ליקיאון

יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה^[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.

צריך להיות ברור מדוע ההדחה היא ביזיון של האוניברסיטה הדרומית, אבל נדמה שאין הדבר כך. בשורה התחתונה, מדובר במרצה שבשיעור אתיקה הביע דעה שנויה במחלוקת. שהדעה המדוברת היא חשוכה ובלתי נאורה בעליל, המוצאת בדיכוי הנפש איזושהי גדלות ומכניסה שיפוט מוסרי למהותם של פרטים – אין ספק. קוראיי הקבועים יודעים כבר עד כמה אני בז לעמדות כאלה, עד כמה אני רואה בהן עמדות המשתקות את הפרט ופוגעות ביכולתנו, כבני אנוש, להביא את עצמנו לידי ביטוי חופשי ומקסימלי. לא פעם כתבתי כאן כנגד עמדות כאלה בכלל, וכנגד עמדות כאלה המופנות כלפי הומוסקסואלים בפרט.

אולם, אני יודע היטב שהעובדה שדעה מסוימת שנואה עליי ונראית לי שגויה והרת נזק בבסיסה, אין משמעה שיש לאסור או להטיל סנקציות על השמעת עמדה זו. ההגנה על חירותו של אדם לאחוז בעמדה שאינני מסכים עמה ולהביע אותה כרצונו היא אינטרס עליון שלי ושל כל אדם בעל דעה, משתי סיבות: ראשית, משום שמי שאינו מגן על חירות הביטוי של ברי הפלוגתא שלו שומט את הקרקע המוסרית תחת חירות הביטוי שלו עצמו, ולא יוכל לומר דבר אם ברי הפלוגתא שלו ישללו את חירות הביטוי שלו. ושנית, מפני שאם דעה קיימת ואינה נאמרת, הרי שלא ניתן להתמודד מולה, להפריך אותה, להראות לאילו עקרונות ואילו ערכים היא מחייבת אותנו על מנת לשכנע אחרים במשגה שהיא. כשם שהאדם ההיגליאני זקוק להכרתה של תודעה זרה בטרם יוכל להיות לתודעה עצמית, כך גם עמדות ודעות זקוקות לסימביוזה שבוויכוח ובדיון, ועל אחת כמה וכמה עמדות אתיות כלליות וערטילאיות. לא בכדי כתב אפלטון את הפילוסופיה שלו כולה בצורה של דיאלוגים: יש שעמדה מתחדדת, מתבהרת ויוצאת נשכרת מעצם התשובה שהיא מעמידה לעמדות אחרות, נגדיות ומקבילות. אין סכין מתחדדת אלא בירך רעותה.

ועל כן, אפשר וצריך להתעלם, ולו לרגע קט, מתכנם החשוך של הדברים שאמר ד"ר לויט, ולראות שמדובר כאן במרצה שהביע עמדה שנויה במחלוקת. באותה המידה יכול היה המרצה לומר שצעירים מבולבלים עשויים להיות מושפעים מאורח חיים דתי מוחצן, או שזוגות מרובי ילדים עשויים לגדל ילדים מחונכים פחות בשל מגבלות תשומת הלב של הוריהם, או שיש למנוע משני אנשים הלוקים בשכלם להביא ילדים בצוותא ועוד כהנה וכהנה דעות שנויות במחלוקת שניתן לדון עליהן. חלק מהדעות הללו חשוכות לא פחות, וחלקן מערערות על תפישת עולמם של כל מיני סוגי אנשים. חלקן אף יימצאו פוגעניות עבור חלק מהאנשים – למשל, כאלה שיש להם הרבה ילדים. זה, כמובן, בסדר גמור: אם אנחנו מגבילים את עצמנו לומר רק דברים שלא יפגעו באיש, אנחנו מצמצמים את מה שאנחנו יכולים לומר לכדי כלום. להט"בים, בעניין הזה, אינם שונים מכל קבוצת אוכלוסיה או פרט אחרים: אין להם חסינות מפני אמירות של אחרים שהם עשויים למצוא פוגעניים. כאמור, על אף שאנשים חושבים יתקוממו בכל מאודם כנגד אמירות הומופוביות וחשוכות, לאנשים המחזיקים בעמדות האלה יש חופש מלא לבטא את דעותיהם, והחירות הזו, כפי שהובהר כבר, היא הכרחית.

