אני מאד אוהב לקרוא את הבלוג של ערן בילינסקי, "אנחנו בדרך להיות פרה קדושה". יש סיבה שהוא בבלוגרול שלי. בכלל, יש משהו בבלוגים של אלה שבאו מהאיל הקורא (גם דובי קננגיסר נמצא דרך קבע ברשימת הקריאה שלי). הרשימה האחרונה שלו בלבלה אותי. בילינסקי כותב כך:

לאחר שיתקבל החוק, פתאום אמצא את עצמי כבול בחובה משפטית של שמירת סודיות כלפי המגיבים בבלוג? האם כופים עלי (ועל כל מי שנותן במה למגיבים) לספק פסאודו-אנונימיות לכם? למה לכפות עלי את זה, ולא להשאיר לי את החירות לקבוע את מערכת היחסים שלי עם המגיבים אצלי?


מצד אחד, אני מסכים עם בילינסקי. אין סיבה לקבוע את זה בחוק. בכלל, אנחנו מחוקקים את עצמנו לדעת. יותר מדי חקיקה שעניינה נימוס פשוט ותו לא עוברת אצלנו בקלות רבה מדי, והדוגמה הקלאסית היא נושא העישון במקומות ציבוריים, אבל לא רק.

מנגד, כמו שאומרת הכותרת, אאוטינג הוא עניין מתועב ביותר, בעיניי. כבר כתבתי פעם את דעתי על סוג של אאוטינג. אז, למבצע היה נראה שהוא פועל בשמה של אידאולוגיה שמצדיקה את מעשה הנבלה שלו. נתקלתי במקרה כזה לא מכבר ב"במה חדשה", שם אני ממלא מספר תפקידים, ביניהם: התומך הטכני, חבר בצוות העריכה, כותב (כשיש זמן) במגזין במה ובקרוב מפעיל הפודקאסט של האתר – וגם מנהל פורום דיונים. בדיון שהתפתח בפורום שלי החליט אחד הכותבים, אנונימי בעצמו, "לחשוף" את מה שהוא חשב שהיא הזהות של מגיב אחר. התגובה נמחקה במהירות. היא נמחקה משני טעמים. הטעם הראשון הוא שלמגיב לא הייתה שום יכולת לדעת אם הוא צודק או טועה בניחושו. לכן הפרסום הכה-בטוח-בעצמו הוא הולכת שולל ורמייה, ובאופן עקרוני מעשה שפל ביותר. אבל הטעם השני הוא העיקר – אני מאמין, ככלל בסיסי ביותר באינטרנט, שלאדם שמורה הזכות לחשוף את עצמו רק עד כמה שהוא מוכן לכך. על העמדה הזו אני מקווה להגן כאן.

אחת הסיבות שהאינטרנט מיישם חופש ביטוי שלא נראה מחוצה לו היא האנונימיות החלקית שהוא מציע. האנונימיות הזו מונעת את מה שחוקרי תקשורת מכנים "ספירלת השתיקה"; שזה, כמו הרבה דברים אחרים בפסאודו-דיסיפלינה הזו, שם מפוצץ למה שכולם יודעים – שאנשים לא מעזים לבטא דעות שנחשבות לפחות פופולריות. ככל שפחות אנשים מבטאים דעה מסוימת, היא הופכת פחות ופחות פופולרית, ופחות ופחות אנשים מביעים אותה בפומבי, עד שהיא נעלמת בכלל מהשיח הציבורי ומאבדת לחלוטין את כוח ההשפעה שלה. ספירלה.

האינטרנט מבטל את הספירלה. יכול אדם לכתוב את אשר על לבו ומצפונו, בלי לחשוש מההתמודדות ליד מכונת הקפה בבוקר, בעבודה. נכון, יש ערך לכך שאדם יעמוד מאחורי המילים שהוא כותב והדעות שהוא מביע, אבל כבר שלושת אלפים שנה ידוע שהאדם הוא "בעל חיים חברתי" וזו חולשה אנושית מובנת, לחשוש מתגובת הסביבה לדעה לא פופולרית. כשה"סנקציה" החברתית היא נגד "ארט ונדליי", לג’ורג’ קוסטנזה אין מה לחשוש. חוסר החשש הזה מאפשר גם לאלה החלשים יותר באפיים (או במידת דבקותם בדעה) להביע את דעתם. זו הסיבה, לדעתי, ששיח הטוקבקים הוא מוקצן יותר מהשיח הציבורי המיינסטרימי.
אודה ולא אבוש, מעולם לא כתבתי משהו שלא חתמתי עליו בשמי המלא. גם כאשר כתבתי תחת כינוי או פסבדונים, דאגתי להזדהות. פעמים לא מעטות נאלצתי גם להתמודד עם אנשים שקראו דברים שכתבתי והיה להם מה להגיד. אבל, וזה אבל גדול, אין זה ממקומי לשפוט אחרים אם הם בוחרים שלא לעשות כן.

וכשאני חושב על זה ככה, אני שואל את עצמי – מדוע, בעצם, שערן בילינסקי ירצה שהחוק ישאיר בידיו את חרב האיום בחשיפה? האם זה לא מכניס את ספירלת השתיקה לבלוג שלו, בדלת האחורית?