ישבנו אתמול, ארבעה חברים. אני בשנות העשרים המאוחרות, היתר בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. בעלי מקצועות חופשיים. עובדים הרבה, הרבה מאוד; הנשים יותר מהגברים: סופי שבוע מהבית, ערבים מאוחרים. השבוע לא היה יום אחד שבו הזוגה סיימה לעבוד לפני אחת עשרה בלילה. גם אני כותב את המילים האלה אחרי שסיימתי פרוייקט לעבודה. החמצתי את העצרת.

תמיד לא מספיקים. לא מספיקים לראות חברים ומשפחה מספיק, לא מספיקים לתחזק את הבית, לא מספיקים לעשות קניות, לא מספיקים. תמיד ממהרים.מרוויחים יפה, באופן יחסי. אין ילדים, עדיין; בתעשיות שלנו אפשר להגיע לשכר נאה. גבוה מהחציוני, גבוה גם מהממוצע. פעם בחודש, צביטה קטנה בלב – המס שיורד. נושכים שפתיים. עשירון שמיני, תשיעי, בכל מדינה זו בורגנות שבעה. לא כאן. כאן זה מאבק. כאן זה לרוץ אחרי השקל.

לא חיים ביוקרה. אין הוצאות רכב, הוצאות תקשורת נמוכות מביקור בסופר, אין טלוויזיה בכבלים. גרים בשכירות בגבעתיים. שלושה מאתנו הולכים ברגל לעבודה; כשחם, תופסים אוטובוס. אין פרארי בחניה, אין פיקאסו מקורי על הקירות; חצי אבטיח פרוס לקוביות, כמו כולם.

מתלוננים ביחד. אני הלכתי לסופר ביום שישי. גרנולה, דגנים, ג’ל למדיח, גבינה, חלב, יוגורט. מאה ושלושים שקלים לשקית קניות. ממול, אצל הירקן, אני קונה חמש עגבניות, חמישה מלפפונים, שלושה פלפלים, חופן פטריות, חסה וכמה צרורות עלים. 40 שקלים. בהמשך, אנחנו קונים שני חצילים[1] וחצי אבטיח, ונפרדים מעוד שלושים שקלים. קניות לשבוע – אולי כאלה שעוד נצטרך להשלים. אין בשר, אין ביצים, אין שמן. קצת מוצרי חלב, קצת ירקות. מאתיים שקלים נעלמו להם. זה לא יקר – זה היסטרי.

מדי פעם אנחנו עובדים בשישי, ואין לנו זמן להגיע לסופר. על הגעה לסופר עם רכב באמצע שבוע אין מה לדבר. אז הולכים בשישי אחר הצהריים לטיב טעם. עם כרטיס מועדון, זה כמעט יוצא סביר. כלומר, לא סביר, דומה למה שהיינו משלמים במקום אחר. אחר כך יגידו לנו שאנחנו מפונקים, שלא חייבים לקנות בטיב טעם; תמצאו לי עוד כמה שעות ביממה, אם כן. מילא, לעבוד כמו חמור ולהצליח לחסוך, לראות מטרות, להבין מה הולך לקרות, להתפנק. אבל לא – אנחנו עובדים כמו חמורים רק כדי להישאר במקום. להתקדם זה לאנשים שזכו בלוטו או עברו לחו"ל.

אחד מספר על חברים שעשו relocation. מרוויחים מה שהרוויחו בארץ, רק באירו, ויותר מזה נשמר אצלם. יוצאים לחופשות בחו"ל כל סופ"ש שני. לרגע משתרר שקט, אווירה כבדה של למה בכלל אנחנו כאן. אווירה שאף פעם לא רציתי שואלת שאלות שאף פעם לא שאלתי.

להורים שלנו יש ילדים, יש להם בית, וכשגדלנו לא היה חסר לנו דבר. אני מסתכל קדימה ומנסה לחשב איך עושים דבר כזה היום. איך אני יכול להגיע לבית משלי, לפרנס ילד? נניח שאנחנו חוסכים שלושת אלפים שקל בחודש – יותר מכמעט כל מי שאני מכיר. דירת ארבעה חדרים בפריפריה עולה בסביבות מיליון וחצי שקל, צריך לגייס חצי מזה בשביל לקבל משכנתא. עשרים שנה כפול 12 חודשים בשנה כפול שלושת אלפים שקל בחודש, זה 720 אלף. עשרים שנה לעבוד רק כדי להיות מסוגל לקחת משכנתא. ומי בכלל מסוגל לחסוך שלושת אלפים שקל בחודש? ממה נקצץ, מהחתול?