התקדמות מדעית, פילוסופית ואתית לא תתכן בלי הדיון החופשי. לא יכולנו להגיע לתוכנית החלל אם קפלר לא היה מטיל ספק בתורות העתיקות על נתיבות כוכבי הלכת. לא היינו מגיעים לתורת האבולוציה המודרנית אם למארק ודרווין לא הטילו ספקות על הדעה המקובלת שכל זן ומין נבראו בנפרד. מה עוד ואווירה אשר מרצים שונים מלמדים דעות שונות וגם נוגדות היא אווירה הכרחית להתפתחות האינטלקטואלית של התלמיד. על ידי התמודדות עם דעות שונות ונוגדות הוא לומד לסלול את דרכו הוא ולהתבגר לחוקר אמתי.^[2]

על אחת כמה וכמה הדברים אמורים כשמדובר באקדמיה: מחקרים והגות גם יחד לא יכולים להתקיים בסביבה הדורשת מהם לדרוך על ביצים. לחוקרים והוגים שמורה הזכות להיות שנויים במחלוקת, שערורייתיים וראדיקליים – בלי הזכות הזו, היכולת שלהם לקדם את החשיבה האנושית באמצעות המחקר וההגות שלהם נפגעת. ייתכן, שדווקא מרעיונות שחלקים באוכלוסיה מוצאים פוגעניים תמצא האנושות נשכרת. מעולם לא קנינו לנו את הזכות לומר לאיש האקדמיה מה לחקור או לאילו מסקנות להגיע. איננו יכולים לכפות את הפוליטיקה שלנו על הידע או הרעיונות, מפני שאלו נשארים טובים – או גרועים – גם אם נאטום את אזנינו אליהם ונסרב לשמוע אותם. כמה מההוגים הגדולים ביותר הביעו עמדות שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. חירותם לעשות כן קידמה את האנושות שנות אור קדימה.

אריסטו, למשל, חשב שמבנה של תא משפחתי חייב להיות מורכב מאם ואב. האם עולה על דעתו של מישהו להפסיק ללמד את האתיקה של אריסטו, שעד ימינו אנו היא מסמך מוסרי מתקדם ומהפכני בחלקו, ושרבות מתפישות הטוב והרע שלנו מושתתות על הרעיונות שבו? לו אריסטו היה פועל היום, כלום היינו צריכים לוודא שלעולם לא יעבוד בכל אקדמיה שהיא? ומה לגבי מורו של אריסטו, אפלטון, שהיה תומך נלהב במשטר מריטוקרטי טוטאליטרי ולא דמוקרטי בעליל, כלום עלינו להוציא את הפוליטיאה שלו מתכנית הלימודים בפילוסופיה פוליטית? ומה לגבי ההוגה המשפיע ביותר של המאה ה-19, פרידריך ניטשה, שערער על כל תפישות המוסר והחברה המקובלות בגרמניה בת זמנו – ובהרבה מובנים גם בימינו אנו? כשלהט"ב יטען, ובצדק, כנגד לויט, שלאדם יש את הזכות להיות למה שהוא, משוחרר מכבלים חברתיים ומסורתיים, הוא יתבסס על רעיונותיו של אותו פרידריך ניטשה. על מה היה מתבסס אילו הייתה האקדמיה הגרמנית מקיאה אותו משורותיה על דעותיו הקיצוניות? מה לגבי דארווין, אדם סמית’, ניוטון, לייבוביץ’? האם באמת צריך להזכיר את חשיבותה של החירות האקדמית?

[...]

אם כן, על אף שאינני מסכים עם ד"ר לויט כלל ועיקר, אין אני רואה כל סיבה לא לאפשר לו להביע את דעתו. זו תעודת עניות לאקדמיה הדרומית שלנו שהחליטה לפטרו בשל התבטאות שנויה במחלוקת, חשוכה, בעייתית – אבל כזו שנופלת היטב בתוך חופש הביטוי שלו. ראשיה של אוניברסיטת בן-גוריון יודעים זאת: לא מכבר הם הבטיחו לניב גורדון, שהביע עמדה שנויה במחלוקת, שמעמדו כאיש סגל אקדמי לא ייפגע, ורק קראו לו להתפטר.

אבל לא רק קברניטיה של אוניברסיטת בן-גוריון צריכים להתבייש בעצמם. גם נציגים של אותה קהילה שאמורה לדעת היטב כמה סכנה יש בהשתקה, בהדרה של דעות, באי-עמידה לצד חופש הביטוי. ובעיקר, צריך להתבייש בעצמו יונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים – ארגון שיודע דבר או שניים על השתקה – על המאמר הזה שכתב, שכותרתו, לא שאלה של חופש ביטוי מעידה מראש על הפליק-פלאקים הלוגים המרהיבים שייעשו בו, שכן צריך להיות לוליין מוכשר במיוחד כדי לטעון ששאלת זכותו של מרצה להביע עמדה בשיעור אינה שאלה של חופש הביטוי.

כותרת המשנה של המאמר הזה לוקה כבר בתחילתה בשתי שגיאות – האחת לוגית, השניה עובדתית. גר כותב:

הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות מסוגלים לומר שלהצהיר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם זה לא מדעי ולא לגיטימי

ובכן, נתחיל מהעובדות. ד"ר לויט לא טען "שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם". זה אובר-סימפליפיקציה של טענה שהיא מורכבת בהרבה ונוגעת לשאלה מוסרית ראשונה במעלה: שאלת משילתנו בדחפינו. ד"ר לויט טען שנטייה מינית, כמו כל דבר אחר, ניתנת לשליטה, שתאווה ניתנת לכיבוש, שדחפים ניתנים לריסון. זו טענה בסיסית למדי, של "מותר האדם". אריסטו, אנסלמוס, ניטשה וסארטר חשבו כמוהו^[3].

