מיליוני בני אדם חושבים המתינו השבוע למוצא זרועותיו של תמנון קטן העונה לשם פול. שתי קופסאות הונחתו למימיו של הקלמארי, על האחת הוטבע דגלה של ספרד, ועל האחר, דגלה של הולנד. בתוך כל אחת מהקופסאות הונחו דברי מתיקה עבור המפלצת הקטנה. פול הסתער על הקופסה הימנית, פתח אותה ונכנס לתוכה, על מנת להביא את האוכל. בכך הוא קבע: ספרד תנצח במשחק גמר גביע העולם בכדורגל.

היחס לפול היה כאל נביא, לאחר שניבא בהצלחה בשיטה שתוארה לעיל את כל שמונת המשחקים שנתנו לו לנבא (שבעת משחקיה של גרמניה – שלושה בשלב הבתים, אחד בשלב שמינית הגמר, אחד בשלב רבע הגמר, אחד בשלב חצי הגמר ואחד על המקום השלישי – ומשחק גמר הגביע בין ספרד והולנד). מה הסיכויים, שאלו אותי אנשים באירוע חברתי, שהוא יצליח לנחש את כל המשחקים נכון? חייב להיות פה איזה משהו "על טבעי", איזושהי נבואה.

הסיכוי? בר חישוב. הסיכוי לכל משחק בשלושת המשחקים הראשונים היה אחד לשלוש (תיקו, נצחון לקבוצה א’ או נצחון לקבוצה ב’) ולכל משחק בחמשת המשחקים האחרים אחד לשניים (משלב שמינית הגמר אין יותר אפשרות לסיים משחק בתיקו). תשלפו מחשבון, זה די קל מכאן, אם מניחים שהתמנון בוחר אקראית. סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שתמלאו 16 משחקים נכונים בטוטו, וזה קורה כמעט כל שבוע. סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שתלדו שלישיה – בכמה שלישיות נתקלתם, אתם באופן אישי, בימי חייכם? סיכוי שבהחלט משאיר מקום מכובד וסביר למדי להנחה שמדובר, בסך הכול, במזל שכזה.

כמובן, כל זאת אם נניח שהתפלץ בוחר באופן רנדומאלי. מה אם ישנה חוקיות? או-אז, חישובי הסיכויים שלנו יורדים לטמיון. אם פול תמיד נכנס, למשל, לקופסה הקרובה אליו, אנחנו יכולים לדעת לאן ייכנס לפי מיקומו בעת הורדת הקופסאות. אלא שאז, מיקומו הוא רנדומאלי, וחישובי הסיכוי שלנו נותרים תקפים. כמו כן, ייתכן שבעליו של פול יודע כיצד לגרום לו להכנס לקופסה מסוימת, ואז אין בהישג הזה של פול שום דבר מרשים – איש שמנחש נכונה תוצאת שמונה משחקים מכונה בפינו "מישהו שלא הצליח לזכות בטוטו, אפילו לא קרוב". יכול להיות גם שפול נמשך לצבע הכתום שבדגל, או כל דבר אחר. אז, הסיכויים משתנים בהתאם לאותו קריטריון – למשל, פול תמיד יבחר בספרד אם ייאלץ לבחור בין ספרד ויפן אם צבע הדגל הוא הקובע.

אבל זה שבני אדם קוראים "נס" למשהו שלמעשה יש לו הסבר פשוט בהרבה, לזאת כבר התרגלנו. ובכל זאת, אני חושב שפול מצביע על משהו עמוק יותר, תפישה שעצם קיומה היא בעייתית לניסיון לקיים חיים אנושיים במשותף. כן, פול הוא פוליטי. או ליתר דיוק, עצם האמונה שיכולה להיות יכולת לנבא את העתיד מחייבת אותנו לעמדה שמונעת מאיתנו להתקיים בצוותא. והרי פוסט פול-וסופי, בגרוש לפחות.

[...]

