הקרח נסדק

דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:

אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.

מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.

אני חושב שמרבית הדיונים הללו פספסו נקודה משמעותית, שאליה ארצה להתייחס, והיא שאלת השבר האמוני העמוק שהמתקפה הזו – והעומדים מאחורי העומדים מאחוריה – מייצגים בשילוב הבלתי אפשרי המכונה ציונות דתית. אבל עוד לפני כן, אי אפשר שלא להתייחס ליבבה רווחת מימין – הטענה כאילו השמאל אינו מאולץ לגנות את מעשיהם של אנרכיסטים המפגינים כנגד הכיבוש, ומדוע יידרש הימין לגנות את מעשיהם של מתנחלים התוקפים חיילי צה"ל? אני נדרש לטענה נבובה זו משתי סיבות: האחת, שברצוני לטעון שתקיפה זו מהווה משבר חריף בציונות הדתית ככלל, ועל כן חזקה עליי שאני צריך להראות את הקשר בין נוער הגבעות ובין החבר הממוצע בגוש אמונים. השנייה, הקשירה הכמו סימטרית השקרית הזו מייצגת נאמנה את הרלטיביזם האתי שעומד בבסיס התפישה המתנחלת כולה. או לשון אחר לשתי הסיבות: אני מחזיק שמתוך שתנועת ההתנחלות דורשת לעצמה זכויות יתר – את החירות מביקורת על פעולותיהם של פרטים ממנה – תוך שהיא שוללת זאת מכל תנועה אידאולוגית אחרת, היא למעשה מביעה תמיכה או הסכמה שבשתיקה עם מעשים ששוללים בעצם קיומם את בסיסה של האידאולוגיה המתנחלת מראשית דרכה. ניסור כזה של הענף עליו יושבים הוא-הוא צלילו של הקרח שנסדק, כפי שיובהר בהמשך.

[...]

הקץ להקדמות. הטענה כאילו השמאל המתון אינו מוחזק אחראי למעשיהם השנויים במחלוקת של "אנרכיסטים", כהגדרתם בתקשורת, ושאר אנשי שמאל בנעלין, נבי סאלח ובלעין, שלעתים כוללים עימותים עם חיילי צה"ל, וממנה הדרישה כי רבני ההתנחלויות ומועצת י"ש לא יוחזקו אחראים למעשיהם של כמה עשרות בני נוער המתנפלים באישון לילה על בסיס צבאי, יוצרת מראית עין כוזבת של גזירה שווה. ראשית, היא שקרית: ארגוני השמאל כולם – משלום עכשיו הפרווה^[1], דרך בצלם – הארגון הראשון שנחלץ להגנתם של מתנחלים אלה וקבע שהכרזה עליהם כעל ארגון טרור איננה הדרך וכלה באנרכיסטים נגד הגדר – מאוימים על ידי חקיקה וקמפיינים ציבוריים שההנמקה שלהם כוללת, בין השאר, את העימותים הללו. לא זו אף זו: כל מי שמתנגד למפעל ההתנחלות מוחזק אוטומטית בכפיפה אחת לא רק עם פעילי שמאל קיצוני המתעמתים עם חיילים סמוך לגדר ההפרדה, אלא גם עם קיצוני ימין פלסטיניים המבצעים פיגועים. אנשי שמאל נדרשים לגנות לא רק פעולות של קיצוניים משמאל, אלא גם פעולות של קיצונים פלסטיניים – מקסאמים ועד פיגועים נוסח הטבח במשפחת פוגל. אחת הססמאות החביבות על מוכי הירח היא פושעי אוסלו לדין. שמעון פרס ויוסי ביילין הוחזקו ועודם מוחזקים אשמים בפיגועי הטרור של שנות התשעים, מאמר זה מערוץ 7 יוכיח. כך שאם כבר, השמאל המתון נדרש להוקיע מעשי אלימות הרבה יותר מהימין המתון, ובוודאי יותר ממועצת י"ש, ואפילו מעשי אלימות שאינם קשורים אליו או לעמדותיו ומעשיו.