מהטענה הזו מסיק ד"ר לויט שגם נטיה מינית ניתנת לריסון, ושמתוך הרגל הריסון האדם מתעצב באופן שונה משהיה מתעצב בלעדיו. זו טענה פסיכולוגית בסיסית למדי. אבל אין פה שום דבר שאנחנו לא מכירים כבר, שום רעיון חדש ופוגעני. בסך הכול החלה של כללים שמקובלים, בסופו של דבר, על רובנו: שלאדם יש שליטה על דחפיו.

כמובן, העובדה שאדם יכול לחיות חיי פרישות מלאים ולעולם לא לעסוק בכל פעילות מינית, כפי שעושים גברים ונשים מכל הנטיות במנזרים ברחבי העולם, אינה אומרת שעליו בהכרח לעשות זאת. גם אם מקבלים את נקודת המוצא של ד"ר לויט, שניתן לחלוק עליה^[4], אפשר לומר שגם אם אנו מקבלים שאדם יכול לרסן את תשוקותיו המיניות, אין משמעות הדבר שעליו לעשות כן בהקשר הזה, או שריסון כזה עדיף מוסרית על היעדרו. כלומר, להכיר בזה שיכול להיות שהדברים של ד"ר לויט מבוססים על רעיון שאינו לגמרי שגוי – זה שקובע שלאנשים יש את היכולת לבחור להיות מה שהם – עדיין אין פירושו להסכים עם ד"ר לויט במסקנתו הסופית, לא בכלל.

מה שמביא אותי לשגיאה הלוגית. לומר שהצהרה כזו או אחרת איננה לגיטימית לא מעידה, כפי שכותב גר בטעות, על בטחון עצמי. להיפך. על בטחון עצמי הייתה מעידה האמירה הגאה שההומו בוחר להגשים את עצמו ככזה, גם אל נוכח אפשרויות אחרות במידה שכאלה אכן קיימות. הטענה כאילו אין להומו ברירה והוא נולד כזה היא טענה אפולוגטית להחריד, לא בטוחה בעצמה. הטענה כי ההומו, בלי קשר לברירה שיש לו, בוחר להגדיר את עצמו ככזה חזקה עשרות מונים ממנה, והיא הטענה הבטוחה בעצמה. לא בטחון עצמי הריץ את ציד המכשפות הזה, לא אמירה גאה, אלא אפולוגטיקה שקטה, "אין לנו ברירה" מתנצל ושפוף.

נמשיך. לאחר פסקת פתיחה בה מספר לנו גר שהוא חולק על עמדתם של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ושל האגודה לזכויות האזרח, שני ארגונים שגילו יושרה והתנגדו לפיטורים, קובע גר:

אין ספק, חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. מבחנו האמיתי של הדמוקרט הוא ביכולתו לצאת למאבק למען חופש הביטוי של אדם עם דעה הפוכה משלו – גם אם אותה דעה מנוגדת לדמוקרטיה עצמה.

מוסכם. חבל רק ש, כפי שנראה בהמשך, גר נכשל בבחינה הזו.
הפסקה הבאה מכילה את אחת הטענות המדהימות שיצא לי לקרוא אי פעם:

אלא שהדיון כאן איננו על חופש הביטוי. השיעור שבמסגרתו לימד ד"ר לויט, כי ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול (או עשוי – בהתאם לנקודת המבט) להיות מושפע מנטיית הוריו, וכן, כי נטייה מינית ניתנת לריסון לא היה שיעור פילוסופיה, ספרות, אולי סוציולוגיה – זירות הגיוניות לתפיסות עולם רבות ומתנגשות, מחוזותיו של חופש הביטוי. הדברים נאמרו, כאמור, בקורס לאתיקה רפואית, במסגרת לימודי רוקחות. עולמו של המדע.

ובכן. ראשית, אני רוצה לחשוב שגר שגה כשהציג את דבריו של ד"ר לויט, ולא, חלילה, שהוא סילף אותם במתכוון. אמירתו של ד"ר לויט, לפי הפרסומים בתקשורת כמו גם לפי דבריו שלו עצמו, לא היתה ש"ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול[...]להיות מושפע מנטיית הוריו". זה פשוט שגוי. עמדתו של ד"ר לויט הייתה:

אני מודאג בקשר לאנשים גבוליים אשר הפילוסופיה של התנועה של ההומוסקסואלים עשויה להשפיע עליהם ולמנוע מעצמם את השמחה של ילדים ונכדים.

הטענה כללית בהרבה: חברה שמאפשרת חיים חד מיניים מוחצנים, טוען ד"ר לויט, עלולה להשפיע על צעירים שאינם בטוחים באשר לנטייתם המינית.

