פוליטיקוס

החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כמרקחה. המתרגל הנערץ שהיה בשנה האחרונה למורה הנערץ, ד"ר רן ברץ, לא ישוב ללמד את הקורס הזה, או בכלל, באוניברסיטה העברית. עלתה הטענה, אין לי שום מושג על ידי מי, שברץ לא ימשיך בתפקידו בגלל שהוא איש ימין, ציוני, אוחז בדעות הפוליטיות הלא נכונות. "פיטוריו" הגיעו לתקשורת, אם אפשר לקרוא לעתון מעליב ולאתר האינטרנט שלו "תקשורת". שם לא טרחו לציין כמה עובדות פשוטות. אותן עובדות פשוטות שתלמידיו של ברץ, שחלקם בתמימות וחלקם שלא בתמימות הצטרפו להתארגנות פייסבוקית לביטול הגזירה, לא רוצים לדעת, ואפילו תשלח להם האוניברסיטה מכתבים ממ"מ ראש החוג וממרצה נערץ אחר, ותסביר להם את הדברים לאשורם.

מעולם לא היה לי דבר פרט לכבוד עמוק והערכה גדולה לרן ברץ. אינני מסכים עם עמדותיו הפוליטיות, אבל זה תמיד היה לא רלוונטי להערכתי אותו כמורה וכאדם. היה לי העונג להיות תלמידו בתרגולי פילוסופיה יוונית בשנה א’, ואין לי שום ספק שרן ברץ הוא מורה נפלא. הוא נגיש, ידען, מסביר היטב, ויודע להתמודד בקלות עם שאלות קשות ומורכבות. ד"ר ברץ אדם כריזמטי ורציני, הופעתו החיצונית מרשימה, וכל כולו אומר אצילות ובטחון עצמי. ואולם, עובדות צריכות להיאמר: העובדה שד"ר ברץ הוא מורה נהדר ואדם משכמו ומעלה לא הופכת אותו אוטומטית למועמד המוביל בהתמודדות על תקן קבוע של חוקר.

לעניין הטענות לפוליטיזציה בהליך המינוי, ראוי ראשית להתחיל את הדיון מהמקום הראוי לו, כלומר, מתוך הבנה שאווירה ציבורית מסוימת כנגד האקדמיה איננה בהכרח מחייבת שזה בהכרח מה שמתרחש, או במילים אחרות: זה שטוענים שהאקדמיה היא אנטי ציונית עוד לא הופך את זה לנכון, בטח שלא במקרה דנן, ולכן מראש שאלת ההטייה הפוליטית איננה רלוונטית. אני מכיר היטב את המרצים והחוקרים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, וקשה להאשים את החוג הזה בהטייה אנטי-ציונית. פרופ’ אלחנן יקירה, מחבר הספר פוסט ציונות, פוסט שואה, המבקר את השימוש הפוסט ואנטי ציוני בשואה, היה עד לא מכבר ראש החוג והנו מרצה מן המניין. ד"ר מאיר בוזגלו, מהמרצים הנערצים בחוג גם הוא, הוא ממנסחיה של אמנת כנרת, ומקדיש חלק ניכר ממרצו האקדמי ליצירת פרוטוטיפ פוזיטיבי של יהודי מסורתי. ספרו האחרון, שפה לנאמנים, הוא קריאת חובה לכל מי שמוטרד בשאלות של זהות יהודית. מורי ורבי, פרופ’ יעקב גולומב, המופקד על הקתדרה ע"ש אחד העם והקדיש חלק נכבד ממחקרו הענף להגות הציונית ושספרו האחרון, ניטשה העברי, עוסק בשאלת החיבור בין פרידריך ניטשה לבין הוגי הציונות המוצגים באור חיובי ביותר, גם אותו אי אפשר להאשים באנטי-ציונות. אם כן, החוג לפילוסופיה באוניבריטה העברית אחראי על פרסומם של כמה מהכתבים המרתקים והחשובים ביותר בהגנה – ישירה או עקיפה – על הציונות בשנים האחרונות. לא בדיוק מושבה אנטי ופוסט ציונית מובהקת.

כמו כן, ראוי להתעכב על טיעון עובדתי נוסף: ד"ר ברץ לא פוטר. הוא העביר כמרצה מן החוץ את הקורס בפילוסופיה יוונית לאחר שפרופ’ שמואל שקולניקוב פרש מתפקידו, ועד שיינתן האישור התקציבי למלא את התקן ששקולניקוב הותיר אחריו. מרגע שנפתח התקן לחוקר בפילוסופיה יוונית, היה ברור שמי שיזכה במכרז הזה ילמד גם את קורס המבוא שאותו לימד ברץ בשנת הלימודים האחרונה. ברץ מראש הועסק כמרצה מן החוץ לשנה אחת לקורס אחד. הוא ציפה לקבל את התקן ואיתו קביעות. ככל הידוע לי ולפי טענת מ"מ ראש החוג, האתיקן פרופ’ דוד הד, העסקתו של ברץ הסתיימה בסוף הקורס – כלומר, בסוף סמסטר א’ – ונמסרה לו הודעה שייתכן ויזדקקו לשירותיו הטובים גם בשנה הבאה, אולם כמובן, משרת החקר טרפה את הקלפים הללו. הפסקת העסקה ידועה מראש אינה עומדת במקום אחד כמו פיטורים. רן ברץ לא פוטר – הוא פשוט לא התקבל למשרת החוקר שהוצעה. מיד נגיע גם לכך.