שנית, אין שום הקבלה בין רבני המתנחלים כמו שמואל אליהו הגזען ואליקים בעתיד תהיה פה מדינת הלכה לבנון לבין השמאל המתון. איש אינו מחזיק את בני בגין, מיכאל איתן, דן מרידור, ראובן ריבלין ואפילו לא את עוזי לנדאו או ראש הממשלה אחראים או מבקש מהם לגנות את הפעולות. אין שום הקבלה בין השמאל המתון לבין מנהיגי מועצת י"ש ורבניה המטורללים. הניסיון לבצע הקבלה כזו הוא ניסיון לכפות על הדיאלקטיקה הפוליטית את הנורמליזציה של ההתנחלות, ולא בפעם הראשונה. ישנו קשר ישיר בין מועצת י"ש על שלל נציגויותיה החברתיות והפוליטיות לבין בני הנוער על הגבעות, מה שאין בין אנשי השמאל המתון ובין אותם מפגינים בבלעין ונעלין – למעשה, זו אחת הטענות החריפות של המפגינים כלפי השמאל-מרכז. זאת, אפילו אם מקבלים את ההנחה שישנו פסול בהפגנות אלה.

לבסוף, אם מבקשים אנשי מועצת י"ש ורבניה לגזור גזירה שווה בין נוער הגבעות המשתולל לבין מפגינים משמאל, אל יבואו מופתעים ונדהמים אם וכאשר צה"ל יטפל בראשונים כמו באחרונים, חלילה. מי שעושה הקבלה כזו, ובמקביל אינו מוחה – בלשון המעטה, שלא לומר תומך ומעודד ודורש עוד – כאשר צה"ל משתמש באלימות על מנת לפנות מפגינים משמאל – אלימות שלעתים מסתיימת בפגיעה בגוף, לא יוכל לבוא בטענות כאשר אלימות זהה תופעל במקרה שהוא רואה כמקביל. בהערת אגב, עצם הנקודה הזו כשלעצמה מספיקה כדי להפריך את ההקבלה: ראינו כבר שאנשי השמאל המתון לא מזדרזים לקפוץ ולגנות את צה"ל כאשר הלה יורה במפגינים, אולם אם אמצעים דומים היו מופעלים לפינוי השבאב המטורלל, ניתן להניח שמעוצת י"ש וגרורותיה היו מזנקות כנשוכות נחש. אבל זה ספקולטיבי^[2], ואיננו נדרשים לספקולציות, מפני שהנקודה זו היא כשלעצמה בדיוק העניין: אנשי המחנה ההוא רואים בעצמם נעלים לא רק על שכניהם הפלסטינים שאת אדמותיהם הם חומסים, אלא גם על "אחיהם" היהודים המחזיקים בסט דעות שונה משלהם. מבחינתם, מה שנכון לעשות לאנשי שמאל אסור לעשות לאנשי ימין. או כפי שטענתי בתחילת הדברים, הטענה הזו מבטאת היטב בדיוק את אותו מוסר רלטיביסטי המאפיין את אנשי גוש אמונים: הם דורשים מחד שיטפלו במתפרעים מהמחנה שלהם אחרת משמטפלים במפרי סדר מקרב שורות השמאל מחד, ולא יחזיקו אותם אחראים לאותם מתפרעים בדיוק, כפי שלדעתם – הבלתי מבוססת, כפי שהוסבר לעיל – אין מחזיקים את אנשי השמאל. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

[...]