כמובן, זו עמדה בעייתית בשתי רמות שונות: ראשית, משום שגם אם היא נכונה, אנחנו לא יכולים לדרוש מאנשים שלא להיות מי ומה שהם רק כי אנחנו חוששים שבני נוער מבולבלים יחליטו לנסות זאת גם; ושנית, כי היא מניחה מראש שבחירה בדרך חיים לא הומוסקסואלית טובה יותר מבחירה בדרך חיים הומוסקסואלית, ולכן אותו נער מבולבל היפותטי ייפגע כתוצאה מבחירה כזו – שזו, כמובן, עמדה שמניחה מראש את המבוקש. אבל בדיוק כשם שקל להצביע על הבעייתיות בעמדה הזו, כך היא גם לגיטימית. ושוב – גם אם אינני מסכים עם ד"ר לויט, אני מכיר בזכותו לחשוב כך.

שנית, הטענה המדהימה כי אתיקה רפואית איננה פילוסופיה, אלא "עולמו של המדע". אתיקה היא פילוסופיה. אתיקה רפואית, העוסקת בשאלות מוסריות ממעלה ראשונה כמו רביה, הפלות, השתלות איברים, הפריה חוץ גופית, המתות חסד וכיו"ב, איננה מדע. היא תחום של דעה ודעה נגדית, של שיטות מוסריות מחייבות ועקרונות וערכים שהן נובעות מהם. אף מחקר אמפירי לא ידע לתת לנו את התשובה לשאלה המוסרית של המתת חסד או הפלה. השאלה האם ביצית מופרית היא כבר תחילתם האימננטית של חיים ויש להתייחס אליה כאל חי לכל דבר איננה שאלה מדעית, שניתן לחקור בכלים אמפיריים. היא שאלה אתית, ואנו מטפלים בה באמצעות שיטות, רעיונות ודעות. יש יסוד סביר להניח שגר יודע זאת. שיעור אתיקה רפואית לרוקחים אינו שיעור של הרכב החומר בתרופה כזו או אחרת, הוא אינו שיעור אמפירי. הניסיון לטעון אחרת, הניסיון לטעון שמדובר בתחום מדעי, או שנעשה בתום לב – ואז הוא מעיד על בורות; או, גרוע מכך, נעשה במתכוון – ואז הוא מכשיל את גר במבחן שהוא עצמו הציב.

נמשיך:

קורס זה הוא אכן מקום לפולמוס ולמגוון דעות – בתחום המתות החסד, למשל, או (להבדיל) בתחום ההפלות. המרצה המוכשר ינצל את הפלטפורמה כדי לפתוח שאלות, להוביל את תלמידיו לחשיבה אתית יותר בבואם להתמודד עם סוגיות רפואיות. אך בעולם המדע, אין זה מקומו של המרצה לקבוע קביעות – בוודאי כאלה המגובות בסמכותו כמחנך וכאיש מקצוע למוד ניסיון – הסותרות את המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה. בין זה לבין חופש הביטוי אין דבר.

ראשית, זכותו של כל אדם, בוודאי מרצה, בוודאי איש מדע אחר, לחלוק על קונספציה או תיאוריה מדעית כזו או אחרת. מה זכותו, חובתו, אם הוא חושב שזה המצב. במשך שנים הושמו חולי עגבת שהגיעו לשלב השלישי של המחלה ופתחו עגבת המוח במוסד לחולי רוח, עד שהתברר שטיפול בפניצילין מרפא את השגעון הזה. הפסיכיאטריה נהגה להפריד את אונותיהם של פציינטים אלימים. לומר, שלאיש אקדמיה אסור לומר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטון המרכזי בתחום מחקר כלשהו, זו אמירה שעושה צחוק מכל הרעיון של חופש אקדמי ככלי לצבירת ידע. אם הפסיכולוגיה יודעת לענות לביקורת, תעשה זאת; אם לא, התורות שלה יתחדדו. אם הטון המרכזי בפסיכולוגיה היה שהומוסקסואליות היא הפרעה נפשית, כלום היה גר ממלא פיו מים פשוט על מנת לא לסתור את "המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה"? כלום היה צריך?

יתירה מכך: הבה נניח שאכן, ד"ר לויט התבטא מתוך בורות גמורה, והדברים שאמר הוכחו זה מכבר באורח בלתי ניתן לערעור או הפרכה כשטויות. אז מה? חופש הביטוי כולל גם את החירות שלי לומר שהירח עשוי מגבינה, או שתינוקות באים מהחסידה. מרצה לפיזיקה יכול לטעון – בסתירה מלאה לחלק מהמחקרים במדע המדינה – ששיטת המשטר הנשיאותית היא השיטה הדמוקרטית הטובה ביותר; נועם חומסקי מתבטא כדרך שבשגרה התבטאויות שעשויות להמצא פוגעניות שאינן בתחום הדעת שלו; וכן הלאה. אף אחד מתלמידיו של ד"ר לויט לא חושב שהוא מומחה בפסיכולוגיה, ואני משוכנע כי מעולם לא הציג את עצמו ככזה. נכון, הוא "איש מקצוע למוד ניסיון" – אולם אין משמעות הדבר שמי מתלמידיו יימצא סובר שיש להאזין לו לגבי שרברבות, פיסול בשיש או פסיכולוגיה. ככה זה: חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, וגם בתחום הזה חופש הביטוי של ד"ר לויט אינו נופל מזה של גר.

