נפנופי ידיים פחדניים

נכתב כבר המון בכל הנוגע לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, הזומם להעלות את גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק ל-30 רבבות שקלים טבין ותקילין. מרבית הבלוגרים שאני קורא^[1] התמקדו, איך לא, בנזק לבלוגרים – עליהם האפקט המצנן משפיע פי כמה וכמה. מאחר ולבלוגרים אין, על פי רוב, גישה מהירה לייעוץ משפטי חינמי מעורך דין המנוסה בתחום, ופני שלבלוגרים אין, על פי רוב, ממון מיותר ובוודאי לא בסכומים שנדרשים מהליך משפטי (אפילו לא יפסידו בו), התיקון לחוק פוגע בהם הרבה יותר משהוא פוגע בעיתונאים, המגובים במערכת בעלת עורכי דין וממון. הדבר הזה נכון להפליא, מזוויתו שלו, ועם זאת, נדמה לי שיש מה לומר על הפגיעה הצפויה באותן מערכות עיתונים אמידות ועשויות ללא חת ובעיתונים, ובעיקר מה לומר על ניסיון מגומגם של המחוקק לומר משהו בתחום שאותו אינו מעז להסדיר.

ובכל זאת, אני בלוגר, ופטור בלא כלום אי אפשר: כשקראתי את דובי כותב שהתיקון לחוק אינו משמעותי עבור מי שאין לו גם חמישים אלף שקל (הפיצוי הסטטוטורי כיום), טענה ששמעתי בגרסאות שונות במקומות שונים^[2], הרמתי גבה. לא, אין לי חמישים אלף שקל זמינים, ואם היו לי הייתי כותב את המילים האלה מאיזה חוף איפשהו בעולם, כך שגם אז לא היו לי. אני לא מכיר הרבה אנשים שגם יש להם חמישים אלף שקלים זמינים, וגם יש להם רצון אדיר לתת אותו למישהו – ארגון או אדם – שעליו הם מעבירים ביקורת בבלוג שלהם. זה בכלל לא העניין. השאלה היא, תמיד, הסיכון.

אם, נניח, יאיים עליי אדם שנפגע מפוסט בבלוגיקה בתביעה במצב העניינים כיום, אני אנסה לקחת בחשבון את הדברים הבאים: מה הסיכויים שאם אתעקש האדם המדובר יתקפל (כלומר, שהאיום בתביעה הינו איום סרק, SLAPP בלע"ז); אם זה יגיע לבית משפט, מה הסיכוי שאפסיד (כלומר, עד כמה מה שפרסמתי היה דבר אמת שיש בו עניין לציבור או לחלופין הבעת דעה, וכיצד אני או עו"ד מעריך את הסיכוי שבית משפט יראה את הדברים כמוני); אם אפסיד, מה הסיכויים שייפסקו נגדי הפיצויים המקסימליים בחוק; אם גם זה יגיע למשפט, גם אפסיד, גם יפסקו נגדי פיצויים של חמישים אלף ש"ח, האם אוכל לעמוד בכך (האם אוכל לעמוד בכך זו שאלה שונה לחלוטין מהשאלה האם יש לי חמישים אלף ש"ח זמינים, ועל כך מיד). את כל אלה אנסה לשקול כנגד מידת רצוני להשאיר את הפוסט המדובר. בסוף כל השיקול הזה, יש סיכוי שאחליט ללכת על זה. כך קרה בפעם היחידה שקיבלתי איום כזה – אמרתי למאיים (שאת פרטיו נשאיר במערכת כרגע) שאשמח לקבל מבית משפט גושפנקא שדבריי אודותיו היו אמת. המאיים התקפל, ולא שמעתי ממנו יותר. זו הייתה הליכה על קרח דק – ניסיתי לבדוק את המים, ואני בספק אם באמת הייתי הולך לבית משפט, אבל הייתי מוכן לקחת את הסיכון. ודוק: הייתי עני בהרבה ובעל הרבה פחות גישה לעורכי דין באותה התקופה.

