סדר לא יציב, תשובה ליהונתן קלינגר

עו"ד יהונתן קלינגר – מהבלוגרים המעניינים ביותר ברשת בכלל וברשת העברית בפרט – עוסק בפוסט האחרון שלו, בין השאר, בשאלת אוטובוסי המהדרין, שאלה שעסקתי בה לא מעט לאחרונה. בזמן שאני מברך על העיסוק הציבורי בשאלה הזו – שזוכה לתהודה רבה לאחרונה, ואני רוצה להאמין שיש לי חלק בזה – ובמיוחד אני שמח שבלוגרים בסדר הגודל של יהונתן עוסקים בה; אני לא יכול שלא לחלוק על חלק גדול מהדברים שיהונתן אמר. אז זו סיבה טובה לפוסט.

יהונתן כותב:

נניח שהיו שלוש חברות אוטובוסים: אחת למהדרין, אחת אדישה ואחת חילונית קיצונית…השוק החופשי ידאג שכל אחת מחברות אלו תזכה לקהל שלה, תוך שהקווים, בצורה די ברורה, יוכנו לפי המקומות אליהם מעוניינים אזרחים לסוע…אז מה הפואנטה בעצם? שהשוק אמור היה לדאוג לכך שלא תהיה כפיה דתית אלא שכל אחת מהקבוצות תהיה חופשית לקיים את האמונות שלה בצורה אופטימאלית בלי להפריע לאחרות. כאן אולי ההבדל ביני לבין דעתו של נמרוד אבישר. אני לא מאמין ב”כפיה חילונית”, אני חושב שצריך להתחשב בהעדפות של המגזרים השונים באוכלוסיה, תוך שהמדינה מדירה רגליה מלתת לקבוצות כאלו אפשרות לווסת את השוק במלואו ולמנוע מאנשים לפגוע בשלוות חייהם של אזרחים אחרים.

הפוסט הזה הוא תגובה לדברים, והיות וזו תגובה ליהונתן, אחלק אותה לסעיפים כמחווה.

0.
כשאני שומע על הסדרה עצמית של השוק החופשי אני בדרך כלל נתקף חרדה. בצורתה הקיצונית והפשטנית, התפישה הזו, שיונקת מג’פרסון (שבעצמו שאל את החלק הזה מאדם סמית’, אבי הכלכלה המודרנית, שבתורו שאב את רעיונותיו מברנרד דה-מנדוויל ומהצ’יסון), רואה בשוק החופשי מייצג של צדק בצורתו העמוקה, בו צרכי הכלל נותנים תמריץ לענות עליהם וההסדרה של השוק החופשי – אותה "יד נעלמה" מפורסמת – היא מנגנון השומר על החירות, מסדיר את הטוב הכללי ויוצר התנהגות ואופי מוסריים (כי, אסור לשכוח, השוק החופשי קשור קשר הדוק לפרוטסטנטיות הפוריטנית). התערבות של הממשל, לפי שיטה זו – ויהונתן מרמז לכך – יוצרת קונפליקטים. מלחמת האזרחים בארה"ב הביאה את התפישה הזו למשבר עמוק. מלחמת האזרחים התנהלה, בחלקה הגדול, על שאלת השוק החופשי: החשש היה שהתפשטותה של העבדות למדינות האיחוד תפגע ברעיון של עבודה קשה ותפגע בשוק החופשי. המלחמה הציבה דרישה לייצור המוני, דרישות שלא היו קודם לכן. מדים, תזונה, מסילות ברזל, תחמושת. למעשה הואצה המהפכה התעשייתית של ארה"ב, והיא הייתה הלם. התברר שבשוק החופשי יש באג. כפי שרוזוולט אמר: "השוק החופשי הוא מה שחותר תחת השוק החופשי". השוק החופשי עצמו הוא סדר לא יציב. יש תגמול לגודל – כך שאם מישהו גדול הוא הופך גדול יותר – התוצאה היא מונופולים.
1.
בעולם הזה מגיע פילוסוף פרגמטיסט אמריקאי בשם ג’ון דיואי. הייתי ממליץ לכולם לקרוא בו, אלא שיש חשש סביר שהוא יגרום לכם לשנוא אותי – דיואי, כפי שהעידו עליו תלמידיו, הוא בעל שכל חריף אך אטי במיוחד, וקריאה בו מרגישה כמו ריצה במים עמוקים. למזלכם, עבדכם הנאמן קרא בדיואי ומוכן לחזור עם רשמים.

