ויקרא

אנחנו יצורים סופיים, קטנים וחסרי חשיבות. נולדנו עם היכולת לשגות, ואנו מנצלים אותה היטב. קל לראות מדוע, אם אדם מאמין שישנה ישות נצחית, אינסופית וכל-יכולה, הכללים שאנחנו קובעים לעצמנו נראים לו בטלים ומבוטלים אל נוכח חוקיה של אותה ישות. אולם העובדה שקל להבין זאת, אין משמעה שעלינו לקבל זאת עלינו כמנוי ומוגמר. חירותנו הטבעית, הנתונה לנו מעצם יכולתנו לשאוף אליה ולהשיג אותה, עומדת תמיד מעל לאלו המבקשים להגבילה בתואנות שונות ומשונות. כן, גם אם הטענה היא אלוהים בכבודו ובעצמו – מהתלמוד למדנו כי "לא בשמים היא".

אכן, לו היה להם אך ניצוץ של אור אלוהי לא היו שוגים כל כך בגאוותם, אלא היו לומדים לעבוד אלוהים ביתר דעת והיו מצטיינים על פני שאר הבריות באהבה כשם שהם מצטיינים עתה בשנאה; ולא היו רודפים באיבת-נפש את בעלי הדעות האחרות (אם, אמנם, חרדים הם לתשועתם של אלה ולא להצלחת עצמם).^[1].

אפשר היה לומר מספר דברים לגבי הסגרגציה שהונהגה בבית הספר בעמנואל, סגרגציה משולשת, באשר היא מפרידה יהודים וערבים; בנים ובנות; וספרדיות ואשכנזיות. רק להפרדה האחרונה נתן הציבור את הדעת, מפני שההפרדות האחרות קיימות בכל מקום, עד כי אנו עוורים אליהן, ואולי אף מצדיקים את חלקן – וייתכן שאף במידת מה של צדק – אולם זו האחרונה היא שזכתה לתשומת הלב, משום שאינה נהוגה ואינה מקובלת על הציבור – אותו הציבור הנדרש לתת את ממונו עבור המוסד החינוכי הזה, וחש שבכך יש לו גם מקום לאמירת לאו.

אפשר היה להתפלפל, כפי שאוהבים אלה שגדלו על התלמוד או על מיני פילוסופיות, האם מדובר באפליה על רקע גזעני או על רקע דתי. אל מול הטענה כי מדובר בתקנון המפלה על רקע אדיקות דתית היה ניצב תומר פרסיקו וטוען כי לא היא, ומוכיח זאת היטב מהכתוב.

אלא שמאז קראו מנהיגים בציבור החרדי קריאת מלחמה על עצם הקיום הישראלי כפי שהוא, ומי שעוד טורח להתעכב על שאלת הגזענות בעמנואל כמוהו כפקח חניה המצמיד דו"ח לשמשת מכוניתו של שודד בנק. אנחנו פוסעים מסביב לקונפליקט הזה כבר זמן רב, ונוכחים פעם אחר פעם שהוא מוביל אותנו לפיצוץ – אולי הגיע הזמן לתת לו להתפוצץ.

מגוון מרשים של אישי ציבור חרדים, רבנים וחברי כנסת, קראו תגר על המערכת הדמוקרטית האזרחית הישראלית כולה. החל בעובדיה יוסף שפסק שלבנו אין מקום בעולם הבא משום שפנה ל"ערכאות" – בכך השווה המטורלל יוסף את מוסדות המשפט של מדינת ישראל לערכאות הגויים כפי שהם בהלכה – וכלה בהורים מעמנואל שאמרו ללא כחל ושרק "דין תורה מעל דין המדינה בכל מקום ובכל זמן" ורואים בהליכתם לבית האסורים על סירובם למלא אחר הוראות החוק "קידוש השם", בזמן שכל מי שלא נסחף בטירוף הזה של ראיית היהדות כגזענית פרופר תוך ציות עיוור לה לא יכול היה שלא להשתומם לנוכח חילול שם שמים כמו גם זעקת הקרב הזו.

וזו קריאת קרב מהדהדת, “מי לה’ אליי", שקוראים חלקים בציבור ירא השמים כנגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, כנגד עצם החזון הציוני, כנגד עצם קיומנו כאן כפי שהוא. כל מי שקורא את המילים הללו בשבת צריך לדעת שקריאת הקרב הזו כוונה כנגד עצם זכותו לעשות כן, כנגד עצם חירותו לנהוג בחייו כפי שהיה רוצה, כנגד עצם הזכות לטעות.

