המאבק נגד הכיבוש בשייח ג’ראח, בבלעין, בנעלין ובמקומות נוספים יוצר קואליציה משונה, בין אנשי שמאל אולטרא-ליברלים לפלסטינים שמרנים ודתיים. קואליציה כזו לא יכולה להחזיק מעמד בלי חריקות, גם לנוכח מטרה משותפת. אלא שלפעמים, החריקה פשוט צורמת מדי, ויש שמגיע הרגע שבו על אדם הגון, ובייחוד אם הוא רואה עצמו כאיש שמאל הנענה למוסר הומניסטי, לומר בקול רם וצלול: עם זה אינני מוכן לשתף פעולה; מי שחפץ בעזרתי לא יכול לקבל אותה ללא תנאי, לא אבגוד באותם הערכים שבשמם בכלל אני נמצא כאן. פרסומי השבועות האחרונים על אודות המתרחש בהפגנות הללו ומסביבן, על היותן של הנשים שם מטרה להטרדות מיניות ולאלימות מינית אחרת, ועל מה שנעשה – כשכבר נעשה, אין בו די – כדי למנוע את התופעה, ותגובתם של מארגני ההפגנות ושל פעילים ופעילות מרכזיים בהן, הם חריקה שכזו. זה זמן קריאה, אחת מאותן נקודות הבוחן שבהם נבדלים האורתודוכסים מהליברלים, מי שמסמן מטרה ומקדש את האמצעים ממי שבוחר ערכים ופועל לאורם. זה הזמן שבו אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומניסטי וקאטגורי, בשוויון ובלחימה בדיכוי צריכים לומר "עד כאן", כיוון שחטא הכיבוש אינו אקונומיקה המלבינה כל חטא אחר.

זה התחיל בקריאה המחוצפת לפעילות להגיע בלבוש צנוע להפגנות, כי הלבוש שלהן מפריע לפלסטינים השמרנים באיזור. טיעון כזה בדיוק אינו מתקבל על הדעת כשמדובר, למשל, בחרדים – אבל משום מה כשמדובר בפלסטינים בשייח ג’ראח הוא טיעון לגיטימי. כפי שניסח זאת היטב ידידי יוסי גורביץ,

אבל כאשר הפעילים בשייח’ ג’ראח נוקטים צעד כמו זה, הם פוגעים במאבק שלהם עצמם. הם מרחיקים אנשים שכבר החלו לתמוך, משום שהם צועדים במשעול הקלאסי של הפיכה לאידיוטים מועילים. מוטב שהתנועה תחזור בה מההכרזה הזו; לפעילים הפלסטינים צריך להסביר שעם כל הכבוד, החלטה כזו פוגעת בתמיכה הישראלית במאבק. גם לליברלים, לא רק לשמרנים, יש רגישויות [ההדגשה שלי, נ.א.]

עוד כתב על הנושא, והיטב, חברי הרחוק דובי קננגיסר:

התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר)

ועוד חומר אצל נעמה כרמי, חנה בית הלחמי, שוב דובי. יש עוד.

כמובן, לא באתי להוציא כאן את המתים מארונותיהם. הדיון הזה כבר נמוג, וטוב שכך – לאחר שאחת מהמארגנות הודתה אצל דובי שמדובר בקבלה של בקשה שנובעת מדיכוי מופנם, ושהוחלט לקבלה למרות זאת, שוב אין בו צורך: סולם הערכים הובהר: כיבוש קודם, נשים אחר כך.

[...]

ואז הגיע המאמר הזה של עו"ד רוני אלוני סבודניק, שמזכיר שורה של מקרים מזעזעים: החל מאונס וכלה בהטרדות מיניות על בסיס יומיומי, ודממה. הפעילות, חלקן פמיניסטיות ראדיקליות, ממשיכות להגיע. אף אחת אינה אומרת "עד שזה לא נפסק, אני לא כאן". הן משתפות פעולה עם המצב. ויש שהן מצדיקות אותו.

התגובה המיידית של המארגנים הייתה מבזה.