כשפול נכנס לקופסה שלו ולאחר מספר ימים מתברר שנבחרת המדינה שדגלה היה על הקופסה אכן ניצחה במשחק, הכותרות מספרות לנו על יכולתו של התמנון לנבא. ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו; המושג הזה, "נבואה", טבוע בנו עמוק כל כך שאנחנו מתעלמים ממה שהוא מייצג, ממה שהוא מחייב אותנו אליו.
אבל הרעיון של הנבואה מניח משהו שכמעט כולנו מתנגדים לו, שמנוגד לכל אינטואיציה אנושית בסיסית שלנו, שהיינו דוחים בשאט נפש בכל זמן אחר, ואנחנו מתחייבים לו בשמחה בכל פעם שאנחנו פותחים את עמודי האצטגנינים בעתון, פותחים קלפי טארוט, קוראים בעלי תה או מתייחסים ברצינות לאיזה סיאנס. הוא מניח שהעתיד בר-ידיעה מראש, באמצעי כלשהו. כלומר, שהעתיד כתוב מראש איכשהו, וכל שנותר לנו לעשות זה לפצח את השיטה – לתקשר עם המתים, לקרוא בכוכבים, להוריד קופסאות זכוכית עם דגל עליהן לאקווריום של תפלץ בעל שמונה זרועות – כדי לקבל הצצה אליו. ואם העתיד כבר ידוע, כבר ניתן לידיעה, כבר ישנו ורק מחכה להתממש – הרי שאנחנו נטולי השפעה לחלוטין.

יש כאן שתי תפישות שאינן ברות יישוב בהקשר של שאלת קריאת העתיד. אם יש יכולת נבואית, הרי שאין לנו יכולת להשפיע על העתיד שלנו. הוא יקרה, מעצם זה שיש יכולת לחזות אותו. הולנד לא יכולה הייתה לנצח את ספרד, מעצם ההנחה שהתמנון יודע מה יקרה בעתיד. אילו הייתה יכולה הולנד לנצח את ספרד, אילו היינו מכירים בסיכוי של הולנד לנצח, לא היינו אומרים שהתמנון מנבא את העתיד, היינו אומרים שהוא מנחש. לא היינו מדברים בכלל על יכולת לנבא את העתיד, שהרי זה תלוי במעשיהם החופשיים של הנוגעים בדבר, ואלה – מעצם הגדרתם כחופשיים – אינם ניתנים לניבוי. זו או-או חריף במיוחד: אם העתיד שלי ידוע מראש, אינני פועל חופשי – אני פוסע במסלול דטרמיניסטי מותווה מראש. ואם אני פועל חופשי, אין כל משמעות למושג של נבואה, אלא ניחוש בלבד.

[...]

והאחריות האישית כולה מתנדפת, כמובן. זו גרסה קיצונית של דטרמיניזם. תיאוריות פועל למיניהן מניחות איזושהי דרגה של רצון חופשי, שמתחיל, קוטע או משנה שרשראות סיבתיות דטרמיניסטיות. הפעולות הללו עומדות בניגוד לרעיון הנבואי, מפני שהן מגדירות מסלולים דטרמיניסטיים אלטרנטיביים. בהנחת היתכנות הנבואה המלאה חבויה התכחשות טוטאלית לאחריות אישית. העתיד קבוע ויציב – ניתן או לא ניתן לידיעה מראש, אין זה משנה כלל – והאדם הוא יש נטול בחירה שמיטלטל לאורך הדרך. רובן לא אשם שלא הבקיע במצב של אחד על אחד, פעמיים. הוא לא יכול היה. זה נקבע מראש.

אלא שכדי לקיים חברה אנושית, אנחנו צריכים להניח מידה של אחריות אישית. אנחנו צריכים להניח את זה גם מפני שבהיעדר אחריות, נעדרת גם הסולידריות – אם אינני אחראי למעשיי, בוודאי אינני אחראי למעשיה של החברה שאני חי בה ולפרטים שבה – וגם מפני שבהיעדר אחריות, בהיעדר שליטה, האדם הוא לעצמו ולגורלו הקבוע מראש בלבד. הוא לא זקוק לאחרים, והוא בוודאי לא מתחבט בשאלות על מוסר או חוק. מה זה משנה? בכל מקרה הכול מכתוב. אם גנבתי, זה כי לכך נועדתי. וכך הלאה.
למעשה, דטרמיניזם כזה מוריד לחלוטין כל תפישה של אשמה. ככה זה, אדם לא אשם בדברים שאינם בשליטתו, וכל התפישה של אשמה מחייבת אחריות אישית, מחייבת רצון חופשי.

