חוסר אחריות משווע
אם לסכם את התנהלות התקשורת בפרשת רגב-גולדווסר בשתי מילים, "חוסר אחריות" הוא הביטוי הנכון. אותו חוסר אחריות מתלהם שהפיח רוח גבית במפרשי מלחמת לבנון השניה; אותו חוסר אחריות מתלהם שהתקשורת, שבטעות נתפשת כ"שמאלנית", מגלה אחרי פיגועים או אחרי שקאסם טועה מצליח להגיע קרוב יותר לאשקלון, כשפתאום כל מיני אמנון אברמוביצ'ים ורוני דניאלים ושאר דוברי צה"ל במסווה של עיתונאים מסבירים לנו על פעולה נרחבת ברצועה.
והסיבה שהתקשורת גילתה חוסר אחריות כזה, שאפילו אחרי שהתברר שמחזירים לנו שני ארונות שחורים המשיכו הכותרות לדבר על "הבנים", היא לא אינטרס סמוי. זה אינטרס גלוי - רייטינג. קרנית גולדווסר, אישה אמיצה שמזכירה לי בהתנהלותה את אביטל (נטליה) שרנסקי, היא סיפור טוב. אחריות לאומית לא. סיפור משפחות החטופים הוא עצוב, אנושי, מזעזע, הלב לא יכול שלא לצאת אליהם. לעומת זאת, אחריות לא מביאה צופים.
לתקשורת יש יותר השפעה על הממסד הפוליטי משנהוג לחשוב. ההשפעה הזו מוגבלת מאוד - והולכת ונעשית מוגבלת ככל שאנשים כמו יאיר לפיד הופכים להיות מגישי חדשות לגיטימיים - אבל ברצותה, התקשורת יכולה לחסל פוליטיקאי. השוו את סיקור פרשת "האי היווני" של שרון עם כל אחת מפרשיות אולמרט. העמותות של ברק נעלמו, באורח פלא, אבל "ידיעות אחרונות" לא יכול היה להתאפק מלשים את הכותרת "אולמרטורס" ו"הארץ" הציג בעמוד הראשון בקשות תשלום כחשבוניות. תשאלו את דן מרידור מה סאטירה יכולה לעשות לקריירה פוליטית.
מי שחושב שמיכאל איתן הופיע בארץ נהדרת כי הוא כזה בחור טוב, מגלה תמימות לא מבוטלת. איתן הופיע שם מאותה הסיבה שקלינטון, בשעתו, הופיע אצל לנו אחרי נאום ההצגה הארוך כדי בחילה שלו ב-1988, ארבע שנים לפני ריצתו הראשונה לנשיאות. הנאום ההוא, שהיה אמור להציג את מייקל דוקאקיס, היה אמור להמשך רבע שעה. הוא נמשך כמעט ארבעים וחמש דקות. וכשכולם מסביב מבקרים אותך או צוחקים עליך, האסטרטגיה היחידה היא להצטרף לצחוק, ולקוות שישכחו מהביקורת. ג'ורג' בוש הבן בנה מזה יופי של קריירה.
להבדיל מהפוליטיקאים שלנו, קלינטון ידע להשתמש בתקשורת. עד היום מלמדים דוברים צעירים חלק ממהלכיו של קלינטון, כמו הופעה בת ששים דקות עם אשתו -הכל כך פחות מוכשרת - בטלוויזיה לאחר פרשת פלאוורס. אצלנו מכנים את נתניהו - ההוא עם הזיעה וה"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" - אשף טלוויזיוני, מה שמראה שאצלנו הפוליטיקאים עוד לא שולטים בטלוויזיה. אבל הם שולטים בתקשורת אחרת, דרך מערכת מורכבת של יחסי גומלין. נסו להיות כתב צבאי שמעביר ביקורת על צה"ל, ותראו איך מפסיקים להזמין אתכם למסיבות עיתונאים ואיך פתאום אין לכם אישור להיכנס לכל מיני מתקנים מסווגים כמו משרד הביטחון. נסו לשאול את ראש הממשלה שאלות קשות, ותראו איך לא תראיינו אותו יותר אף פעם. ו"אולמרט מדבר" זה רייטינג.
וכשכל התקשורת מטפטפת, בלי שום קול אחר - כאילו זה נושא שאי אפשר להתווכח עליו - שחייבים להחזיר את רגב וגולדווסר, שבלי עסקה אין וודאות שהם מתים, כשהיא מצרפת לנו פוסטרים ונכנעת ללא תנאי לגחמות של יחצ"נים ומדברת על "הבנים" ועל "ילדים" ומבקשת מאתנו להשאיר כסא ריק ומראיינת את המשפחות; כשכל זה קורה, אף ממשלה - ובטח לא שממשלת אולמרט המדשדשת - לא יכולה להרשות לעצמה לא לאשר עסקת שבויים. הכותרות יגמרו אותם. כשהתקשורת שלנו עוברת לדבר בקול אחד - בדרך כלל זה קורה בעת מלחמה, ואז הקול האחד הוא קולם של צה"ל והממשלה - אי אפשר לנצח.