מטריד להווכח כמה רחוק מוכנים ללכת אנשי הממסד הלאומני בכדי להשתיק את המסר החד שעולה בשייח ג’ראח וביתר מוקדי המאבק המשותף. נבקש להבהיר באופן הברור ביותר: ככל הידוע לנו, בשייח ג’ראח לא היו מקרי אונס, ולא יהיו נסיונות השתקה של הטרדות ותקיפות מיניות. מסע ההכפשות המובל בידי קבוצה מצומצת של בלוגרים ובלוגריות בעלות אג’נדה מפוקפקת פוגע לא רק בפעילות נגד הכיבוש בשייח ג’ראח ובמקומות אחרים אלא גם באמינותה ומהימנותה של התנועה הפמיניסטית בישראל

אכן, יוסי, דובי וחנה בית הלחמי (עליה יש לי ביקורת בלי קשר) הם מייצגים נאמנים של הממסד הלאומני, ובלוגרים בעלי אג’נדה מפוקפקת. כשהעובדות לא נוחות, מתייגים אותן כרעות חולות.

[...]

והייתה את התגובה הזו. היה לי הכבוד להכיר, כשהייתי צעיר ויפה, את ליהי רוטשילד מיד ראשונה. הסתובבנו באותם חוגים חברתיים מפוקפקים, כפי שקורה בדרך כלל בארץ קטנה אצל אנשי תרבות שוליים. ליהי מבריקה, מרשימה מאוד ונבונה מאוד. ולמרבה הצער, בטקסט שלה שמתייחס לעניין הזה, היא טועה ומטעה, מוציאה את העובדות שנוח לה להוציא מהסיפור, ומשמשת עלה תאנה לפגיעה מקיפה בזכויות נשים וזכויות אדם בכלל באצטלה של ליברליזם. אם כן, עם צביטה קטנה בלב, נפנה לפירוק של הטקסט הזה, כי האמת חשובה מכדי לזנוח אותה.

אין לשמאל הרדיקלי הישראלי, או באופן ספציפי לקבוצות אליהן התייחסה הגב’ סדובניק – אנרכיסטים נגד הגדר וסולידריות שייח’ ג’ראח, כל כוונה לשמר "מערכת ערכית הרואה בנשים אובייקט מיני", להיפך. בקבוצות המוזכרות במאמר קיים נסיון עיקש, מתמשך ונחוש להתמודד עם הטרדות ואלימות מינית כלפי פעילים ופעילות כאחד.

כמובן, כל עוד לא הובאה ראיה לכך, ואל נוכח ראיות רבות לכיוון השני, מדובר בדברים בעלמא. גם אוטובוסי מהדרין יכולים להיות מוצדקים כניסיון להתמודד עם הטרדות ואלימות מינית, ויש שעשו זאת. אנחנו דוחים את הטיעון הזה מפני שהוא מהווה האשמת הקרבן במקום טיפול בפושעים. בקשה להתלבש צנוע אינה מאבק בהטרדות המיניות, היא גם כן ניסיון להשליך על הקורבן את האחריות. כמוה גם סדנאות ההדרכה להתמודדות עם ההטרדות המיניות, אותן מזכירה ליהי בגאווה. מה עם סדנאות הדרכה לגברים הפלסטינים? מה עם אמירה ברורה, חד משמעית: אם אתם מטרידים, אנחנו מפסיקים להגיע? מה עם הרחקת גברים מטרידים מההפגנות? למה אותו סולם ערכים שליהי וחברותיה יודעות להפעיל כלפי החברה הישראלית מכופף כשמדובר בחברה הפלסטינית? למה הטרדה מינית שמבוצעת על ידי פלסטינים היא "נסלחת" יותר ודורשת דרכי התמודדות אחרות מהטרדה מינית שמבוצעת על ידי יהודים ישראלים? ולבסוף, מה ההבדל בין חרדים שמטילים על נשים את האחריות למנוע את הטרדותיהן על ידי ישיבה נפרדת באוטובוס ומטפלים בבעיות שכאלה בתוך הקהילה, ובין המפגינים שעושים את אותו הדבר בדיוק?

אבל הנה עוד שאלה: איך קרה שבחודשיים, מיולי 2010 לספטמבר 2010, הפכו האנרכיסטים מקבוצה ש"המאבק האחד" שלה מסתיים בזכויות נשים לקבוצה ש"מקיימת נסיון עיקש, מתמשך ונחוש" להתמודד עם הטרדה מינית?

