינהג לפי החוק – אם תרצו מזדרזים לכנות את חושפי המסמכים הללו "אנטי ציונים". כך, הם מבצעים את ההיפוך המושלם: אלו המעוניינים לשמר את ריבונותה של המדינה, ריבונותו של העם על הצבא, הם הופכים אנטי ציוניים, בשעה שאם תרצו המביעים תמיכה בלתי מסויגת בצבא גם כאשר זה פועל כנגד עקרון הריבונות, העקרון המרכזי ביותר של הציונות, מגדירים עצמם כציוניים. פוסט מודרניזם במיטבו? על כך בסעיף הבא והאחרון.

[...]

פוסט מודרנה

הציונות היא תוצר ישיר של המודרנה, חלק מההתעוררות הלאומית הכללית שהמודרנה הביאה, ותנועה מודרנית לכל דבר ועניין. היא קובעת עקרונות מוחלטים בהם היא מאמינה ונמנעת מלתלות עובדות ועמדות יסוד בשיח. סיבותיה אינן סיבות של דיאלקטיקה, הן נימוקים אבסולוטיים. אם תרצו, לעומת זאת, היא תנועה פוסט מודרנית פאר אקסלנס. הד לכך ניתן למצוא בדבריו של רונן שובל, יו"ר התנועה, כפי שהוא כתב אותם בויקיפדיה הישראלית בדיון ההוא:

אני מסכים שאנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני שבה^[5] קשה לתפוס את המציאות כפי שהיא, ואת ה"אמת" הטהורה בפני עצמה. יחד עם זאת, נדמה לי שאם האמת איננה נגישה, ראוי שויקיפדיה תייצג את הדרך שבה כל אחד משתדל לתפוס את עצמו.

כלומר, שובל מקבל את זה שתנועתו נולדה מתוך הפוסט מודרנה, ומבקש להחיל עליה עקרונות פוסט מודרניסטיים מובהקים. יצויין, שזה לחלוטין קונסיסטנטי עם דברים אחרים שהוא כותב באותו העמוד:

אנו מבקשים לכונן שיח אחר. הצורך הפסיכולוגי למתג תנועות כימין מול שמאל מובן וברור, אבל במקרה שלנו הוא חוטא לאמת וחוטא למטרה… הקמתי את "אם תרצו" על מנת להשנות את השיח הציבורי מימין VS שמאל, לציוני VS אנטי-ציוני.

מטרתה של אם תרצו הוא השיח ושינויו, עניינה היחיד הוא בדיאלקטיקה. משום כך אינה מביעה כל עמדה אמיתית בנושאים הבוערים, משום כך היא יוצרת מצג שווא של "תנועת מרכז" – ומהדהדים היטב דבריו של ארז תדמור בנושא: במקום המאבק בין הקוטב הימני והשמאלי, שבמרכזו ניצב מרכז חסר מהות כמו קדימה, יש לגבש קוטב שלישי שימוקם במרכז הפוליטי – זו יצירה של מרכז "חדש", וזו הרי התעסקות דיאלקטית פוסט מודרנית במיטבה.

המהפך שמבצעים אם תרצו – זה שמעקר את הציונות ממטרותיה והופך אותה למטרת עצמה, ding an sich אידאי שהוא העיקר, אתוס שהוא המטרה – זה, כמובן, היפוך מוחלט של הציונות, שקבעה ששום רעיון אידאי איננו חזק יותר מזכותם המלאה של יהודים לריבונות על גורלם. לצורך זה הייתה הציונות תנועה מכלילה, וניתן היה למצוא בה את כל מגוון הדיעות, מבובר ועד ז’בוטינסקי. בעולמם ההפוך של תדמור ושובל, הציונות היא קונספט מדיר, ואם תרצו מאשימים את כל מי שאינם מסכימים עם מעשיו באנטי ציונות, פוסט ציונות, פוסט ציונות סמויה או פוסט ציונות מודחקת, שני מושגים שהגו השניים כדי לשנות את השיח – בזמן שהם יושבים על ידיהם בכל מה שקשור לשינוי המציאות.

כך, היהודים לא יכולים להחליט לפנות שטחים אם יש בכך פגיעה ב"אתוס הציוני" – והאתוס הציוני הוא חשוב יותר מריבונותם של היהודים, שהיא מטרתו של האתוס הציוני. מבולבלים? גם הם.

השוו, למשל, את דבריו של ארז תדמור כאן:

הפתרון לאיומים העומדים אם כן בפני הציונות הוא פשוט: ניסוח ברור וחד של עקרונות הציונות, מטרותיה, דרכי פעולתה והאינטרסים שלה. מרגע שיובררו כל אלו ותפיסת העולם הציונית תיהפך לבהירה, תיחלש הדקדנטיות המאפשרת את פריחת פוסט הציונות ‘המודחקת’ ו’המשתמעת’.

עם דבריו של רונן שובל באותו ויכוח ויקיפדי:

במסגרת זו אני חבר אגב במכון לאסטרטגיה ציונית על מנת לברר לעומק מה המשמעות של הציונות.

כלומר, אם תרצו מציעים לנו רק שאלות ועוד שאלות: יש לנסח את עקרונות הציונות בבירור – אנחנו בדיוק עכשיו מנסים לברר מה זה. בינתיים, אנחנו משתמשים בזה בססמאות שלנו. נו, באמת.

רלטיביזם גם מאפיין את התנועה הזו. התנועה, שמדברת גם על "התנועה הלאומית הפלסטינית" כקיימת, וגם מחזיקה בעקרון עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר) וגם בעקרון זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ נוקטת רלטיביזם מוסרי מוחלט. גם האמירה של שובל, שביקורת על מתנחלים היא גזענות אידאולוגית, בזמן שהוא מציג את נעמי חזן עם קרן אנטישמית על מצחה, היא, איך לומר, רלטיביסטית משהו. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

ההתמקדות בדיאלקטיקה, העמדת האידאולוגיה הקוראת לריבונות מעל הריבונות עצמה, הדחיקה של רגלי אחרים מהשיח שאם תרצו מייצרים, שהיא דיאלקטיקה מוציאה, המיתוג השקרי המתייחס למציאות כנזילה, הרלטיביזם המוסרי, ההיפוך שהם מבצעים ברעיונות המונחים לפתחם, כל אלה די בהם כדי למתג את אם תרצו כתנועה היונקת משורשים פוסט מודרניים מובהקים. ההפשטה של חלק מהעקרונות של הציונות לשלל גווניה, הוצאתם והחלפתם באחרים, תוך החדרה של עקרונות חדשים לתוך המטריה של "ציונות" אף שאלו מעולם לא היו תחתיה, כל אלה הופכים את אם תרצו לתנועה פוסט ציונית קלאסית, שמעקרת את מושג הציונות מחלק מעיקריו, מכניסה לתוכו חדשים ומוכרת אותו בתור המוצר עצמו והעתיד הנחוץ לעם היהודי. וכיוון שאין דבר שהכנופיה הזו מתעבת יותר מפוסט ציונות, הרי שאם תרצו מעצם קיומה שוללת כל צידוק לקיומה. ואם זה המצב, ראוי שהם יפסיקו לבכות שהם נרדפים על ידי אחרים. איש אינו רודף אחרי אם תרצו זולת אם תרצו עצמה.

1. כן, האימוץ שלהם את השיר של עמיר בניון אכן גורם להרמת גבה [↩]
2. תוך שהוא מצטט את ניטשה, אגב [↩]
3. SIC [↩]
4. מתוך מגילת העצמאות, כל ההדגשות שלי [↩]
5. SIC [↩]