אנשי שמאל טובים שמחו כנגד חוסר הסימטריה שבתגובת צה"ל לא טרחו להבהיר משהו; אני רק מקווה שהם אכן התכוונו לזה שכפי שצה"ל לא הפעיל נשק חי במטרה להרוג כלפי נערי הגבעות המשתוללים, כך לא צריך היה להניף את נשקו כנגד איברהים אבו רחמה או מוצטפא תמימי, ולא להיפך. אין קדושה בצה"ל, ומתקפה על בסיס צבאי עם בלוקים אינה שונה מהותית מ"תג מחיר" – פשיעה ואנדאליסטית אידאולוגית תחת שם מכובס – כנגד מכוניות בכפר פלסטיני. מתוך ראיה כזו – יש משהו מפוכח מאוד, בעיניי, בראיה של צה"ל לא כפרה קדושה שאין לדעת בה אלא כזרוע שלטונית שצריכה להיות מבוקרת תדיר – הדבר היחיד שמקומם במתקפה זו יותר מאשר כל השתוללות הרגילה של מטורללי הגבעות היא התגובה הא-סימטרית של הצבא שכנגד – צבא העם המגן בעוז על ההתנחלויות. חוסר הסימטריה הזה מקומם לא כי היו צריכים להיות פצועים והרוגים במתקפה נגד חטמ"ר אפרים, אלא כי לא היו צריכים להיות פצועים והרוגים בנבי סאלח, בלעין ונעלין. כאן, מי שמקבל על עצמו אתיקה רלטיביסטית הוא צה"ל עצמו (אני כותב את הדברים מתוך בטחון מלא שאנשי הימין הקיצוני, שהוכיחו שאין להם שום בעיה עם מתקפה פיזית על צה"ל, לא ישללו אפריורית ביקורת תיאורטית נגד הצבא), שמובא לקיצוניות (שקל לראותה במכתב של גורביץ לדובר צה"ל) באותו ציטוט אומלל של דובר צה"ל, המודה כי דין אחד למתנחלים ודין אחר לפלסטינים, באותו אזור.

היה ראוי כי צה"ל יפסיק לירות במפגינים וכי קצינים יפגינו את אותו איפוק שהראו מול מטורללי הגבעות גם אל מול פלסטינים מפגינים. במצב העניינים הנוכחי, חוסר הסימטריה זועק לשמים, ורק מי שמאמין שבורא עולם בעצמו שלח אותו למשימתו הקדושה שבהתיישבות יוכל לטעון כי מדובר בסדר עולם טבעי, וכי הכול לגמרי בסדר ואין כל בעיה. אחרים, המאמינים במוסר אוניברסלי יותר, ייאלצו לדחות את הטענה הזו.

האמונה שבבסיס האתיקה הרלטיביסטית הזו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו עזב את מעשיו ושלח את המתיישבים להתיישב – שהיו אלה דבריו שרעמו מקני התותחים במלחמת ששת הימים – היא אחת האמונות המניעות של גוש אמונים בפרט ושל הדתיות הפסאודו-ציונית בפרט. מה שמביא אותי אל העיקר.

[...]

שהבלון המשיחי יתפוצץ, זה ברור[...]הם *בכנות* רואים את משמעותה של האמונה בלאומיות והם *באמת* מאמינים שהצבא הוא מקודש[...] לא תהיה להם יהדות, כי הם מבינים אותה רק כביטוי "לגדולה, לגבורה, לתפארת, לנצח ולהוד" של מדינת ישראל. תארים אלה, שהם בתפילת דוד המלך תאריו של הקב"ה, מועברים על ידם למדינת ישראל וזו מניפסטציה אלילית מובהקת.^[3]