ובמה דברים אמורים? ובכן, ביולי 2010 כתבה ליהי את הדברים הבאים:

היינו רק שתי אנרכיסטיות בצעדת הסולידריות עם נפגעות תקיפה מינית. זה מילא אותי בבושה, בכאב ובכעס. בושה על כך שחברי התנועה שלי לא שם, צועדים איתי, ששוב נוכחתי לגלות שה"מאבק האחד" מסתיים ברגע שאנחנו מגיעות לצעדה למען זכויות נשים [...] כעס, על כך שלאותם אנשים יקרים ומופלאים שמקדישים את מרבית זמנם ומרצם למאבק סיזיפי ובלתי נגמר בכיבוש, שימי שישי ושבת שלהם קודש להפגנות, אין אפשרות למצוא שעתיים פנויות באחר צהרים אחד בשנה לסולידריות עם נשים נפגעות אלימות מינית. לכל אחד שדיברתי איתו, הייתה סיבה טובה, כזו או אחרת. סיבות טובות תמיד יש, אבל כשמדובר במאפיין של קבוצה, אז הסיבה כבר הופכת לתירוץ[...]לשותפי למאבק אני רוצה להזכיר שההפחתה בעוצמתו של הדיכוי של נשים, ובחשיבותו של המאבק כנגדו היא חלק מאותו הדיכוי. שהמאבק לשחרור נשים הוא ראוי לא פחות וחשוב לא פחות ממאבק השחרור הפלסטיני. שלפנות אחר צהרים להפגנת סולידריות עם נפגעות תקיפה מינית זה לא מסובך יותר, ולמעשה ככל הנראה מסובך פחות, מלארגן אחר צהרים פנוי להפגנת סולידריות עם תושבי בילעין. שהאמירה שכל המאבקים קשורים אינה אומרת רק שפעילות פמיניסטיות אמורות להגיע להפגין סולידריות בשייח ג’ראח ובבילעין, אלא גם שפעילים נגד הכיבוש אמורים להגיע להפגנות פמיניסטיות בלב תל אביב, או בכל מקום אחר. שחופש לכל אינה רק סיסמא יפה שיש להתהדר בה אלא דרך מאבק ודרך חיים, ושגם זכויות נשים הן זכויות אדם. ושהמאבק למען חופש ושחרור כולל גם את המאבק בדיכוי של נשים, שאם אתם חלק מהמאבק הזה, אז תהיו גם חלק מהמאבק שלנו.

הדברים שליהי כתבה ביולי 2010 יוצאים מלב ונוגעים אל לב. היא מדברת על תחושת בגידה, על כעס, כעס על אותם האנשים בדיוק. היא מדברת על חוסר הצדק שבמתן מקום משני למאבק למען זכויות נשים. איך קרה שמאז הפכה אותה הקבוצה בדיוק לאבירת זכויות הנשים ולוחמת ללא חת נגד הטרדות מיניות?

[...]

אבל ניחא, לאנשים שמורה הזכות לשנות את דעתם או לקבוע באופן נחרץ שצעדת סולידאריות בתוך תחומי ישראל חשובה לאין ערוך מהרחקתם של מטרידים ואנסים בפוטנציה. נמשיך.

במאמרה, מזכירה סדובניק שני מקרי אונס שכביכול התרחשו – האחד באום-סאלמונה והשני בשייח’ ג’ראח

שקר גס. קראתי את המאמר מלמעלה עד למטה. המאמר מדבר על מקרה אונס אחד. יחיד, בודד. כותרת המשנה: "פעילות-שלום מוטרדות מינית ואחת מהן נאנסה[...]". בהמשך: "מתקיים ניסיון נואל של פעילי מחנה השלום לטשטש ולהצניע מעין התקשורת אינוס של פעילה אחת והטרדה מינית חמורה של פעילה נוספת, בהם הנפגעות היו פעילות-שלום שהגיעו לכפרים במטרה לסייע במאבק". בשום מקום לא כתבה אלוני-סדובניק על שני מקרי אונס, והלינק נמצא ממש כאן, אפשר ללכת לראות. ליהי לא יכולה להתלונן על סילופים ובה בעת לסלף. זה יהיה כמעט צבוע כמו להתלונן על נוכחות דלה של אנרכיסטים במצעד זכויות נשים ואחר כך ציורם כאבירי זכויות האישה באשר היא. זה יהיה כמעט צבוע כמו…

המקרה הראשון לא היה אונס, כי אם נסיון לאונס, והוא מעולם לא הושתק או טוייח.