שנית, האמירה הבסיסית של ד"ר לויט, לפיה בני אדם יכולים להשתנות מתוך פעילות לכיבוש יצרם (והקורא חד העין ישים לב שאינני מתייחס, כרגע, ליישום השגוי שעשה ד"ר לויט ליצר ההומוסקסואלי דווקא), לא רק שאינה עומדת בסתירה למדע הפסיכולוגיה, היא נשמת אפו והבסיס של קיומו. הסיבה שהיישום על הומוסקסואליות הוא שגוי מעקרו היא מקור הוויכוח.

נקודה שלישית היא שאם הקורס הוא, אכן, "מקום לפולמוס ולמגוון דעות" אזי הוא כזה גם עבור המרצה – ודעות אנחנו מקבלים גם אם הן סותרות, לעתים, את המדע.

ולבסוף, שאלת הילדים לזוגות חד מיניים היא שאלה מוסרית ממעלה ראשונה, לא פחות משאלת ההפלות או שאלת המתות החסד. מעבר לדילמות המוסריות הברורות שהיא מעלה באופן מיידי – כמו דילמות מוסריות הנוגעות לניצול רחמן של נשים ממדינות עולם שלישי כדי לספק ילדים עבור זוגות במערב – היא מעלה שאלות חבריות מוסריות נוקבות, כמו למשל השאלה בדבר מבנה המשפחה המסורתי. אישית, אני סבור שמדובר במבנה שאבד עליו הכלח, אבל לא הייתי חולם לטעון שאין שום מקום לדיון בנושא. השאלה הזו מעלה בהחלט דילמות מוסריות, גם מתחום האתיקה הרפואית, ולהתעלם ממנה פירושו לפגוע בהגות האתית ולבצע פוליטיזציה של תורת המוסר.

ממשיך גר וכותב:

מוסכמה שכבר התקבעה במקומות ובזמנים שמרניים משלנו היא שבמסגרת שיעור תנ"ך אפשר לדבר על בריאת העולם, אך לבריאתנות אין מקום בשיעור ביולוגיה. שוב אין זו שאלה של חופש הביטוי, אלא של הגיון בריא (ולא בריאתני).

ובכן, הדבר הראשון שניתן לומר הוא שמוסכמות שהתקבעו אין פירושן סוף הדיון, ושמנכ"ל הבית הפתוח הוא האחרון שחשבתי שאצטרך להזכיר לו את זה. יהיו שיחלקו על הצורך לדבר על בריאת העולם בשיעורי תנ"ך, או אפילו על קיומם של שיעורי תנ"ך ככלל. כמובן, עמדה זו תהיה לגיטימית לחלוטין על אף המוסכמה החברתית. גם על מקומה של הבריאתנות בשיעורי ביולוגיה מתנהל דיון נוקב, שהגיע עד לבתי המשפט וטרם הסתיים. כמובן, איש לא יעלה על דעתו לפטר מרצה שיתבטא בעד התיאוריה הבריאתנית, ואפילו יהיה איש מדע.

זאת ועוד, עצם ההשוואה בין מרצה לקהל בגירים באוניברסיטה לבין תכנית לימודים לקהל שבוי של קטינים בבתי ספר מקוממת ודמגוגית. אין לי שום בעיה, ואני מקווה שגם לגר לא, עם הצגת התיאוריה הבריאתנית לסטודנטים לתואר ראשון. ההנחה היא שהם יכולים להתמודד עם התוצאות. מרצה נוצרי לביולוגיה שמביע עמדה בעד התיאוריה הבריאתנית עלול לספוג קיתונות של בוז כאיש מקצוע, מהסטודנטים ומאחרים – ובצדק – אבל איש לא יעלה על דעתו לפטרו משום שהביע דעה כזו. חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר שטויות, כזכור.

עוד כותב גר:

לו היה המרצה משתמש באותה סמכותיות רפואית להוציא מפיו את המשפט "בני הגזע ה-X הם…” או "בנות המין ה-Y הן…”, אזי לא הייתה למאן דהוא שום שאלה.

רגע, מה? סמכותיות רפואית? בשיעור אתיקה? סמכותיות רפואית יכולה להיות בשיעור נפרולוגיה. סמכותיות רפואית יש לרופא שממליץ על ניתוח. רופא שאומר שלדעתו אין זה מוסרי להרוג כדי להציל את חייך אינו סמכותי יותר מעורך דין, שרברב או כבאי שאומרים דברים אחרים. האם גר ממעיט בערכם של הרוקחים לעתיד כדי כך, שהוא חושב שהם לא יודעים להבדיל בין דברים שאומר אדם במסגרת דיון אתי לבין עובדות שאומר להם המרצה שלהם במסגרת שיעור רפואי מקצועי?