אחד הפאתולוגים המוצלחים ביותר של מה שמכונה בטעות "הציונות הדתית", ושל גוש אמונים בפרט, היה פרופ’ לייבוביץ’^[4]. הוא זיהה את האלמנט המשיחי לא רק בחניכי גוש אמונים, אלא גם במשנתו והגותו של האב הרוחני, הראי"ה קוק (שאת תורתו טען, בין היתר, שחניכיו עוותו). הוא זיהה את לב הבעיה – תפישת המדינה כאתחלתא דגאולא. כי אם הגאולה מתחילה במדינה, אז הכול מותר – משיח כבר בדרך. תפישה זו, שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, מעמידה את המדינה במעמד של קדושה. בהשאלה, גם צבאה משחרר השטחים הוא חלק מאותה גאולה, חלק מאותה קדושה. תפישה זו איננה עוד רעיון, היא הבסיס של כל הרעיון המתקרא "ציונות דתית". הרעיון הציוני מראשיתו עמד בסתירה ליהדות פעמיים: פעם אחת, מפני שהוא היווה "דחיקת הקץ" – הקמת מדינה בריבונות יהודית טרם ימות המשיח. התפישה היא שהגלות היא עונש, וסופו בגאולה על ידי משיח, ואין לדחוק בקץ זה להגיע. פעם שניה, מפני שהציונות לא רק שהקימה מדינה חילונית שאיננה מדינת הלכה תחת מלך משושלת בית דוד, אלא גם הגדירה יישות יהודית בלתי דתית, לאומית, ובכך הביאה לבעיה חדשה, מפוררת מבפנים: היא יצרה עם יהודי שאיננו עם התורה, ולזאת הדת היהודית על הלכתה המפורטת איננה יודעת להתייחס. כי בכך יש להודות: חלק מסוים מקיום מצוות דורש גם מימד ציבורי; קחו דרך משל את השמיטה: אם אין אדם מגדל את כל צרכו בעצמו, אין די בכך שהוא שומר על השמיטה, אלא עליו להקפיד שכל שהוא רוכש מקפיד על השמיטה גם כן^[5]. ההלכה אינה יודעת כיצד מתייחסים לעם יהודי שאיננו עם התורה, ליהודים רבים המנהלים בעצמם את ענייניהם ואינם רואים סמכות בהלכה והם מתפקרים ואף מתבוללים. הנחת היסוד שלה היא שהציבור אליו היא פונה מנהל חייו לאורה. אם מוסיפים לזה את העובדה שכמו כל תנועה לאומית מודרנית, התנועה הלאומית היהודית המתחדשת ביססה את עצמה על מושגים מעולם זכויות הפרט – זכותו של אדם להגדרה עצמית, או לשון אחר, זכותו של היהודי לריבונות על גורלו – כלומר, חייבה מעורבות של היהודי בקביעת גורלו ובכך חייבה פורמט מסוים של שלטון דמוקרטי, ואת העובדה שמוביליה של התנועה הזו היו מתבוללים, מתפקרים, "גרץ-יודן" כהרצל, בובר ונורדאו – נקבל שהלאומיות היהודית המתחדשת הייתה חייבת לעמוד בסתירה כלשהי לדת.

שתי סיבות אלה הן מה שהביא את החרדים כבר במאה ה-19 להתנגד לציונות, מה שמביא לזה שאפילו מפלגות חרדיות המשחקות את המשחק הפוליטי בישראל החילונית-ציונית נמנעות מלשחקו עד תומו (ויוכיח סגן-השר ליצמן). נימוקים אלה הנחו, למשל, את מנהיגה החמישי של תנועת חב"ד, שלום דובער שניאורסון, בהתנגדות העזה לציונות. ואין זה פלא כי חב"ד היא היום החסידות הציונית ביותר – רבים ממאמיניה סבורים כי משיח כבר הגיע.

התנועה הלאומית-דתית פתרה את הדילמה הזו על ידי שילובה של השאיפה הלאומית והמדינה שבעקבותיה בדיאלקטיקה היהודית-דתית; על ידי קביעה שמדינת ישראל היא תחילתו של תהליך הגאולה, והקמתה היא הטרמה לביאת המשיח. בכך, ניתן למדינה מעמד של קדושה: המדינה היא נדבך הכרחי בהבאתו של משיח. בהמשכו של התהליך, ותוך עיוות-מה של משנת הרב קוק, הפכה המדינה לגילוי מובהק של השכינה עצמה. לייבוביץ’ מיטיב לתאר את התהליך הזה:

בזה יש לרב קוק אחריות רבה, משום שהוא העלה את הלאומיות היהודית לדרגת דבר שבקדושה. כשהוא מדבר על עם ישראל אין הוא מתכוון ל-10 עד 12 מיליון יהודים אלא ל’נפש האומה’, שהיא לדעתו *יש ריאלי*, הזהה עם המושג (המדרשי-אגדי) ‘כנסת ישראל’, שהיא השכינה, שהיא הספירה העשירית – ספירת המלכות שבאלוהות. זאת אומרת שלמעשה התהליכים בעם ישראל כיום משקפים תהליכים באלוהות ולא בהיסטוריה האנושית[...] תלמידיו, או שאינם יודעים זאת, או שהם מתעלמים מכך. הם מעמידים פנים *כאילו* הם חושבים שהרב קוק מדבר על עם ישראל וחושב עלי ועליך ועל עוד 12 מיליון יהודים, אבל הוא חושב על *השכינה* כשהוא מדבר על עם ישראל!