[…]

כרגיל בעולם הפוסט-מודרני, אבירי החירות הגדולים ביותר היו אלה שקמו להגן על תפישת העולם החרדית לפיה אין לבית המשפט כל סמכות עליהם, מפני שהם מודרכים על ידי האור הגנוז, ו"האור הזה הוא המעיד בנו כי בני אלוהים אנחנו". כך, עלו לשיח שלל השוואות דמגוגיות וחסרות: ההורים הגזענים מעמנואל הושוו לסרבני מצפון, עברייני אידאולוגיה המפגינים בשטח צבאי סגור וכיו"ב. נדב כתב – בפוסט מעולה – כדברים הללו:

התפיסה שאומרת שהמדינה יכולה לכפות את דעתה בכל מצב, מעבר לעובדה שהיא ממש לא מאפיינת עמדות שמאליות, היא גם פשוט לא נכונה. לשימוש בכוח יש עלות, ועליו להישמר למקרים הקיצוניים ביותר. אם נפתח כאן תרבות של עימות בין המשטרה לחרדים, החרדים ישחקו- אבל גם המשטרה. מה ששריד ובורג ידעו להגיד כל כך יפה על האינתיפאדה הראשונה – שאי אפשר לדכא מאבק חברתי רק באמצעות כוח – יפה גם להפגנות החרדים. חברה זה דבר מורכב ומסובך הרבה יותר מאשר ‘המשטרה בצד שלי. אני מנצח’.

לפני שלוש וחצי שנים דיברתי על ההבדל בין גישה מלחמתית להבדלים תרבותיים, לבין הגישה הרב תרבותית שמבקשת לאפשר לקהילות לחיות בהתאם להבנתן, תחת אוסף מוגבל של כללים משותפים. נדמה שהיום אנחנו יכולים לראות את חוסר תוחלתה של הגישה הקרבית.

הדברים יפים ומבוססים, אלא שההשוואה הבסיסית אינה עומדת. מאבקם של החרדים אינו – להבדיל מהאינתיפאדה – מאבק למען חירותם המלאה שלהם ושחרור מלא מעריצות הכיבוש של הפוליטיאה היהודית, הוא מאבק למען חירותם מביקורת החוק ככלל, תוך שמירה על מעמדם כאזרחי ישראל השותפים בהליך החקיקה. הם רוצים להיות מעבר ומעל לקונסטיטוציה, מעבר ומעל לחקיקה – כפי שהם רואים את חוקי ההלכה שהם מקבלים על עצמם. המאבק הוא לא למען חירותם, הוא נגד חירותנו. על כן, התפישה איננה, כפי שנדב מציג אותה, שהמדינה יכולה לכפות את דעתה בכל מצב, אלא שהמדינה יכולה לכפות את דעתה במצבים מסויימים – אותם המצבים שבהם על הדמוקרטיה לחייב את השותפים בה לכבד את המבנה הדמוקרטי כולו; בלי כפיה במצבים הללו אין לדמוקרטיה זכות קיום: דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כאשר בתוכה פועלים מיעוטים המבקשים להפילה ומוכנים לצאת למאבק אלים כנגד עיקריה, אם היא אינה נכונה להפעיל כוח חזרה.

אשר על כן, מאבקם של המטורללים מעמנואל איננו מאבק חברתי, הוא מאבק אנטי-חברתי: הוא מאבקו של מיעוט לפטור עצמו מכלל עול החוקים הדמוקרטי, תוך ניסיון להכפיף את החברה כולהו לכללים שהוא מקבל על עצמו. במדינה לא יכולים להיות שני סטים של חוקים, אחד עבור מיעוט ואחר עבור הרוב. אם הם מורדים בעצם הלגיטימציה של דינא דמלכותה לחול עליהם, הם מורדים בעצם הלגיטימציה של הקונסטיטוציה היהודית. הם מורדים בחירות שלי ושל נדב לנהל את חיינו חופשיים מדברי אלוהים חיים. זאת ועוד – עמדות שמאליות לרוב נוטות לחפש שוויון, ושוויון צריך שיתחיל בחוק החל על כולם ללא יוצא מהכלל. אשר על כן, העמידה לצד שלטון החוק כל עוד החוקים מתקבלים באופן דמוקרטי וחלים על כולם, מאפיינת עמדות שמאליות בהחלט, ולא כפי שנדב טען.