לו היה המרצה אומר שלדעתו, טובת הילדים מחייבת שאמם תישאר איתם בבית, הוא היה סופג ביקורת קשה – אבל יש יסוד סביר להניח שלא היה מודח. ככה זה כשאנחנו סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחר לטעות ללא סנקציות.

אמנם בזכות חופש הביטוי, בעמל רב שנים, הגענו לאן שהגענו (ועוד ארוכה הדרך), אך הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו, במיניותנו ובתפיסות המקצועיות לגבינו כדי להיות מסוגלים להצהיר שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות.

אני מתקשה לקרוא את הפסקה הזו כאומרת משהו אחר מ"חופש הביטוי חשוב לנו, אבל אנחנו לא חייבים לספק אותו לאחרים", אבל אני אנסה: מעבר להפשטת היתר של מה שנאמר, שוב, האמירה שדבר מה הוא "בריאתנות" לא הופך אותו לאסור או פסול או עילה לפיטורים. בתור מנכ"ל הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, אלו כבר שתי דעות שיש עליהן פולמוס ציבורי נרחב שהוא מוציא מכלל הגנתו של חופש הביטוי – לא דוגמה קלאסית לסובלנות. בשיעור אתיקה של החינוך, למשל, הייתי מצפה מהמרצה להעלות את שאלת הבריאתנות, ואף לנקוט עמדה פוזיטיבית אם הוא רוצה.

לא ברור לי מה בהצהרה "שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות" מעיד על בטחון עצמי שעליו גר מדבר. בעיניי, זה מעיד על התרפסות והתבטלות בפני דעות חשוכות למדי. מדובר, בצורה הפשוטה ביותר, בטענה לנכות. בסיסה של הטענה הוא שאין ללהט"בים שליטה על מי ומה שהם, ואין להם אפשרות להשתנות, ועל כן על החברה לקבל אותם כמו שהם. כאילו הייתה הלהט"ביות פגם, אבל כזה שאין לנו ברירה אלא לקבל. מין משיכה אפולוגטית בכתפיים, "אנחנו לא יכולים להיות כמוכם, באמת". אני הייתי מצפה, והייתי אומר שבהחלט הגיע הזמן, שלהט"בים יהיו מספיק בטוחים בעצמם ובמיניות שלהם כדי לומר שזה בכלל לא משנה אם הם יכולים או לא להשתנות – השאלה היחידה שמשנה היא האם הם רוצים להשתנות, והאם הם צריכים להשתנות. ואם אני לא מקבל – ואני לא מקבל, ואני משוכנע שגם גר לא מקבל – את ההנחה שהומואים צריכים להשתנות, שלהיות הומו זה פחות טוב, זה לא רצוי; אם אני לא מקבל את ההנחה הזו אז מלכתחילה אינני נזקק לטענה שלהט"בים אינם יכולים להשתנות. לשון אחר, בטחון עצמי יהיה לטעון כי אורח החיים הלהט"בי אינו עדיף יותר או פחות מאורח החיים ההטרוסקסואלי, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו, וממילא הדיון ביכולתם להשתנות הופך לעקר. כדי להלחם בגזענות נגד להט"בים לא צריך לאמץ את הנחות היסוד של הגזענות הזו, יש להלחם בהן. חד, חלק וברור.

הטענה צריכה להיות ברורה ופשוטה: לסבית, הומו, פאנסקסואל/ית, ביסקסואל/ית, טרנסג’נדר/ית וכיו"ב הם אנשים, שווי ערך להטרוסקסואלים בכול. הם מנהלים אורח חיים מיני שאינו הטרוסקסואלי, שכולל יחסי מין בהסכמה מדעת בין שני בגירים^[5] הכשירים להסכים^[6]. לאורח החיים הזה, שאינו שונה מאורח חיים הטרוסקסואלי סאדו מאזוכיסטי, למשל, ואינו עדיף יותר או פחות מאורח חיים הטרוסקסואלי, אין כל השלכה חברתית שלילית. מעשיהם של מבוגרים מסכימים מדעת בפרטיות ביתם הוא עניינם, ועניינם בלבד. כיוון שכך, אין כל פסול באורח החיים הזה, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו – כשם שאין צורך שהטרוסקסואלים ישתנו. הקבוצות הללו שוות ברמתן המוסרית. ומכיוון שאין צורך, אין שום מקום לדון ביכולת. אף אחד לא מדבר על יכולתם של הטרוסקסואלים לשנות את נטייתם המינית, פשוט מפני שאף אחד לא חושב שהם צריכים. ובכן, זו צריכה להיות הטענה, זו תהיה טענה בטוחה בעצמה. הטענה של גר לא מעידה על בטחון עצמי. היא מעידה על אפולוגטיות ומאמצת קטגוריות חשיבה בהן יש להלחם.