הצבא, ככלי של המדינה באמצעותו היא שומרת את גבולותיה ואף מרחיבה אותן, הפך כאמור אף הוא למקודש בעיני גוש אמונים. התהליך הזה התחיל ביום השביעי: צה"ל "שחרר" את ארץ האבות, את חברון ושכם ויריחו והדובדבן שבקצפת – ירושלים והכותל המערבי. מדינת ישראל וצבאה היו לחמורו של משיח, והיכולת לחזור לארץ האבות נתפשה כחלק מהדיאלקטיקה של הקדושה שבהקמת המדינה. זו הייתה הוכחה לצמיחתה של הגאולה, ה"חזרה" לארץ האבות בנצחון הסוחף של 67.

קדושת הצבא כחלק מקדושתה של המדינה כחלק מתפישתה כראשית צמיחת גאולתנו עומדת, אם כן, בבסיס המשיחי של תנועת ההתיישבות הדתית-לאומית. אבל אז קרה משהו: הצבא הפסיק להיות בלעדית מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל. כאן עומדת דילמה שהיא מראשיתה של הציונות: ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה. האם מטרתה הגדולה של הציונות היא להקים מדינה שמטרתה היא להביא גאולה – "שחרורה" של ארץ ישראל השלמה והבאת שלטון יהודי (הלכתי, להבדיל מ"שלטון של יהודים"), תחילה לארץ ואחר כך לעולם כולו – או שמא מטרתה של הציונות היא להביא להקמה של מדינה עבור העם היהודי בה יוכל לממש את ריבונותו שלו על עצמו. בשלב כלשהו – תאריך תחילת הסדק הוא ה-11 ביוני 1967, אבל הסדק הגיע לדילמה שחשפה אותו רק ב-1993 עם הסכמי אוסלו וההכרה שהמדינה עלולה להפסיק לשמש מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל ולהתחיל לקבוע את גבולותיה באופן המנותק ממושגי הגאולה – כשהמדינה הפסיקה לממש את התפקיד הזה. הציבור הדתי לאומי עשה כל שביכולתו – החל בהפגנות וכלה בטיפוח, התנערות מדומה וחיבוק מאוחר של רוצחי מנהיגים – על מנת להימנע מהשבר. אבל היה מאוחר מדי, והשבר הלך והעמיק והגיע לשיאו כששרון – מתנועתו של השותף החילוני הטבעי, ז’בוטינסקי, ומי שזוהה יותר מכל מנהיג חילוני אחר עם תנועת ההתיישבות – הזיז את יישובי גוש קטיף וצפון שומרון. במלחמה נגד ההתנתקות נהגו רבני המתנחלים בחוסר אחריות קיצוני, ואחד מבכיריהם – הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו – הבטיח לנוער שהיה לא תהיה. אבל היה גם היה, וההתנתקות הרחיבה את אותו השבר. הברית עם החילונים הלאומיים נסדקה, וכעת המדינה הפכה למכשיר המפנה את חבלי המולדת תחת "שחרורם".

לא, זו הלאומיות המתעטפת העטיפה של קדושה. עצם המושג ‘דתי-לאומי’ הוא תועבה!^[6]

כתוצאה מהתהליך הזה, הפך הצבא ממכשיר קדושה למכשיר טומאה, כזה שניתן לתקוף אותו. אבל מתחת לפני השטח, הקשר הרופף שקשר את הדת ללאומיות ניתק: המדינה, דרך צבאה, הפכה מאתחלתא דגאולא לעוד אחד מאויבי החזון המשיחי, וככזו שוב אין לה הצדקה דתית. חוקרי תיאולוגיה בעתיד בוודאי ישחתו זמנם בשאלה האם ההקצנה הדתית – ההתחרדות, ונפוצותו ההולכת וגוברת של החרד"ל – היא תולדה של השבר הזה או אחת הסיבות לו. אבל מתחת לפני השטח, אנשי גוש אמונים הוותיקים מאבדים אחיזה לא רק בהתנהגות הנוער, אלא גם באידאולוגיה שלו, במושג של דתיות לאומית בכלל. הניגודים נפגשים, הקרח נסדק.