במצב החדש שנוצר, ע"פ הבנתו של דיואי, ההרמוניה המקווה של הסדר הקפיטליסטי, הקשרים שחיברו את החירות למוסר באמצעות השוק, נפרמו. להבדיל ממארקסים למיניהם, דיואי לא חשב שהפתרון הוא בביטול הרכוש הפרטי. דיואי רצה להילחם במונופולים, אבל לא מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית – את החוק נגד מונופול, וזה פריט טריוויה מעניין, הפעילו לראשונה נגד איגוד מקצועי שובת בטענה למונופול על העבודה. מה שצריך לעשות, לפי דיואי, זה לשחרר את האדם הקטן שנלכד בין עסקים גדולים לאיגודים גדולים. אולם דיואי האמין שהבעיות גדולות יותר: לא ניתן להחזיר את השוק להיות חופשי. במצב החדש שנוצר, פילוסופית היד הנעלמה לא רלוונטית. דיואי עשה היסטוריזציה של אדם סמית’ וג’פרסון – זמנם עבר, הגיע שלב אחר.

החברה המודרנית מאופיינת בהתמחות ובתלות הדדית, ההופכת את השוק למקום קטן שהולך ונעשה גוף אחד הדוק. כל פעילות של שחקן מרכזי בשוק החדש משפיעה על כולם. באופן זה, שינוי מחירי הכותנה משפיע על מחירי התעבורה ברכבת וכיו"ב. החברה היא חברה שמאפיינה המרכזי ביותר הוא תלות הדדית וכל תוצר הוא במובן חשוב תוצר קולקטיבי של המנגנון. הבעיה היא, אנשים עדיין מחונכים ע"פ הגדרת אינטרס פרטי כשהוא כבר איבד את פשרו.

בחברה של תלות הדדית, בטווח הארוך, אם מישהו מרוויח על חשבון מישהו אחר זה לא טוב ויתנקם בו.

הפתרון של דיואי – חינוך לשינוי הרגלים, בגדול – הוא מעניין לא פחות, אבל פחות רלוונטי. הנקודה כאן היא שהסתמכות עיוורת על הסדרה עצמית של השוק החופשי היא בעייתית מיסודה.
2.
גם לו לא הייתה הבעייתיות שהוצגה בסעיפים הקודמים, הסדרה עצמית של השוק החופשי בתחום של תחבורה ציבורית היא רעיון די נורא. מדוע? יהונתן כותב את זה: "…תוך שהקווים, בצורה די ברורה, יוכנו לפי המקומות אליהם מעוניינים אזרחים לסוע."

ביום שבו התחבורה הציבורית תוטל למשחק השוק החופשי, יופסקו או ידוללו מאוד קווי התחבורה הציבורית למושבים, ליישובים, לפריפריה. זה שיקול פשוט: הרבה יותר משתלם להוציא עוד אוטובוס מתל אביב לפתח תקווה, מאשר להוציא אוטובוס שיחבר את טל-שחר עם תל אביב.

זו אחת הסיבות שהתחבורה הציבורית כמעט בכל העולם נתונה לרגולציה. אפילו ה-PATH הניו יורקי המפורסם נתון לרגולציה של רשות הרכבות הפדרלית.

הפרטה של התחבורה הציבורית – מעבר לכך שהיא תדגים היטב את הבאג בשוק החופשי: נראה שבאופן כמעט הכרחי, פעולה כזו תביא לתהליך עיור מואץ – היא פגיעה בחופש התנועה, שהתחבורה הציבורית אמורה לשמר. הרעיון של התחבורה הציבורית היא שכל אדם (מחיר והיעדר אפליה בקווי האוטובוס) יכול להגיע מכל מקום לכל מקום (פרישה) בזמן סביר (תדירות). היעדרה יוצרת אבחנה ברורה בחירות התנועה של אנשים – אלה שגרים במקומות בהם יש תחבוה ציבורית טובה, אלה שיש להם רכב ואלה שנשארים בבית.