זאת ועוד – טענת חוסר היכולת היא מדרון חלקלק. אנשים שהחברה חושבת שצריכים לשנות את נטייתם המינית – פדופילים היא דוגמה פופולארית במיוחד – החברה תלחץ לשנות אותה גם בכפיה (סירוס כימי, למשל). עד לא מכבר זה היה מקובל לסרס הומואים כימית – המדען וגיבור המלחמה הבריטי אלן טיורינג, האיש שהצוות שלו פיצח את הקוד של האניגמה הגרמנית, עבר טיפול כזה. כי אם זה מה שצריך להיעשות, שאלת הנזק הנגרם למסורס הופכת לפחות רלוונטית. ועל כן, טענת חוסר היכולת היא לחלוטין בלתי רלוונטית לקייס הלהט"בי.

גר מוסיף:

זאת, לאחר שאיגוד הפסיכולוגים האמריקני, שהחלטותיו מקובלות ברחבי העולם, קבע שניסיון ליישם את אותו "כוח רצון" עלול להוביל לפגיעה ואיננו אתי (עמדה שאומצה גם על ידי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל). בנוסף, כל מחקר רלוונטי לגבי ילדים הגדלים במשפחה בת שני הורים מאותו המין מצא שאם יש איזשהו הבדל בין ילדים אלה לאחרים, זה מתבטא רק בבריאותם הנפשית הרבה יותר של הילדים להורים בני אותו המין.

כלל אצבע: אם כדי להבהיר נקודה נזקק הכותב לסילופים קטנים של המציאות, יש סיכוי טוב שהוא טועה ומטעה. על כותביו של פשקוויל ברחובות החרדים איש לא יחשוב להגיד שהם עברו על תקנון האתיקה העיתונאית. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי – והישראלי – מורה על צורת ההתנהגות והפרקטיקה הרצויה של פסיכולוגים, לא של מרצים לאתיקה. זה שפסיכולוגים לא צריכים לעסוק בהמרת הומוסקסואלים – כמו גם בהמרת דת, בהטפה להתאבדות או בהמלצה לקיום יחסי מין בלתי מוגנים עם פרטנרים מרובים – זה נכון, וזו אכן המלצתו של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. אלא שהמלצה זו אין משמעותה בשום צורה שאנשים לא יכולים לנסות לשנות את עצמם בעצמם (שהוא הדבר ש, בהפשטה מסוימת, הציע ד"ר לויט) או באמצעות אדם שאינו פסיכולוג (למשל, כהן דת). בוודאי שאין משמעותה שמרצה לאתיקה שחושב שההמלצה שגויה צריך נצור את לשונו. יותר מזה, האיגוד עוסק במתן הנחיות מעשיות לפסיכולוגים מתפקדים, לא במחקר או ביקורת, ועל כן הוא בוודאי לא מביא לידי ביטוי את כל זרמי המחקר בתחום, אלא את המיינסטרים המקובל בתחום חדש יחסית בלבד. זאת ועוד, המלצותיו של איגוד כזה עשויות להשתנות. על כן, אין די בהן כדי לבסס אפילו את הטענה שהתבטאותו של ד"ר לויט סותרת את המדע – שלא לדבר על המרחק הרב שיש לעבור כדי להגיע מהטענה הזו לפיטוריו של הד"ר, כפי שכבר פורט.

כמו כן, אני משוכנע שגר יסלח לי גם אם אומר שלאור כמה הטיות במאמר הזה, הוא יסלח לי אם אני חשדן מראש כשהוא כבר מסנן עבורי אילו מחקרים הם רלוונטיים ואילו אינם. מעבר לעובדה שבריאותם הנפשית של ילדים להורים בני אותו מין היא טענה לא רלוונטית לחלוטין -ד"ר  לויט מעולם לא טען אחרת – במקרה הזה הטענה מלווה בסייג "כל מחקר רלוונטי". לא יכול הקורא שלא לתהות האם כל מחקר שיאמר ההיפך ייעשה, באחת, לבלתי רלוונטי.

אם הדובר הוא ח"כ ממפלגה מסוימת, הוא יכול לטעון אחרת בראיון בטלוויזיה, למשל. וגם אז, אני מייחל ליום שמי שיתקן אותו יהיה המנחה ולא המרואיין שכנגד. עם זאת, אדם לא יכול לטעון אחרת במסגרת לימודי רפואה, כאשר הוא בעל תפקיד סמכותי המלווה בתואר דוקטור, שאם אתה, כסטודנט, לא מקבל אותו – אתה מוזמן לצאת החוצה ולאבד את הנקודות בקורס

ראשית, אני די המום מכך שגר סבור כי לחבר כנסת המתראיין בטלוויזיה לקהל גדול ובלתי מאופיין שמורה הזכות לומר דברים שלמרצה לאתיקה המדבר לקהל קטן של תלמידי רוקחות אסור. חבר כנסת הוא "בעל תפקיד סמכותי", הוא פונה לקהל גדול בהרבה והוא משפיע על המונים. מרצה הוא בסך הכול מרצה. השפעתו מוגבלת בהרבה. יתירה מכך, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני שומע שיש אנשי מקצוע מסוימים שחופש הביטוי לא חל על דעותיהם, אלא אם כן הם חברי כנסת. ועוד, יש משהו אנטי-אקדמי לחלוטין בטענה שחירותו של הפוליטיקאי שונה מזו של החוקר.

