Outing הוא עניין מתועב
אני מאד אוהב לקרוא את הבלוג של ערן בילינסקי, "אנחנו בדרך להיות פרה קדושה". יש סיבה שהוא בבלוגרול שלי. בכלל, יש משהו בבלוגים של אלה שבאו מהאיל הקורא (גם דובי קננגיסר נמצא דרך קבע ברשימת הקריאה שלי). הרשימה האחרונה שלו בלבלה אותי. בילינסקי כותב כך:
לאחר שיתקבל החוק, פתאום אמצא את עצמי כבול בחובה משפטית של שמירת סודיות כלפי המגיבים בבלוג? האם כופים עלי (ועל כל מי שנותן במה למגיבים) לספק פסאודו-אנונימיות לכם? למה לכפות עלי את זה, ולא להשאיר לי את החירות לקבוע את מערכת היחסים שלי עם המגיבים אצלי?
מצד אחד, אני מסכים עם בילינסקי. אין סיבה לקבוע את זה בחוק. בכלל, אנחנו מחוקקים את עצמנו לדעת. יותר מדי חקיקה שעניינה נימוס פשוט ותו לא עוברת אצלנו בקלות רבה מדי, והדוגמה הקלאסית היא נושא העישון במקומות ציבוריים, אבל לא רק.
מנגד, כמו שאומרת הכותרת, אאוטינג הוא עניין מתועב ביותר, בעיניי. כבר כתבתי פעם את דעתי על סוג של אאוטינג. אז, למבצע היה נראה שהוא פועל בשמה של אידאולוגיה שמצדיקה את מעשה הנבלה שלו. נתקלתי במקרה כזה לא מכבר ב"במה חדשה", שם אני ממלא מספר תפקידים, ביניהם: התומך הטכני, חבר בצוות העריכה, כותב (כשיש זמן) במגזין במה ובקרוב מפעיל הפודקאסט של האתר - וגם מנהל פורום דיונים. בדיון שהתפתח בפורום שלי החליט אחד הכותבים, אנונימי בעצמו, "לחשוף" את מה שהוא חשב שהיא הזהות של מגיב אחר. התגובה נמחקה במהירות. היא נמחקה משני טעמים. הטעם הראשון הוא שלמגיב לא הייתה שום יכולת לדעת אם הוא צודק או טועה בניחושו. לכן הפרסום הכה-בטוח-בעצמו הוא הולכת שולל ורמייה, ובאופן עקרוני מעשה שפל ביותר. אבל הטעם השני הוא העיקר - אני מאמין, ככלל בסיסי ביותר באינטרנט, שלאדם שמורה הזכות לחשוף את עצמו רק עד כמה שהוא מוכן לכך. על העמדה הזו אני מקווה להגן כאן.
אחת הסיבות שהאינטרנט מיישם חופש ביטוי שלא נראה מחוצה לו היא האנונימיות החלקית שהוא מציע. האנונימיות הזו מונעת את מה שחוקרי תקשורת מכנים "ספירלת השתיקה"; שזה, כמו הרבה דברים אחרים בפסאודו-דיסיפלינה הזו, שם מפוצץ למה שכולם יודעים - שאנשים לא מעזים לבטא דעות שנחשבות לפחות פופולריות. ככל שפחות אנשים מבטאים דעה מסוימת, היא הופכת פחות ופחות פופולרית, ופחות ופחות אנשים מביעים אותה בפומבי, עד שהיא נעלמת בכלל מהשיח הציבורי ומאבדת לחלוטין את כוח ההשפעה שלה. ספירלה.
האינטרנט מבטל את הספירלה. יכול אדם לכתוב את אשר על לבו ומצפונו, בלי לחשוש מההתמודדות ליד מכונת הקפה בבוקר, בעבודה. נכון, יש ערך לכך שאדם יעמוד מאחורי המילים שהוא כותב והדעות שהוא מביע, אבל כבר שלושת אלפים שנה ידוע שהאדם הוא "בעל חיים חברתי" וזו חולשה אנושית מובנת, לחשוש מתגובת הסביבה לדעה לא פופולרית. כשה"סנקציה" החברתית היא נגד "ארט ונדליי", לג'ורג' קוסטנזה אין מה לחשוש. חוסר החשש הזה מאפשר גם לאלה החלשים יותר באפיים (או במידת דבקותם בדעה) להביע את דעתם. זו הסיבה, לדעתי, ששיח הטוקבקים הוא מוקצן יותר מהשיח הציבורי המיינסטרימי.