[...]

תפקידה העיקרי של האוניברסיטה הוא מחקר. הוראה והכשרת סטודנטים הם חשובים, אבל אינם יחידים ואפילו לא עיקריים. ד"ר רן ברץ אינו חוקר: אין לו אפילו פרסום אקדמי אחד לרפואה. כך, לפי מכתבו של פרופ’ דוד אנוך לתלמידי החוג. היותו מורה טוב אינו מוטל בספק, אבל אוניברסיטה איננה מכללה, והוראה של שעתיים עד שש שעות בשבוע אינה יכולה להוות שיקול מכריע בהעסקתו של חוקר. זאת ועוד: אפילו היו המצויינות המחקרית וההוראה שוות במידת ההכרעה שלהן, עדיין אדם חסר מצויינות מחקרית לא יכול היה להיחשב למועמד מוביל.

מחויבותה של האוניברסיטה היא לתלמידיה: לתת להם ללמוד מהשמות הגדולים ביותר שאפשר בתחום, ולאפשר להם לבנות רזומה אקדמי מרשים. כמובן, רצוי שהללו יהיו גם מורים טובים, אולם אין זה מתחייב – העולם האקדמי הוא מקום תחרותי למדי, ואם האוניברסיטה העברית לא תדע להציע לדוקטורנטים תכנית לימודים שתאפשר להם להתקבל להוראה ומחקר ברחבי הארץ והעולם, הם לא ילמדו שם. אם החוקרים באוניברסיטה לא יהיו ברמה מסוימת, התואר שלה לא יוכר על ידי אוניברסיטאות בעולם.

מחויבותה של האוניברסיטה היא גם למממניה – המדינה ותורמים. האוניברסיטה לא מקבלת תקציב רק כדי לנפק סטודנטים, אלא כדי לחקור, להביא לגילויים חדשים, לפרסם מאמרים, לקנות שם בין לאומי ולקדם את האנושות. כן, גם ממדעי הרוח מצופה לנפק תובנות חדשות ורעיונות חדשים. אקדמיה בעלת שם היא מכרה זהב – היא מושכת תלמידי חו"ל בחילופי סטודנטים ובכלל, היא מייצרת סביבה ערי אקדמיה – מה שפעם, לפני איזה שנתיים, איזה ראש עירייה שהפך אכזבה אטומית ניסה לעשות מירושלים – ומייצרת מוניטין שמושך תורמים ומשקיעים, כמו גם כוח עבודה איכותי. ברור שהאקדמיה לא יכולה להשיג את כל אלה אם היא מעסיקה אנשים שהם מורים מצויינים, אבל אין להם כל רקורד מחקרי. המצויינות המחקרית חייבת להוביל. ובסעיף הזה, לד"ר רן ברץ אין מה להציע.

[...]

תומכיו של ברץ – רובם תלמידיו לשעבר שטועים לחשוב שהעסקתו לא הומשכה בשל עמדותיו הפוליטיות – יודעים את העובדות הללו. הם יודעים אותן, כי הן הופצו במכתביהם של פרופ’ דוד הד ופרופ’ דוד אנוך שיצאו לכל תלמידי החוג^[1]. יש להם את טיעוניהם שלהם מנגד, וראוי להקדיש כמה ורות למענה עליהם.

1. ד"ר רן ברץ קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, ושימש בה כמורה מן החוץ. על האוניברסיטה לתת יתרון לתלמידיה שלה על פני אלו שמקרוב באו ממקומות אחרים.