מה שמביא אותי לנקודה הבאה: האם אוכל לעמוד בהפסד מוחץ במשפט זו שאלה אחרת לגמרי מהשאלה האם יש לי את הכסף זמין. אם אלך לבנק ואבקש הלוואה של חמישים אלף ש"ח סביר להניח שהלוואה כזו תאושר לי. זה לא יהיה כיף גדול, אבל עם הגב אל הקיר, זו אופציה. השאלה האחרת היא נוראה בהרבה: אם מחר בבוקר אתבע על סך של 300 אלפי שקלים, לא אוכל לעמוד בהפסד מוחץ, בשום דרך. זה אומר לא רק שאין לי את הכסף זמין – זה אומר שאין דרך בעולם שאוכל להשיג את הכסף במקרה הגרוע ביותר, אלא אם כן מישהו מוכן לשלם שלוש מאות אלף שקלים על כליה ממעשן.

וזה, ממש כאן, משנה את כל תוחלת הסיכון. כי במחשבה על המקרה הגרוע מכל, במצב הנוכחי יש לאנשים פשוטים כמוני מוצא – גם אם גרוע. עם התיקון לחוק – אין. זה משנה את כל השיקול – זה הימור על כסף שאין לי סיכוי להשיג. וזה אפקט מצנן פעמיים – פעם אחת, מפני שדי באיום בתביעה כדי להביא להסרת פוסט ואולי פרסום התנצלות: משחק בכסף שאין לי הוא לא משהו שאעשה, ואם האפשרות הגרועה ביותר אינה משהו שאוכל לעמוד בו בשום צורה, זה הימור שלא אכנס אליו; פעם שניה, מפני שאיש לא חייב לי התראה לפני שהוא תובע אותי – מה שאומר שכדי להימנע מתביעה שאת תוצאתה הגרועה ביותר אינני יכול להכיל עליי להימנע מכל פרסום שעלול לפגוע במישהו שעלול לתבוע. וכל אחד עלול לתבוע. זו סתימת פיות יעילה למדי, ודילמה קשה כבלוגר – שהתיקון לחוק מעמיד אותי בה לפני כל פוסט ופוסט.

[...]

אלה היו עשרים האגורות שלי על הזווית הבלוגרית של התיקון המוצע לחוק. אולם לתיקון הזה ישנו מטרה מוצהרת (גם אם לא יחידה) – והיא להצר את צעדיה של התקשורת. גם יריב לוין וגם מאיר שטרית, יוזמי תיקון החוק, צוטטו בתקשורת כאומרים שמטרת החוק היא לדאוג שכלי תקשורת ידווחו את האמת ולהרתיע אותם מפרסום דברים שאינם אמת. בכתבה הזו בטמקא מצוטט יריב לוין כאומר:

מדובר בהצעת חוק חשובה ובכוונתי לעשות כל שביכולתי על מנת להעביר אותה במליאת הכנסת. היא תשמור על חופש הביטוי. כל עיתונאי צריך לבדוק סיפור לעומקו ולהעדיף את הדיוק על פני הסקופ.

ואילו מאיר שטרית צוטט ב"NRG" כאומר:

עיתונאי חייב לדווח אמת ואסור לו לדווח דברים שהם לא אמת. הוא חייב להיזהר, בעיקר כשדנים בכבודו של אדם ובשמו הטוב

כשלעצמי, אני שמח שהמחוקק בוחר לנהל דיון שנוגע לתקשורת, גם אם זה דיון שבו יו"ר הכנסת טוען שמאה אלף שקל הם סכום מפחיד מספיק. זה בגלל שבכל הנוגע לחופש העיתונות, המחוקק במדינת ישראל שותק כמו דג אילם שפיו תפור. מדינת ישראל מעולם לא הגדירה באופן רשמי מה מעמדה של התקשורת במארג הדמוקרטי של הפוליטיאה, מעולם לא נתנה מחשבה שניה למידת החופש של העיתונות בישראל. וכאן לב הביקורת שלי על התיקון המוצע לחוק: אם המחוקק רוצה לומר את דברו בגבולות המותר והאסור בתקשורת, הוא יכול לעשות כן באופן מסודר. הוא יכול להחליף את הפסיקה – מיד על כך – ולוותר על החקיקה המנדטורית, ולהסדיר את נושא התקשורת וחופש העיתונות בישראל, את מעמדם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מול מעמדה של זכות הפרט לשם טוב. יאמר המחוקק את דברו, והעולם וההיסטוריה ישפטו אותו על משמעות הדבר הנאמר בחינת היותה של ישראל דמוקרטיה. תחת זאת, בוחר המחוקק בנפנוף ידיים פחדני, הגדלה עקיפה של הסיכון של פעולה נזיקית שיכולה להיות מופנית גם כלפי אמצעי תקשורת. איומים תחת הסדרה, הפחדה תחת אמירה ברורה. ככה לא עושים מדינת חוק.