אודה ולא אבוש, מעולם לא כתבתי משהו שלא חתמתי עליו בשמי המלא. גם כאשר כתבתי תחת כינוי או פסבדונים, דאגתי להזדהות. פעמים לא מעטות נאלצתי גם להתמודד עם אנשים שקראו דברים שכתבתי והיה להם מה להגיד. אבל, וזה אבל גדול, אין זה ממקומי לשפוט אחרים אם הם בוחרים שלא לעשות כן.
וכשאני חושב על זה ככה, אני שואל את עצמי - מדוע, בעצם, שערן בילינסקי ירצה שהחוק ישאיר בידיו את חרב האיום בחשיפה? האם זה לא מכניס את ספירלת השתיקה לבלוג שלו, בדלת האחורית?
הושלום ותודה על המחמאות :) לא היה טרקבק (נדמה לי שמשהו תקול במערכת הטרקבקים של בלוגלי) אז לא ראיתי את הרשומה הזו.
לענייננו: זה לא שאני מעוניין שהמחוקק ישאיר בידי את חרב החשיפה, כמו שאני לא רוצה שזה יהיה תקדים להתערבות של המחוקק ביחסים ביני לבין הקוראים שלי (האם אהיה מחויב בעתיד לשמור את התגובות של כולם? האם תחול עלי חובה להודיע למגיב שמחקתי את תגובתו? אפשר להמשיך את רשימה הזו). אני מעדיף נורמות שמשקפות הסכמה רחבה, במיוחד במקום שבו הן מצליחות להחליף את המחוקק. חוק הופך דברים לפחות "רצוניים" אשר מתבצעים יותר מתוך כבוד ל(ואימה מה)חוק ופחות מתוך הבנה של הרציונל.
לגבי הטראקבק - כן. אם היה לי הזמן הייתי מתקין וורדפרס על שרת שלי, אבל אין לי.
לגבי התכן המהותי - אני גם לא אוהב את ההתערבות של המחוקק בענייני נימוס פשוטים. יחד עם זאת, דווקא במקרה הזה לא הייתי נעמד על רגליים אחוריות. המחוקק מגביל אותי במקום שאין לי שום כוונה ללכת אליו. יותר מזה, אם החוק ימנע מקרה אחד של אאוטינג, מה טוב. לא כולם טיפסו עד סוף הסולם של קולברג, לצערי. לבסוף, אני לא מטורף על טיעוני מדרון חלקלק, בעיקר חלקיים. חסרה לי החוליה בטיעון כאן שמוכיחה שמתקיים בהכרח או בסבירות גבוהה מעבר בין חוק שמונע אאוטינג לחוק שמחייב אותך להודיע על מחיקת תגובה, למשל.
אני בערך מסכים איתך על רוב התגובה שלך (חוץ מהקטע על קולברג. לבושתי אני לא יודע מי זה), אבל לא מסכים לגבי נושא ה-Outing. אני פשוט חושב שהחוק לא צריך להתערב בענייני Outing. זה דבר שצריך להשאר בגדר נורמה בין אנשים, בלי התערבות של המחוקק. אני חושב שהיום שבו יתבעו לדין מישהו על כך שביצע outing בשל חוק שכזה יהיה יום לא בהיר במיוחד.