קשה לראות את הטיעון הזה כמשהו אחר מקריאה גלויה וברורה לנפוטיזם. ברי, כי האוניברסיטה העברית אינה האקדמיה המובילה בעולם, ולבוגריה אין יתרון על פני בוגרי אוניברסיטאות טובות הימנה. הקריאה למתן יתרון לבוגרי האוניברסיטה על פני מועמדים ראויים מהם – ונדמה לי שלאור העובדות: קרי, שלברץ אין כל פרסום אקדמי ושמדובר במשרת מחקר, ושמי שהתקבל תחתיו הוא בעל רקורד אקדמי מרשים בכל קנה מידה, המועמד שנתקבל הוא ראוי מברץ – כמוה כקריאה לדשדש בבינוניות. ברץ למד בחוג שכלל את דוד הד בוגר אוקספורד, יעקב גולומב שלמד בין השאר במינכן ובאוניברסיטת מקגיל הקנדית^[2], דוד אנוך בוגר אוניברסיטת ניו יורק ואחרים, שלמדו בשלל מקומות. כל אחד ואחת מהם הביאו עמם את המטען הנוסף הנרכש בלימודים בחוגים טובים מאלה של האוניברסיטה העברית. מפליא שסטודנטים לתואר ראשון רוצים פחות לעצמם. אלו מהם החולמים על קריירה באקדמיה ודאי ירוויחו יותר מהיכולת לציין שהיו תלמידיו של חוקר בעל שם מאשר תלמידיו של מורה נהדר ששמו נשאר בין כותלי החוג.

בקצרה, אוי לה לאוניברסיטה שתעדיף מועמד גרוע יותר רק כי הוא "משלה". מחויבותה של האוניברסיטה היא לא רק לד"ר ברץ, אלא לכל התלמידים, ומחויבות זו קוראת לה להביא את החוקר הטוב ביותר לתפקיד.

2. ד"ר ברץ היה תלמידו של שקולניקוב והעביר את קורס המבוא לפילוסופיה יוונית בשנה החולפת. יש לשמר המשכיות.

המשכיות היא עניין חשוב, אבל לא יחידי, ואפילו לא נחוץ תמידית. רצוי וראוי מפעם לפעם לרענן, להביא רעיונות חדשים. פרופ’ שקולניקוב, כבודו במקומו מונח, אבל וודאי גם הוא לא יתנגד להוספה של רעיון או שניים לתכנית הלימודים. ודאי שהמשכיות איננה סיבה מספקת לקבל מועמד טוב פחות.

3. ד"ר רן ברץ הוא מורה מצויין, המוביל בסקרי הערכת הוראה ויש לתגמל אותו על כך – לא ייתכן שהאוניברסיטה לא תתחשב ביכולות ההוראה כלל וכלל.

ראשית, איננו יודעים (למעשה, אנחנו יודעים. סקרי הערכת ההוראה של המרצה שהתקבל היו טובים מאוד) עד כמה ברץ מורה טוב יותר מהאיש שהתקבל לתפקיד. הרי לא ייתכן שהסטודנטים סבורים שברץ הוא המורה הטוב בעולם ולא ייתכן מורה טוב כמוהו. כמו כן, ברור שלנוכח ההבדל בין ההישגים האקדמיים של ברץ ושל המועמד שהתקבל, אפילו הייתה ההוראה מקבלת משקל גדול מאוד, עדיין היה ברץ המועמד הראוי פחות. פרופ’ אנוך ציין במכתבו כי בהיעדר כל פרסום אקדמי, ד"ר ברץ לא היה יכול להתקבל למשרת חוקר אפילו אילו היה מועמד יחיד ותקנים היו מצויים בשפע. והוא צודק.

זאת ועוד: היה לי העונג ללמוד השנה קורס על מושג האמת אצל ד"ר מיכאל רובק. רובק נמצא בעיצומו של מחקר בנושא, ועבודתו מתגבשת בימים אלה, וייתכן שבעוד שנה שנתיים היא תהפוך לסדרת מאמרים, אולי אף ספר. הקורס היה מרתק. אני לא חושב שיש הרבה תלמידים לתואר ראשון שזוכים לקורס שכל כולו ממוקד במושג פילוסופי כה חשוב אחד, לאורך שני צירים תמטיים. היה לי גם העונג להשתתף בסמינר של פרופ’ יעקב גולומב המסכם את מחקרו האחרון על הקשר בין ההגות הציונית בראשית דרכה לבין פרידריך ניטשה. שוב, מרתק ומחכים, ואני יודע בוודאות שקורס כזה לא נלמד בשום מקום בעולם – כי זה מחקר יחודי של פרופ’ גולומב. זכיתי גם להשתתף בסמינר בפילוסופיה פוליטית של פרופ’ יקירה שהועבר בעת כתיבת ספרו. השנה העביר ד"ר מאיר בוזגלו קורס על הרמב"ם שמתפלמס עם ספרו האחרון. ומכל זה אנו למדים שלחוקר יש ערך מוסף גבוה מאוד לתת לתלמידיו. חוקר יכול לתת להם מה שמורה שאינו חוקר לעולם לא יוכל – צוהר לעשייה פילוסופית עכשווית, לתהליך המחקר, לטרנדים במחקר הפילוסופי ולדברים שלא נלמדים בשום מקום אחר. מכאן שגם במשבצת ההוראה, לאדם עם רקורד מחקרי יש אוטומטית יותר מה להעניק מלאדם חסר רקורד כזה. וזה, כמובן, גם משפיע על הקורסים והסמינרים שאותם אפשר להציע, ולזה כבר יש השלכות תקציביות.