היו דיבורים רבים בשנים האחרונות, ובתקופה האחרונה במיוחד, על בית המשפט העליון, על עצמאותו המוגזמת בעיני כמה, על הסמכויות שהוא לוקח לעצמו וכיו"ב. הדברים שבגינם ההאשמות הללו מושמעות הם ברובם כאין וכאפס לעומת הפסיקה עליה נשען כל חופש העיתונות בישראל שנעשתה ב-1953 על ידי השופט שמעון אגרנט, במה שזכה לכינוי "בג"ץ קול העם". תחילתה של הפרשה בכתבה בעיתון הארץ, לפיה עומדת ישראל להלוות 200 אלף חיילים לארה"ב במלחמת קוריאה. ככל הידוע לנו היום, לא היה בסיס לידיעה, אולם בינתיים הביטאון של מק"י קול העם והעיתון אל-איתיחאד פרסמו מאמר ביקורת תחת הכותרת ילך אבא אבן להלחם לבד, בו האשימו את ממשלת ישראל שהיא "מספסרת בדם הנוער הישראלי". בהתאם לזכותו החוקית לפי פקודת העיתונות (1933, ירושה מהמנדט) החליט שר הפנים דאז, ישראל רוקח, לסגור את קול העם לעשרה ימים ואת אל-איתיחאד ל-15 ימים. העיתון עתר לבג"ץ.

בפסק דין ארוך ומנומק, מסמך שעד היום הוא מופת מרהיב לעצמה אינטלקטואלית הרגישה לסביבתה מחד והמדייקת באבחנותיה מאידך, קיבל שמעון אגרנט את העתירה. המסלול לקבלת העתירה היה לא פשוט – פסק הדין הוא מסמך מומלץ מאד לקריאה, אם חפצים ללמוד פרק בהלכות עבודה יסודית. בדרכו לקבלת העתירה הניח אגרנט את יסודות המשפט החוקתי, עיגן בפסיקה את היותה של ישראל דמוקרטיה , וביסס את חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל לשנים שיבואו. בין השאר, אגרנט נדרש לדון אפילו במעמדה החוקתי של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ובל נשכח, בפסק דין זה נקבע מבחן הוודאות הקרובה. ודוק: כל זה התרחש ארבעים שנים לפני "המהפכה החוקתית" וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

וזהו. פסיקת בית משפט מ-1953 היא הבסיס החוקתי היציב ביותר של חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל. פסיקה מרהיבה, ללא ספק, אולם בנויה לתלפיות ככל שתהיה, פסיקה אחת בת חמישים ושמונה שנים אין בה די כדי לעגן את אחד הנדבכים המדוברים ביותר ואולי גם החשובים ביותר בדמוקרטיה מודרנית.
כל עוד המחוקק מסתפק בנפנופי ידיים ורטינות בכיוון כללי של התקשורת, שמיועדות בעיקר להפחיד ולא להסדיר ולהתוות גבולות ברורים, הוא מוותר על תפקידו כמחוקק ומקבל על עצמו תפקיד של מאפיונר: התנהלות באיומים מרומזים, בהפחדה, מתוך מה שנראה בעיניי כתקווה כי העיתונות תסדיר את עצמה – ותדאג לעשות כן לשביעות רצונו המלאה. למעשה, יש שיראו בכך ניסיון לחזור לתקופה היפה ההיא, שלפני מלחמת יום הכיפורים, בה ידעה התקשורת לצנזר את עצמה לשביעות רצון המשטר.