גם על ההנחות הקבועות לבני הנוער והקשישים ניתן לוותר, אם יעבור מהלך כזה. מדוע? מפני שבני נוער וקשישים הם קהל שבוי – לראשונים אין אפשרות חוקית חלופית ולאחרונים אין תמיד יכולת פיסית לנהוג – ואין כל הגיון לעשות מבצע לקהל שבוי. אם כל תלמיד יצטרך לשלם מחיר מלא על נסיעות באוטובוס, כמה יכביד הדבר על כלכלתה של המשפחה הישראלית הממוצעת? אני מעריך שבכמה מאות שקלים.

3.

הבעיה כאן היא שיהונתן מתייחס לתחרות רק במובן אחד – ה"חילוני" מול ה"חרדי" (ונכון יותר לומר – החופשי מול המגביל, ומיד אגיע גם לזה) ושוכח את האספקטים שהתחרות לא נותנת להם מענה. יש סיבות טובות שהתחבורה הציבורית נמצאת תחת רגולציה. גם השוק החופשי ביותר, בגרסתו הקיצונית של ג’פרסון, מוגבל ומנוטר. ג’פרסון ראה את תפקידה של הממשלה בניהול קונפליקטים קיימים ותו לא, אבל עצם המעורבות הייתה קיימת גם בשיטה שלו. אחד החוקים שמגבילים את השוק החופשי (או ליתר דיוק, מסדירים את המרחב הציבורי) הוא החוק למניעת אפליה, שקובע, בין השאר:

מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, או הורות .

כלומר, אני לא יכול לכתוב בכניסה לחנות שלי שהכניסה לשמאלנים בלבד. לכאורה, הגבלה על זכותי לעשות בקניין שלי ככל העולה על רוחי, למעשה, מסתתר כאן רעיון הסדרתי מהשורה הראשונה.

4.
הרעיון הוא כזה: המרחב הציבורי במדינה דמוקרטית שייך לכולם. ניתן לומר במידה רבה מאוד של דיוק שאחד המאפיינים של משטרים לא דמוקרטיים הוא השתלטות משטרית על המרחב הציבורי: מפסלי מנהיגים ועד להדרה של דעות שלא מתאימות לשלטון מהמרחב הציבורי. דוגמה להשתלטות על המרחב הציבורי ניתן למצוא במדינות בהן חוקי המדינה אוסרים, למשל, על הפצת כרזות המציגות נשים. אף אחת מהמדינות הללו אינה דמוקרטיה.
בדמוקרטיה, המרחב הציבורי שייך לכולם, כיוון שכולם חלק מהריבון.

אם המרחב הציבורי שייך לכולם, ישאל השואל, מדוע יש להסדיר אותו? זכותו של בעל חנות להיות גזען, למשל, ולהביע זאת במרחב הציבורי באמצעות מניעת כניסה מערבים. ובכן, כדי שהמרחב הציבורי ישאר של כולם, יש צורך לוודא שאף אחד לא מדיר מישהו אחר. נניח, למשל, שכל בעלי העסקים היהודים ימנעו כניסה מלא-יהודים. יווצר מצב שבו המיעוט מודר מהמרחב הציבורי, והמצב הזה מנוגד לשאיפה הבסיסית לקיים מרחב ציבורי של כולם.

ההבדל בין המרחב הציבורי הדמוקרטי לשוק החופשי, אם כן, הוא שהעקרון המנחה של המרחב הציבורי הוא שייכותו לכול (במונחים של דיואי, תלות הדדית) בעוד העקרון המנחה של השוק החופשי הוא חירותו הבלתי מוגבלת ככל האפשר של הפרט, והאמונה שמתוך חירות כזו יצמח המענה המתאים לכולם – אמונה ש, כפי שראינו, אינה עומדת במבחן המציאות. לכן, כשבאים להסדיר את האינטרס הכללי, המרחב הציבורי השייך לכול הוא מושג נכון בהרבה מהשוק החופשי החותר תחת עצמו.