ולבסוף, הפסקה האחרונה: אני מולטיקולטורליסט גרוע במיוחד. אני חושב שאי אפשר להצדיק אפליה, דיכוי, שלילת חירויות ועבדות באמצעות תרבות. אני חושב שהתרבות המערבית ביטלה את העבדות, נתנה שוויון זכויות (או לפחות, נמצאת על המסלול למתן שוויון זכויות) לנשים ולמיעוטים ופתחה סובלנות המאפשרת (כמעט) לכל אדם להיות חלק מהמארג החברתי. בעיניי ועל פי עולם הערכים שלי, תרבות זו נעלה לאין שיעור על תרבויות המדכאות נשים, מעסיקות עבדים ואף פוגעות באנשים פיזית. בזמן שאני מבין ומקבל את הצורך של אנשים להזדהות עם השורשים הפרימורדיאליים של התרבות והאתנוס שלהם, אני חושב שדמוקרטיה מערבית צריכה לשים גבולות ברורים מאד לתרבויות השונות בה, כאשר מעבר להם היא כופה את ערכיה – ולו בשם מחויבותה לכלל אזרחיה. כך, אני חושב שדמוקרטיה מערבית צריכה לאסור בחוק על FGM (מילת נשים), גם אם היא מקובלת על תרבויות מסויימות של מיעוטים בתחומה, מפני שמחוייבותה להגן על הנשים החיות בתוך תת-הקבוצה הזו מפני השחתה גופנית גדולה ממחויבותה לשמר ערכי דת. ואם יבוא מאן דהוא ויאמר שניתן בנימוקים דומים לאסור גם על מילת גברים – ובכן, ראשית, מה טוב; אלא ששנית, לצערי אין זה המצב: נזקי ה-FGM חמורים לאין ערוך, ועצם ההשוואה מקוממת.

או בקיצור, לא כל מעשה נבלה ניתן להצדיק באמצעות פתיחות תרבותית שמעלה את נפגעיו של מעשה הנבלה קרבן על מזבח הנאורות המזויפת.

אולם, אפילו נדב כותב שגם נקודת המוצא המולטיקולטורליסטית מדברת על אוסף של כללים משותפים. נקודה זו היא נקודת התורפה של הטיעון כולו – הפגנות החרדים והתבטאויותיהם של אנשי הציבור שלהם קראו תגר בדיוק על אותו אוסף של כללים משותפים. המתקפה החרדית הייתה מכוונת בדיוק כנגד אותו אוסף כללים משותפים. על ידי אי קבלתם של הכללים המשותפים, החרדים מוציאים מכלל אפשרות כל התכנות לחיים משותפים. הם קוראים תגר על עצם היכולת לקבל כללים משותפים שאינם כלליהם שלהם – וזו תפישה שלא מאפשרת אפילו את הגרסה הרזה ביותר של חיים משותפים תחת מסגרת מולטיקולטורליסטית. אם תרבות אחת מוכנה לקבל ככללים משותפים רק את כלליה שלה, הרי שכל שאר התרבויות חייבות להכפיף עצמם אליה. לתמוך בעמדה כזו פירושו להיות מולטיקולטורליסט גרוע אף יותר ממני.

[…]