הזכרתי כאן פעם את תאוריית "ספירלת השתיקה", שכמו כל התיאוריות ב"תחום הדעת" שנקרא תקשורת, נושאת שם מפוצץ למשהו שכולם תופשים בחוש. התיאוריה הספציפית הזו גורסת משהו כזה: אם יש כמה דעות שמקבלות הרבה חשיפה ויש גם דעות שלא, אנשים מרגישים נבוכים להביע את הדעות שלא מקבלות חשיפה. מכיוון שהם מרגישים נבוכים, הם שותקים. כך הדעות הללו מקבלות עוד פחות חשיפה, ואנשים יותר מתביישים להביע אותן. וככה זה ממשיך (לכן, "ספירלה"). כשכל התקשורת מדברת בקול אחד, אנשים נבוכים לומר שהם, בעצם, חושבים קצת אחרת.
כשהתחיל המהלך בפייסבוק עם גלעד שליט, עשיתי ניסוי. פתחתי קבוצה ששמה "גם לי לא נראה ששינוי תמונה או סטטוס מחזירים חיילים חטופים". 25 אנשים הצטרפו לקבוצה (28 בשיא). רובם אנשים שאני הזמנתי ושידעתי שיבואו. מצד שני, קיבלתי עשרות תגובות מאנשים שאני לא מכיר, שהשורה התחתונה שלהן הייתה שאני בריון חסר רגישות. כשהפופולום מרגיש שאף דעה אחרת איננה לגיטימית, הפופולום מרשה לעצמו להשתלח במחזיקיהן.
בקורסים של שירות לקוחות, כשמסבירים על טיפול בהתנגדויות, אחד הטיפולים היעילים ביותר שמציעים הוא לומר ללקוח שלקוחות רבים מרגישים כמוהו, ובכל זאת בחרו לשלם/לקנות/להישאר עם החברה כי הם גילו ש[הכנס יתרון חסר משמעות כאן]. נציגי שירות לקוחות מתים על השיטה הזו, כי היא אפקטיבית. שימו לב לזה בפעם הבאה שאתם מקבלים שירות. אד פופולום עובד. "אם כולם אומרים כנראה שזה נכון".
וכשכולם קופצים מהגג, כשהתקשורת כולה יורדת מהפסים, כשמשפחת רגב ומשפחת גולדווסר נמצאות אצל כולנו בסלון, הפוליטיקאים, שהתפקיד שלהם זה לרדוף אחרי הדעה הפופולרית, יקפצו ביחד אתם. ויש כמה גורמים שיכולים לעצור את זה. בתי המשפט, כשמדובר בעבירה על החוק, והתקשורת, כשמדובר במהלך טפשי. אבל התקשורת עסוקה בלקפוץ מהגג ראשונה. גופות זה סיפור טוב. אולי נוציא דמעה מקרנית, זה שווה רייטינג.
כל כך התרגלנו לסיקור של חטיפות מנקודת המבט של המשפחות - אפילו את טננבאום, בזמנו, הצליחו להציג כמסכן - שהתקשורת כבר לא יודעת למסגר את זה אחרת. ולאט לאט, סמיר קונטאר הוא כבר לא מישהו שיסיים את חייו בכלא הישראלי, הוא קלף מיקוח. רון ארד הוא כבר לא חשוב, דו"ח מחופף של חיזבאללה מספיק. העיקר "להחזיר את הבנים".
ומי שחושב שאין מה לעשות, שככה התקשורת התנהגה (למשל, בפרשת קיביה) וככה היא תמשיך לנהוג, מוזמן ללחוץ על הבאנר של "שקוף" מימין וללמוד שכן, אפשר לעשות תקשורת אחראית. והחשיבות של כלי תקשורת אחראי לשיח הישראלי הולכת והופכת חשובה מאין כמוה. לו הייתה לגיטימציה להביע דיעה נגד העסקה, אולי היינו חוסכים את החטוף הבא.
אני חושב שהדרישה מהתקשורת להתנהגות "אחראית" באה על רקע חוסר האחריות והמנהיגות שמציגה הממשלה. לו הממשלה היתה נתפסת כגוף שאפשר לסמוך עליו, היינו יכולים לקבל בהבנה הרבה יותר גדולה את הנטייה התקשורתית לרדיפה אחרי הסנסציוני.
הדבר דומה בעיני למערכת היחסים שבין הכנסת ובג"ץ. אני לא חושב שבג"ץ נהנה מהדיון באי חוקתיות פעולת הכנסת, אבל לו הכנסת היתה פועלת בהתאם לחוקים ולחוקי היסוד שהיא עצמה חוקקה, לא היתה ציפיה כה גדולה מבג"ץ להתערב.
כאשר מדובר בשמירה על עקרונותיה וחוקיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, נושאים התקשורת ובג"ץ בתפקידים מאוד דומים. שניהם נדרשים להתערב וסופגים ביקורת כאשר הגופים עליהם הם אמורים לשמור מתרשלים בעבודתם.
PMP - פוליטיקה->תקשורת->פוליטיקה, מודל די ישן של פרופ' וולפספלד. ככל שהפוליטיקה יותר צינית, התקשורת יותר צינית, מה שמוביל ליותר ציניות בפוליטיקה וכו'. כנ"ל לגבי חוסר אחריות או כל דבר אחר. השאלה היא, איך שוברים את המעגל.
[...] כתב ממש עכשיו, כמו שכתבתי לגבי הטור של יאיר לפיד או הסיקור בפרשת החטופים, אם יש משהו שההתנהלות התקשורתית לאחרונה מוכיחה זה [...]