שנית, אותו כלל אצבע לגבי אי-דיוקים תקף גם כאן: ד"ר לויט דיבר עם תלמידי רוקחות, לא "במסגרת לימודי רפואה". הוא העביר קורס על אתיקה, לא קורס בעל משמעות מקצועית. וכן, אם הטענה של גר היא שאנו לא בוחרים את המרצים שלנו והם עלולים להיות אנשים שאיננו מסכימים עמם, הרי שזה נכון בכל מקרה. זה אפילו בסדר. יש סיכוי שנלמד משהו, אולי נפתח את הראש לדעות אחרות. חשבתי שזה מה שהבית הפתוח מנסה לעשות.

בפסקה האחרונה, כותב גר את הדברים האלה:

תפקידו של המחנך לאתיקה לשאול שאלות ולא לקבוע קביעות, ונדמה לי שזו המחשבה שהנחתה בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות באוניברסיטת בן גוריון.

כמובן, נראה מיותר לומר שד"ר לויט אינו מחנך, הוא מרצה. תפקידה של האקדמיה, להבדיל מבית הספר, הוא ללמד, לא לחנך. לימוד האתיקה נעשה גם דרך דיונים בשאלות, הצגת כל העמדות האפשריות והעלאת שאלות. אולם אין משמעות הדבר כי המרצה לאתיקה חייב להישאר נטול דעה משל עצמו. דעה כזו איננה "קביעה", היא הבעת עמדה. יותר מזה: אני סבור שחובה על מרצה לאתיקה להביע את עמדתו. רק כך יוכלו תלמידיו לדעת לאילו כיוונים הוא נוטה, במודע או שלא במודע, ולהישמר מן ההטיה הזו. נוסף על כך, דומני שגר מזלזל זלזול עמוק בסטודנטים לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון, אם הוא חושב שהם ישמעו את דברי המרצה לאתיקה ויאמרו עליהם אמן וינהגו כאילו זו האמת היחידה מרגע שהמרצה אמר כך. המרצה, בוודאי כאשר מדובר באתיקה ולא בעובדות מקצועיות, איננו דברי ה’ חיים, והסטודנטים יודעים זאת.
את מאמרו חותם גר בדברים הללו:

ד"ר לויט – במקרה גם אדם דתי – בחר בשיחתו עם מנהליו לדבוק בתפיסת עולמו ולא לשנות את דרכו החינוכית. משכך, טוב שהאוניברסיטה החליטה כפי שהחליטה, לא רק מפני שד"ר לויט הוא הומופוב, אלא גם, כי הוא פשוט מורה גרוע.

תלמידיו של ד"ר לויט חשו אי נוחות מדבריו. הם לא קיבלו אותם כפשוטם, אלא התווכחו מולו, ואף פעלו כדי להלין עליו. דומני, שדי בעובדות אלה כדי לקבוע שד"ר לויט איננו מורה כה גרוע לאתיקה, ושבכל מקרה הטענה לפיה קביעה שקובע המרצה תתקבל כאמת צרופה על ידי תלמידיו היא מופרכת.

[...]

התגובה הזו לפיטורים היא תעודת עניות לקהילה שנאבקת כבר שנים מאבק יפה וצודק לשוויון ולמען חירויותיה. הקהילה צריכה הייתה לעמוד על רגליה האחוריות ולהתנער מהפיטורים הללו. הם היו קונים בכך את עולמם. הם בחרו אחרת. לי, באופן אישי, יהיה קשה מהרגיל להצטרף אל חבריי, ידידיי ובני משפחתי הלהט"בים במצעד הגאווה והסובלנות של הבית הפתוח הירושלמי השנה. קשה, כי כעת אני יודע שבראש הבית הפתוח עומד אדם שמוכן להצדיק פגיעה גסה בחירות הביטוי של אדם הסובר אחרת ממנו, ומשדר בכך תמונת מראה של אותה התכונה בחברה הישראלית שמצעד הגאווה והבית הפתוח מנסים לשנות.

1. אתיקה רפואית [↩]
2. ד"ר ירוחם לויט, אתר סרוגים [↩]
3. או שמא היה זה להיפך? [↩]
4. למשל, תוך שימוש במודל של היידגר – גדול ההוגים במאה העשרים וחבר במפלגה הנאצית, אגב – לגבי תנאי הקיום הבסיסיים והלא משתנים שלנו [↩]
5. או יותר [↩]
6. מה שמכונה בלע"ז Consenting adults [↩]