ואם כבר בצנזורה עסקינן, יש מקום לציין כי אפילו מנגנון הצנזורה הצבאית בישראל הוא משענת קנה רצוץ בלתי מוסדר הנשען על רצון טוב יותר מאשר על חוק. לאחר שעם קום המדינה נסגרו העיתונים ידיעות אחרונות ועל המשמר לכמה ימים כל אחד בעקבות החלטות פוליטיות למחצה של הצנזורה הצבאית, הגיעה המדינה להסכם עם התקשורת, שהידק את שיתוף הפעולה של הצנזורה עם כלי התקשורת. בין השאר, הוקמה ועדת העורכים לתיאום בין כוחות הבטחון לאמצעי התקשורת, ועדה בה חברים כלי תקשורת דוברי עברית והג’רוזלם פוסט, ורק הם. ההסכם ההוא הגיע לקיצו בפעם הבאה שהצנזורה הרימה ראש פוליטי – אז היה מעורב במהלך מי שהיה הרמטכ"ל של מדינת ישראל. הצנזורה אסרה לדווח על אירועי צאלים ב’ (1992), ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל דאז ושר הבטחון כיום, אהוד ברק, בשטח. בעקבות השימוש הציני הזה בצנזורה, פרשו הארץ וידיעות אחרונות מההסכם, ונולד הסכם צנזורה חדש (1996), שהגדיר מחדש את סמכויות הצנזורה באופן דומה בצורה מחשידה להגדרתו של השופט אגרנט – לפי מבחן הוודאות הקרובה, וכלל את האפשרות לעתור לבג"ץ במקרה של אי הסכמה. כלומר, אפילו במה שנוגע לצנזורה הצבאית העדיפה המדינה – שבימים אלה פועלת לריסון כוחו של הבג"ץ המשתולל, כן? – לחסות תחת סינרו של בית המשפט העליון ולא לומר דברים נהירים ומפורשים.

אם כן, די להצגה, די לאיומים המרומזים, די לפופוליזם הזול ולצבירת הון פוליטי על חשבון התקשורת, די לחוסר הודאות, די להתנהלות חסרת החוליות הזו. לא הגדלת הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי על לשון הרע יסדיר את העיתונות בישראל. יקום המחוקק וידבר בכלי התקשורת, ויסדיר אותם, ויאמר את דברו בצורה מפורשת. מהם גבולות החופש העיתונאי במדינת ישראל? מה נכלל בגדר זכות הציבור לדעת? מה מעמדה של זכות זו לעומת זכויות הפרט? מה מעמדו החוקי של חיסיון עיתונאי למקורות בכלל ולחושפי שחיתויות בפרט? מהם גבולות הצנזורה? מהן זכויותיו של עיתונאי ככזה, מהמדינה וממעסיקו? מהן חובותיו? מי נותן לעיתונאי רשות לעסוק במקצועו, כיצד ואיך? מה מעמדה החוקי של האתיקה העיתונאית? האם וכיצד ניתן לשלול מאדם את הזכות לעסוק בעיתונות? באילו בתי משפט או טריבונלים נדונים הנושאים הללו?

כל אלה הן שאלות מפתח בשאלת החופש העיתונאי במדינת ישראל. כל עוד המחוקק מתעלם מהם, יואיל ויעזוב את שוק העיתונות בשקט. רוצים להסדיר? בבקשה – זו לא רק זכותכם, זו חובתכם. שוק עריכת הדין, למשל, מוסדר בתחומים הללו היטב. האמנם הוא חשוב משוק העיתונות? אולם בצעו הסדרה: אמרו דברים ברורים ומפורשים על העיתונות בישראל, גבולות החירות שלה והסיבות להם. אז, ניתן יהיה לראות אם בישראל מתקיים חופש עיתונות אם לאו, ועד כמה דמוקרטית היא. עד אז, עזבו את החקיקה המאיימת במרומז – היא אינה קושרת כתרי כבוד לאיש.

1. באותו לינק [↩]
2. בין השאר, בקרב מוחות עם אדם לא חמוש בתגובות לסטטוס פייסבוק של עידוק [↩]