והשאלה מנקרת, לא מרפה: מי קונה את הדירות? אני מכיר מספיק בני גילי, מספיק אנשים שעובדים קשה ומשתכרים יפה, מספיק זוגות צעירים מהמעמד הבינוני-גבוה. אם הם ואני צריכים לעבוד עשרים שנה כדי להגיע למצב שאפשר לקבל משכנתא, מי יכול להרשות לעצמו לקנות דירה? רק מי שכבר יש לו, זה מי. איך לעזאזל מחירי הדיור יכולים להיות ריאליים אם רוב תושבי המדינה לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לקבל הלוואה לטובת רכישת דירה?

אומרים לי שזה לא המחירים, זה השכר. לא יודע. אנחנו מביאים הביתה מספרים גבוהים יותר משהורינו הביאו; מתחתנים ומביאים ילדים מאוחר יותר. כשיצאתי לשוק העבודה, ב-2005, השתכרתי חצי משאני משתכר היום, והחזקתי את עצמי בסדר. אבל הכול מתייקר. אם תעבור התכנית הזדונית להעלאת מחירי החשמל ב-20 אחוזים, אצטרך להתבשל – מזגן הופך למותרות. אני לא חושב שאפשר להאשים רק את השכר. המחירים עלו, ודראסטית. לא רק דירות, לא רק קוטג’. לא יצאתי מהסופר בחודשים האחרונים עם קניה של פחות ממאה שקלים, גם אם מדובר רק בהשלמות של לחם, חלב, ביצים וכד’.

אני חושב על כל החוויות שנמנעתי מלכתוב. איך בדרך לסרט בתשע וחצי בערב עם חברים לפחות שלושה מהנוכחים היו בטלפון עד רגע הכניסה לאולם ממש, כי צריך לעבוד; איך בבית קפה שילמתי כמעט שלושים שקלים על כריך ושתיה בוקר אחד. נמנע, כי בראש מנקר המגיב שיאמר שאני חי חיי מותרות, הולך לסרטים ויושב בבתי קפה. כאילו כל מה שאינו לעבוד או לשבת בבית ולכרסם קרום של לחם הוא מותרות. כאילו אוכל, דיור, מיזוג אוויר, קצת קולטורה – כאילו כל אלה מותרות. ויותר מזה: אם אנשי מעמד הביניים, אנשי ההיי-טק ועורכי הדין, האנשים שעובדים למעלה מעשר שעות ביום עבור שכר גבוה מחבריהם, אם אלה לא ילכו לסרטים והצגות, לא ישבו בבתי קפה ומסעדות; אם אלה יתייחסו לכל מה שאינו לחם צר ומים לחץ כמותרות, כי אז אין עוד מעמד ביניים, יש רפובליקת בננות: לבעלי ההון יש, ולכל היתר אין. מי שקונה את הפרספקטיבה לפיה אדם שמרוויח מעל לשכר הממוצע במשק צריך לראות סרט כמותרות, בעצם אומר שרווחה יכולה להיות רק לעשירים. אבל התפישה הזו הכתה לה שורש, ועכשיו נדמה שעליי להיות אפולוגטי במיוחד. כי אני גר בגבעתיים (והולך ברגל לעבודה), כי אני קונה גבינות, כי אני שותה קפה עם חלב, כי אני רוצה להרשות לעצמי מעט רווחה בשעות המעטות שבהן אני בבית. כאילו אם אני יכול להרשות לעצמי כל דבר שאיננו לחם משלשום ומים מהשכנים, אז הכול בעצם בסדר ואני סתם מתלונן. כאילו כל עוד יש מי שחי ברחוב, אני חייב להגיד תודה לבעלי ההון ומשרתיהם בפוליטיקה על שעוד יש לי קורת גג.

אבל הטענות האלה הן בדיוק הטענות שבעלי ההון רוצים לשמוע. הם רוצים לשמוע שאין לגיטימציה למעמד ביניים, לבורגנות שבעה, לא עשירה – אבל כזו שחיה ברווחה, ויכולה להרשות לעצמה דבר או שניים. שרק המינימום שבמינימום הוא חובה וכל השאר זה פינוק. ככה, הם יכולים להמשיך ולהתפנק על חשבוננו, להמשיך להעלות מחירים, להמשיך להחזיק אותנו במירוץ הישרדותי למימונם.

פתרונות? שינוי תפישה. הבנה שזכות הקניין כפי שמגנים עליה היום היא חד סטרית וא-סימטרית. היא זכות הקניין של מי שיש לו יותר. ניצול נכון יותר של כספי ציבור. ואולי גם הכרה שהממשלה אמורה לעבוד בשבילי, לא בשביל תשובה. אבל זה נראה כמו חלום רחוק. אז מה שנותר הוא לתעד, מהסיפון, את שקיעתו של מעמד הביניים.

  1. לא לי, לזוגה [↩]