[...]

ויותר מזה: יש לנו אינטואיציה של רצון חופשי. אולי היא שגויה, אבל היא מצויה בכולנו, ומאות שנים של מאבק בעבדות יעידו. אנחנו מרגישים, מנחשים, חשים שיש לנו רצון חופשי. שכשאנחנו מרימים את יד שמאל זה כי אנחנו רוצים להרים את יד שמאל וחופשיים לעשות כן. ולכן הרעיון הזה של נבואה, שנראה מלכתחילה כפורט על רעיונות אינטואיטיביים, הוא למעשה קאונטר-אינטואיטיבי להחריד. הוא יוצא כנגד אחת האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי מי ומה שאנחנו, לגבי מהותנו. הוא יוצא כנגד הבחירה החופשית שלנו, כנגד אנושיותינו. הקלות שבה אנחנו בולעים רעיונות קלים כאלה תחת הסוואה קלה בלבד היא הקלות שבה אנחנו מוותרים על הבחירה שלנו, על עצמיותנו. מי שמסתכל על התמנון מאוברהוזן וחושב שזהו זה, עתידות המשחקים נגלו בפניו, מאבד עצמו לדעת, מבלי דעת.

[...]

שתי עמדות מנוגדות לעמדה המובאת פה עלולות לעלות. שלוש, אם אני מחשיב את העמדה שבסוף הדברים האלה. עמדה אחת תטען שאפשר ליישב את השניים: שהעובדה שהעתיד הוא בר חיזוי אינה אומרת דבר על יכולתנו לשנותו. ייתכן שאנחנו יכולים לנבא משהו בדרגת סבירות גבוהה, או לחלופין, ייתכן שהפרדוקס הזה – הכל צפוי והרשות נתונה – יכול להתקיים בעולם. לטענה הראשונה אענה שנבואה בדרגת סבירות גבוהה איננה נבואה. אני מנבא שמחר תזרח השמש מעל ישראל במזרח, או שאם אזרוק מנטוס לדיאט קולה היא תתפרץ. אני לא יודע את זה בוודאות – תיאוריות מדעיות הן תמיד רק תיאוריה – ובכל זאת, אני מוכן לומר בכל ערב אם השמש תזרח או לא מחר בבוקר, ואם יימצא שכן, הרי אחרי מספר רב של פעמים אוכל לשמש לכם כנביא השמש. מאה אחוזי הצלחה. לטענה השניה רק אענה שפרדוקסים מתקיימים במוחם של בני האדם, והם מבססים עליהם דתות. בעולם האמיתי, אם הרשות נתונה, לא הכול יכול להיות צפוי. בני אדם עשויים להשתמש ברשות כדי לפעול – ואז הצפי צריך להשתנות. נבואה מחייבת הכרעה בפרדוקס.

עמדה מנוגדת אחרת יכולה לומר שבעצם, איננו יודעים לא רק מה ילד יום, אלא גם מה קורה עכשיו. איננו יודעים דבר. לכן, האמונה בנבואה אינה יותר או פחות רציונלית מהאמונה בכאב בכף הרגל אחרי שצנח עליה פטיש. אבל מה לעשות, כאשר אנחנו טוענים דבר מה ("פול הוא הנביא הגדול בעולם! ממשה עד משה לא קם כפול!") אנחנו לא יכולים להשיב לביקורת ב"טוב, אז גם אתה עלול להיות טועה". זה פשוט לא מוכיח דבר ממה שבאת להוכיח.

[...]

ויש עמדה שלישית – זו שאומרת "נו, נודניק, תן ליהנות מהתמנון, זה קצת כיף לא מזיק". מעבר לטעותם לגבי הנזק, שדווקא נגרם, ייתכן שהם צודקים לגמרי.