יש לפחות ארבע רמות שונות בהן המשפט הזה מרתיח את דמי. ראשית, מפני שחוקית ניסיון אונס דינו כאונס. והוא הדין בכל ניסיון לביצוע עבירה. לא יעלה על הדעת שאדם שניסה לאנוס וכשל יקבל יחס אחר רק מפני שלא עלה הדבר בידו.

שנית, מפני שמוסרית המנסה לאנוס הוא אנס. הצלחה של אישה (או גבר) לגונן על עצמה מפני אנס לא הופכת את האנס לפחות אנס. הוא תקף במטרה לאנוס, וחומרת העבירה איננה פוחתת רק מפני שהאישה הצליחה להמלט ממנו. ליהי יודעת את זה. היא יודעת שניסיון אונס משאיר צלקות נפשיות גם אם לא צלח. עצם כתיבת משפט כזה פירושו בגידה בעולם ערכים שלם, שאומר שאחריות לאונס נחה כל כולה אצל האנס. להבא, שוב לא תוכל להתרעם נוכח משפטים כמו "למה היא לא נאבקה בו", המטילים מקצת מהאחריות לאינוס על הקרבן. הרי, אילו הייתה נמלטת, הכול היה בסדר. זה היה "רק" ניסיון לאונס. ולא היא: כשאדם תוקף אדם אחר במטרה לקיים איתו יחסי מין בכפייה, הוא אנס, בין אם צלח במעשיו בין אם לאו. ואנס, מקומו בכלא.

שלישית, מפני שעצם המשפט הזה, מהסיבות שהובאו לעיל, הוא השתקה וטיוח, גימוד לא מוצדק של העבירה.

ולבסוף, מפני שמדובר בסוג הגרוע ביותר של רלטיביזם: מי שרוצה לראות את ארז אפרתי מאחורי סורג ובריח, צריך לרצות לראות גם את עומאר אלאדין איתו.

[...]

הפעילה שהותקפה פנתה למשטרה הפלסטינית בענין, קיבלה מענה ותמיכה מקבוצת הפעילות, וטיפול במקרה מצד הכפר הוצב כתנאי להמשך שיתוף הפעולה.

נו, באמת. ליהי שוכחת לספר לנו מה היה המענה שקיבלה הפעילה: הועדה העממית שוחחה עם אלאדין, שסירב להתנצל "וטען כי מדובר באירוע שולי וטבעי". הוא נעצר על ידי המשטרה הפלסטינית ושוחרר לאחר שהסכים להתנצל. לפי הכתבה בהארץ, שלא הופרכה על ידי אף אחד מהפעילים,

בעקבות הלחצים שהופעלו עליה הסכימה הנפגעת למשוך את תלונתה כדי שלא ייגרם נזק למאבק העממי, שבחודשים האחרונים עורר גלי אהדה ברחבי העולם. אלאדין מתגורר כיום בחברון ולומד שם באוניברסיטה.

כלומר, מסתובב אנס חופשי ומשוחרר, לאחר שהתנצל בלבד. אין קץ לצביעות. הלא ליהי הייתה זועמת אילו המשטרה הייתה משחררת את ארז אפרתי מפני שהתנצל ומפני שהקרבן שלו קיבלה "מענה ותמיכה" מאיזו קבוצת תמיכה. אנס מקומו בכלא, ואני מעז להמר שבכל יום אחר בשבוע ליהי תסמוך ידיה על הקביעה הזו. אלא אם כן, כמובן, האנס הוא פלסטיני מדוכא – שאז התנצלות היא ככל הנראה טיפול מספק. הקלות שבה ליהי מעלימה את העובדות הללו היא ניסיון טיוח. גימודו של המעשה הוא השתקה בוטה. הניסיון להתהדר בנוצות לא לה, כאילו המקרה טופל באופן הנדרש, הוא צביעות. רק בפסקה הזו היה די כדי להכתיר את הטקסט של ליהי כבלתי ראוי ובלתי מספק, לוקה בצביעות ורלטיוויזם, כזה שמעמיד את המאבק נגד הכיבוש מעל למאבק הפמיניסטי. ליהי, בדברייך, את משתיקה ומטייחת עבירה מזעזעת שלא היית לעולם מוכנה לגמד או לעבור עליה לסדר היום אילו הייתה מתרחשת בנסיבות אחרות.