[...]

ומה הלאה? קשה לומר מבלי להכנס לספקולציות, ולכן אקדיש פסקה לספקולציה האישית שלי, וזה כל שהיא – ספקולציה. לייבוביץ’ חשב שכשהבועה המשיחית של גוש אמונים תתפוצץ חלק ממאמיניה יתנצרו. אני חושב שזו הנחה מרחיקת לכת, אם כי לא בלתי מבוססת – ישנו קשר חזק מאוד בין פונדמנטליסטים נוצרים ובין חלק ממערכת האמונות של חלק מאנשי תנועת ההתנחלות. מה שיותר סביר הוא שאנחנו צועדים לקראת מלחמת אזרחים – עם הסרת שלשלאות הממלכתיות הציונית, שוב אין מה שיעצור את מלחמת הקדושה על ארץ ישראל מול מדינת ישראל. זה לא יבוא מייד, אבל זה יבוא. ראשית, לדעתי, זה ישמש כאיום, באותו האופן שפשעי "תג מחיר" משמשים כאיום היום: אם המדינה תפעיל סמכותה ותפנה יישובים, היא תביא למלחמת אזרחים. בהמשך, האיום יצטרך להתממש. כשזה יקרה, צריכים אנשי השמאל, המרכז והימין המתון לזכור את הלקח שהובא בתחילת הדברים כאן היטב: יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בנלחמים. אם ירצו המתעוררים, שזיהו את היהדות עם מדינת ישראל וניעורו מחלומם, להרים ידם במדינה, עדיין תצטרך ישראל הריבונית להוסיף ולהיות מדינתם; להגיב באיפוק ובהבלגה – כך תוכיח את היותה יישות דמוקרטית וחילונית.

אבל עוד לפני הספקולציה – העכשיו. עכשיו צריכים אזרחי ישראל להבין שהמתקפה הזו איננה פעולת-תגובה נמהרת של שבאבניקים נמהרים. היא מסמלת ניתוק של קשר לא-טבעי שגדלנו לראות כמובן מאליו של חובשי הכיפה עם מדינת ישראל באופן אידאולוגי. היא מסמלת את הניתוק הזוחל של אנשי גוש אמונים ממדינת ישראל, ועל אזרחי ישראל להבין ששוב אין לסמוך על ממלכתיותה של הדתיות הלאומית. הדתיים הלאומיים הופכים לדתיים בלבד. תחילתה של תנועת הנגד, שאולי תצליח למנוע או להפחית את הנזק הפוטנציאלי של מלחמת אזרחים עתידית, צריכה להיות צמצום מרכזי הכוח שלהם – של רבניהם בעיקר – בעמדות מפתח בישראל, בצבא בעיקר. לאחר שהכריזו חלקים מהם על נכונות קיצונית לפעולה מבפנים כנגד הצבא, יש גם הנמקה שאיננה ספקולטיבית-תיאורטית להתחיל לצמצם את הנזק הפוטנציאלי שכבר מתרחש. בקצרה, יש לראות, אל מול זריית החול של האדווקטים מימין, את המתקפה הזו כמה שהיא: עוד מיתר הניתק בין מטורללי הגבעות ומדינת ישראל.

1. אני את חברותי הקצרה בארגון הפסקתי לאחר שהארגון סירב להשתתף באופן רשמי בהפגנה שדרשה את התפטרותו של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השניה [↩]
2. לא לגמרי, אם רואים שחלק מתנועת ההתנחלות הגיבה למתקפה בסוג של הצדקה [↩]
3. ישעיהו לייבוביץ’, מתוך: "על עולם ומלואו", עמ’ 32 [↩]
4. כמו גם של השמאל הישראלי ושל החברה הישראלית כולה, אגב [↩]
5. ההערמה שמצאו לכך, אגב, גרועה, מבחינת היהדות, עשרות מונים: על מנת שלא לעבור על מצוות שמיטה, עוברים על "לא תחנם" [↩]
6. שם, 24 [↩]