5.
ומכאן גם אי ההסכמה הבסיסית שלי עם השיטה שיהונתן מייחס לי, של "כפיה חילונית". אני יכול לטעון שאין דבר כזה – כפיה חילונית זו המצאה רטורית של מנהיגי הציבור החרדי, והיא לא קיימת. אוטובוס הנוסע בשבת אינו כפיה. אדם מאמין לא חייב לעלות עליו. מסעדה המוכרת מזון לא כשר אינה כפיה – אדם מאמין לא חייב לסעוד בה. כרזות עם תמונות משפילות של הפדופיל מוחמד או של העסקן עובדיה יוסף אינן כפיה, כי אף אחד לא חייב להביט בהן. השלילה של כל אחת מהדוגמאות האלה היא כפיה, כי היא מהווה פעולה של מניעה, הגבלה, איסור, שנעשה בשם אמונה של אחד (או קבוצה) שמחייב אחרים – שאינם מחזיקים באמונתו – לקיים את מנהגיו. כך, מניעה של אוטובוסים בשבת היא כפיה על אלה הרוצים לעשות בהם שימוש, מניעת מכירת מזון לא כשר היא כפיה על בעל עסק שרוצה למכור מזון כזה וכיו"ב.

בישראל, מקורות הכפיה הזו הן בכפיה דתית עמוקה בהרבה – הכפיה לפיה אדם בישראל אינו חופשי להגדיר עצמו מבחינה דתית. כך, למשל, החיוב של שני אתאיסטים להנשא אצל רב הוא כפיה במובנה העמוק ביותר: המדינה מכתיבה להם את יהדותם על אף שהם בוחרים להמנע ממנה.

במקום שבו הכפיה הדתית מונעת אופציות, הפיכתה פותחת אופציות. ולכן, הפיכתה של הכפיה הדתית אינה ולא יכולה להיות כפיה חילונית. המושג הזה לא קיים.
6.
אבל לא זו טענתי המרכזית. טענתי המרכזית היא שמדובר בטרמינולוגיה לא נכונה. הצורך בביטולם של קווי האפרטהייד נובע מהיותה של התחבורה הציבורית – באורח שאינו ניתן להפרדה ממהותה – חלק במרחב הציבורי, וככזו שייכת לכולם. קיומם של קווי אוטובוס עליהם לא ניתן לעלות בלבוש שמקובל בכל שאר המרחב הציבורי הוא הדרה של אנשים מהמרחב הזה. סירוב לתת לנשים להופיע בטכסים הוא הדרה של נשים מהמרחב הציבורי (אגב, גם דחיקתן למושבים האחוריים). קיומם של מרחבים פטריארכליים כאלה אינו מתקבל על הדעת כשתופשים את חשיבות פתיחותו של המרחב הציבורי.

מקומה של האמונה היא אצל המאמין, ולא במרחב הציבורי שהמאמין משתייך אליו. למרחב ציבורי לא יכול להיות צביון דתי, שכן אז הוא מדיר או מגביל את אלו שאינם מחזיקים באמונה דתית או שמחזיקים באמונה דתית אחרת. הכנסה של האמונה לתוך המרחב הציבורי יוצרת הדרה – כמו גם הכנסתה של אידאולוגיה מסוימת, למשל – מהמרחב הזה. ככזו, היא חוטאת לתפקידו של המרחב הציבורי להיות שייך לכולם. לא מדובר בכפיה – להבדיל מהמצב היום, בו מונחתת מלמעלה על הפרט שייכות דתית גם אם הוא לא חושק בה – מדובר במצב בו כל אחד יכול להחזיק בכל אמונה שיחפוץ, מבלי להשליכה על האחרים שסביבו. הרעיון שלאמונה שמחייבת שכולם ינהגו לפיה מותר להשתלט על המרחב הציבורי משום שזה חלק בלתי נפרד ממנה, הוא רעיון כל כך בעייתי, שנראה לי בלתי אפשרי להגן עליו.

7.
המרחב הציבורי בחסות הדמוקרטיה, אם כן, הוא חופשי – במובן זה שהוא מאפשר לכל אחד לקחת בו חלק – להבדיל מהמרחב הציבורי בחסות האמונה שהוא מגביל. כבר הראיתי שישנו צורך לנטר את המרחב הציבורי כדי למנוע את הגבלתו. לצורך זה, יש להוציא ממנו את האמונה. וכשמסתכלים על זה כך, לא מדובר פה ב"כפיה חילונית" מול "כפיה דתית" – מדובר כאן על כלל מול קבוצה, חופש מול הגבלה, מקום לכל אחד מול מקום למאמינים כמונו. לי ברור במה אני בוחר.