[...]

כפעילות הפעולות רבות הן בשטחי ישראל והן בשטחים הכבושים אנו חשופות פעם אחר פעם לאלימות מינית מצד שוטרים, חיילים, וכוחות מג"ב, כאשר תלונותינו החוזרות ונשנות על המקרים הללו אינן נבדקות או מטופלות. עובדה זו הושמטה לחלוטין מן המאמר של  גב’ סודובניק, ככל הנראה, להרגשתה מדובר במידע פחות אטרקטיבי, או יתכן כי נתון זה אינו משרת את מטרות ההכפשה שעמדו בבסיס המאמר.

זו עובדה חשובה, וראוי לצאת איתה לתקשורת. לשוטר אסור בשום פנים ואופן להטריד מינית. על שוטר שמטריד מינית לעמוד לדין משמעתי, להיות מודח מכוח המשטרה, ולעמוד לדין פלילי בהתאם ללשון החוק. ליהי צודקת. אלא מאי? שאותו הדין בדיוק חל גם על שרברב. שרברב שמטריד מינית צריך לעמוד לדין פלילי. ואותו הדין בדיוק חל גם על מפגין פלסטיני בשייח ג’ראח. מי שמתלוננת על שוטרים אבל מעדיפה, במקרה של פלסטינים, לעשות סדנאות, להתלבש ולתרץ, לוקה בצביעות ביחסה שלה כלפי אותה העבירה ממש. כיבוש לא מצדיק הטרדה מינית.

[...]

במקום שבו אלימות מינית נסלחת למען מטרה גדולה יותר, במקום שבו דיכוי נשים מתקבל למען מטרה גדולה יותר, במקום שבו נלחמים על זכויות אדם לצד אנשים שמפירים אותן באלימות מאחורי הקלעים, יש לערוך חשבון נפש ארוך וקשה. אם המאבק של המפגינים הללו הוא מאבק בדיכוי, עליהם להבהיר לשותפים שלהם שזה כולל גם דיכוי של נשים, גם הטרדות מיניות, גם תקיפה מינית, גם אינוס; שמקרים כאלה יקבלו מענה לא על ידי הקהילה – בדיוק כשם שמקרים של התעללות בילדים בקהילה החרדית לא צריכים להיפתר על ידי הקהילה – אלא על ידי רשויות החוק; שפעילים ופעילות מעודדים להתלונן על מקרים כאלה בפני רשויות החוק. ואם זה יפוצץ את המאבק המשותף, אם השותפים לדרך לא יכולים לעמוד בגזירה שלא להטריד מינית, אז הם אינם שותפים לדרך ואין באמת מאבק משותף. הליברליזם, זכויות האדם, הפמיניזם והחירות אינם נעצרים בקו הירוק. מי שמוכן לסלף, לטייח, לגמד, לשקר ולהעלים עין מהמקרים הללו אינו שונה במאום מהמאמינים הקתולים שמוכנים לקבל על עצמם מרותו של אדם שהגן על כמרים פדופילים. אלה ואלה אורתודוכסים שהעובדות וההגיון לא ישנו את דעתם, אלה ואלה אינם יכולים עוד להיחשב אנשי שמאל או ליברלים. כשמעלימים עין מפגיעה בזכויות, חוצים את הקו לצד השני.

[...]

ולאנשים ההגונים שיושבים בבית אומר אך זאת: אם זו הגישה של המארגנים, אם את הטיפול הם עושים בפנים, בלי להוציא לרשויות החוק ועוד טוענים שלא מדובר בהשתקה, ההפגנות שלהם מפסיקות להיות ראויות. מקום בו מעלימים עין באופן שיטתי מהפרת זכויות אדם הוא לא מקום שאדם הגון ילך אליו. עד שישנו דרכיהם.