4. פרסומים אינם הכול. ברץ סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטור שלו, להבדיל מהמועמד שהתקבל.

ובכן, ראשית יש לציין שהמועמד שהתקבל סיים את לימודי הדוקטורט שלו בתכנית לפילוסופיה עתיקה באוניברסיטת פרינסטון, שם אין דבר כזה "לסיים בהצטיינות". דוקטורט מקבל ציון עובר או נכשל. שנית, כדי לקבל משרת חוקר, עבודת דוקטורט, טובה ככל שתהיה, אינה מספקת.

וישנו את עניין האגואיזם. סטודנטים לתואר ראשון, תלמידיו של ברץ המובילים את המאבק, באים לשלוש שנים ויוצאים עם תואר. בודדים מהם ימשיכו לתואר שני. אחד או שניים ימשיכו לדוקטורט. הרכב מקרי של תלמידים לא יכול לקבוע את זהותו של מחזיק במשרה קבועה שילמד דורות של סטודנטים. מחויבותה של האוניברסיטה לספק לסטודנטים הבאים את הטוב ביותר שהיא יכולה למצוא. תלמידי בית ספר לא בוחרים את מוריהם, פציינטים בבית חולים לא בוחרים את רופאיהם וסטודנטים לא בוחרים מי יקבל משרות קבועות באוניברסיטה. הבעת דעה היא טובה וחשובה. הרעיון שהסטודנטים יכולים להפעיל לחץ – חיצוני ולא הגון – כדי לקבוע את זהות המורים באוניברסיטה לוקה באגואיזם ילדותי.

[...]

האקדמיה הפוסט-ציונית אנטי-ישראלית תוקעת-סכין-בגב-האומה מסננת-ימנים-ומזרחים הפכה להיות כמו הפוליטיקאים המושחתים, הבג"ץ השמאלני או הכדורגלנים הטפשים: כולם יודעים שזה כך ואיש לא זקוק עוד להוכחה או ראיה. כדי כך, שאם מרצה בעל דעות ימניות לא מתקבל למשרת מחקר, לא יכול להיות שיש לכך סיבות ענייניות – זה חייב להיות חלק מהמאפיה האקדמית האנטי-ישראלית וגו’. ד"ר רן ברץ, במטריה האקדמית שסיפק לדו"ח המצחיק של אם תרצו^[3], הוא במידת מה אחראי לאווירה הציבורית הזו. אותה אווירה ציבורית שכעת, הפלא ופלא, מביאה את עניין המשך העסקתו לועדת החינוך של הכנסת, תוך חיזוק אותה האווירה בדיוק. אינני יודע מדוע ניגש ברץ למכרז, הרי ידע את כל שאנו יודעים. אם יש כאן תום לב אם לאו, ישפוט הקורא בעצמו, לא לי לקבוע. אבל דבר אחד אני יודע: אל לנו לתת לדימוי להחליף את המציאות. העובדות הן כפי שהובאו כאן. לאורן, ברי כי ד"ר רן ברץ לא היה מתקבל למשרת חוקר בשום מקום שמכבד את עצמו. ואכן, הוא נדחה מאותה המשרה בדיוק גם באוניברסיטת בן גוריון.

וישנו עוד עניין. אם יש אמת בטענות, והחוג לפילוסופיה מעוניין להצר את צעדיו של ברץ רק על שום דעותיו הפוליטיות, כיצד זה קיבל דוקטורט בהצטיינות? כיצד הועסק כמורה מן החוץ בהמשך? הלא ישנם אנשים נוספים היכולים ללמד את קורס המבוא בפילוסופיה יוונית. לי אישית היה הכבוד ללמוד את הקורס הזה מפיה של פרופ’ אביטל וולמן, שבוודאי יכולה הייתה לעשות זאת שוב. בוודאי אפשר היה להביא מרצה אחר מן החוץ לצורך הקורס האחד הזה. מדוע, אם כן, זה לא נעשה? איה הייתה הרדיפה הפוליטית אז?

[...]

ד"ר רן ברץ הוא אדם חריף, חד מחשבה, בעל הבנה מעמיקה ויכולת הפשטה והבהרה של טקסטים פילוסופיים מורכבים. לו יקדיש עצמו למחקר, יוכל ביום מן הימים להיות, לעניות דעתי, חוקר נפלא ונכס לכל אוניברסיטה שתעסיק אותו. ראוי שאם קריירה אקדמית היא עניינו, יקדיש את מרצו לכך ולא לפוליטיקה.

1. עותק שמור במערכת [↩]
2. עם הפילוסוף צ’ארלס טיילור [↩]
3. הו לא, מלמדים את ג’ון רולס! [↩]