והיו שדיברו על בגידתה של ש"ס במצביעיה. אלה אנשים שמעדיפים להתייחס לש"ס כמה שהיא לא, ולהתעלם מעצם מהותה של המפלגה הזו. המפלגה הזו הוקמה מתוך האפליה במגזר החרדי, אבל לא על מנת להלחם בגזענות ולייצר אינטגרציה, אלא על מנת להצל את הגזענות כדי להשלים סגרגציה מושלמת. תשובתה של ש"ס לגזענות של החרדים האשכנזים מעולם לא הייתה חיוב של שוויון ואחדות, אלא יצירת מסגרות אלטרנטיביות לחרדים ספרדים. זו תמיד הייתה מטרתה. לא בכדי אני טוען כבר שנים שש"ס היא המפלגה הגזענית ביותר בכנסת היום: עצם קבלתה ללא כחל ושרק את הצורך בייצוג נפרד לספרדים היא שימור של עולם מושגים גזעני שצריך להיעקר מהעולם. אלי ישי התבכיין לא מכבר על כך שראש המפלגה הספרדי היחיד בכנסת היום הוא אלי ישי עצמו. הוא שוכח כמה מהר כינה את רשימת מפלגת העבודה לכנסת בראשותו של עמיר פרץ "גפילטע פיש" – מפני שששת המקומות שבין עמיר פרץ לאיתן כבל (מספר 7 דאז) אוישו באשכנזים. כמובן, מדובר באמירה גזענית, ואילו מאן-דהוא היה מכנה את רשימת ש"ס לכנסת "מופלטה", ודאי היה חוטף על הראש. הוא שוכח גם שהמפלגות האחרות הצליחו להביא ספרדים לתפקידים בכירים בהרבה מאלה שש"ס הצליחה להשיג – בין השאר, שרי חוץ, בטחון ונשיאי מדינה. בין השאר, מתוך התעלמות מהעובדה שמדובר בספרדים ומתוך אי קבלה מוחלטת של החלוקה הזו, שיש להותיר אותה הרחק בגלות. ש"ס, שהביאה לנו במו הצבעתה את משה קצב כנשיא מדינה ואפילו לא התביישה לתרץ זאת בכך שקצב הוא מזרחי ופרס, שהתמודד מולו, אשכנזי, לא יכולה להטיף לאיש מוסר על גזענות. זאת ועוד, ש"ס היא המפלגה היחידה היום שיש לה אינטרס לשמר את אותה אפליה מבנית עליה נדב מדבר – כל עוד האפליה הזו קיימת, לש"ס יש אלקטורט.

למעשה, אפילו בהתבטאות הזו שלו ישי לא מצליח להמנע מגזענותו הרגילה. בבית המשפט העליון, טען, 14 שופטים אשכנזים ורק אחד (אדמונד לוי) ספרדי. מעבר לחוסר הרלוונטיות של הטענה הזו – נדב ענה לה יפה – זו, כמובן, טעות: מאז 2003 מכהן סלים ג’ובראן כשופט בבית המשפט העליון, והוא, בעוונותיו, ערבי. בבית המשפט העליון מכהנים, אם כן, 15 שופטים, מהם 13 אשכנזים, אחד ספרדי ואחד ערבי. אבל אלי ישי לא סופר לא-יהודים.

מי שמצפה מש"ס להתקומם כנגד הגזענות כמוהו כמי שמצפה ממוכרי הטלוויזיות להתקומם כנגד המונדיאל – וצפוי לאכזבה דומה.

[…]

כשפסק בית המשפט לערעורים בבריטניה בסוגיית ה-JFS כי קריטריון הקבלה שלו מפלה ועל כן לא חוקי, על אף שזה הקריטריון הדתי המקובל, הוא אמר דבר פשוט: העובדה שקבוצה של אנשים מאמינה במשהו לא שם את הדבר הזה מעל לחוק המקובל. ראשי הקהילה היהודית בבריטניה התקוממו כנגד הפסיקה, הודיעו כי יערערו עליה – אבל במקביל צייתו לה. הם ידעו משהו שמי שחי בארץ לא תמיד זוכר: שאם אתה רוצה לשמור על זכויותיך, עליך לשמר את העקרון הדמוקרטי הבסיסי – שאנשים הם שקובעים את חוקיהם בעצמם ובמשותף, ובזמן שמותר להיאבק בחוקים, אסור להתכחש להם מכל וכל, כי מרגע שאתה מוציא את עצמך מהכלל הדמוקרטי, שוב אין לך כל נחלה בחירויות שהדמוקרטיה מעניקה. זו עסקת חבילה, והגיע הזמן שנזכיר זאת גם לציבורים בארץ שרוצים ליהנות מכל הזכויות – ואף מזכויות יתר – מבלי לעמוד בחובה הבסיסית ביותר של קבלת הבסיס שעליו ניתנו להם הזכויות הללו.

[…]

הערה מנהלתית: עקב חיפושי דירה (ומציאתה!) היה פה שקט לאחרונה. אני יודע, ואני עושה כמיטב יכולתי למצוא זמן לכתוב. עם קוראיי הקבועים הסליחה.

1. בנדיקט שפינוזה, מאמר תאולוגי-מדיני, ס’ 8 [↩]