ההבדל בינינו, ערן, זה לא שאני חושב שהיום הזה יהיה בהיר נורא, אלא שאני חושב שהוא לא יהיה אפל במיוחד. אני חושב שהנזק שנגרם לאדם מ-Outing הוא, באיזשהו מקום, חורג מהנזק שנגרם לאדם כתוצאה מחוסר נימוס פשוט ומתקרב לחוסר נימוס בעל עניין לדין. תחום אפור, אבל שוב, לא הייתי נעמד על רגליים אחרות מול חוק כזה. בעיניי מדובר בחוק שדווקא מעודד את חופש הביטוי ולא נותן לכל אינטרסנט עם בלוג שמישהו מעז לכתוב אצלו דעה אחרת אפשרות לדרוס את פרטיותו של אדם ואת חופש הביטוי שלו (ואנונימיות היא חלק מחופש הביטוי שהרשת מציעה).
לגבי קולברג:
הערך בויקי האנגלית הוא לא רע: http://en.wikipedia.org/wiki/Kohlberg%27s_stages_of_moral_development
ואפשר גם כאן: http://stagemag.co.il/Articles/386
"ולא נותן לכל אינטרסנט עם בלוג שמישהו מעז לכתוב אצלו דעה אחרת אפשרות לדרוס את פרטיותו של אדם ואת חופש הביטוי שלו"
ראשית, כמו שכבר כתבתי, הנורמות החברתיות ברשת פועלות די טוב, ומקרים של outing הם מאוד נדירים. כמה "אינטרסטים עם בלוגים" אתה כבר מכיר?
שנית, יש גם מקרים שבהם בהחלט הייתי מצדיק outing: בעיקר כשאי-הוגנות משווע מעורב בדבר (למשל, מגיב אשר משתמש במבחר זהויות כדי ליצור רושם של ריבוי מגיבים תומכים בדעתו, או כדי לתקוף אחרים בדיון שבו הוא משתתף גם בדמותו המוכרת, ויש עוד דוגמאות שראיתי באייל הקורא במשך השנים, שאף אחת מהן לא נחשפה על ידי מי מהעורכים, אלא בדרך כלל בגלל טעויות של המגיבים). בוודאי ובוודאי לא הייתי רוצה שהנבל במקרה זה, שהוא דווקא המגיב, יוכל להאחז בחוק כמפלט להגנתו. זה מקרה קלאסי שבו הנורמה מופרת לשביעות רצון רוב המשתתפים בשיח.
דבר שלישי, הסעיף הזה משנה במעט את איזון הכוח בין המגיב לבין בעל האתר. אני לא שש לשנות את המשוואה הזו.
אני חושב שדובי פעם כתב שיש לאנשים איזו תפישה מוטעית לפיה חופש הדיבור באינטרנט זה שלכל אחד מותר לומר מה שהוא רוצה באתר שלי. זה לא נכון. חופש הביטוי באינטרנט משמעו שאתה יכול להקים אתר משלך ולכתוב בו מה שאתה רוצה. אני לא רוצה להיות מחויב על פי חוק לשמור את מה שאתה כתבת, או להגן עליך מפני אחרים. אתה, המגיב, כתוב דברים שאתה יכול לעמוד מאחוריהם ולא לסבך אותי, נותן הפלטפורמה, או פתח לך אתר משלך וקח את הסיכון עליך.
"כמו שכבר כתבתי, הנורמות החברתיות ברשת פועלות די טוב, ומקרים של outing הם מאוד נדירים" מראש הגבלנו את עצמנו לדון בתחום המצומצם הזה. באותה מידה אני יכול לטעון שכיוון שהמקרים האלה הם גם ככה נורמה, מה אכפת לך שיהיו בחוק?
"שנית, יש גם מקרים שבהם בהחלט הייתי מצדיק outing"
המקרים שהבאת הם מקרים שבהם הייתי מצדיק מחיקת או חסימת משתמש. אני ממש לא רואה איך חשיפת זהותו האמתית מועילה למישהו.
"הסעיף הזה משנה במעט את איזון הכוח בין המגיב לבין בעל האתר"
אני מגיב תמיד בשמי המלא. אבל ה' עדי, לרגע לא חשבתי שיש לי את "הכוח" לחשוף את מי שמגיב אצלי בעילום שם. זה בדיוק מה שהפוסט המקורי יוצא נגדו - אני חושב שמאזן אימה כזה הוא מסוכן לשיח האינטרנטי.
"אני חושב שדובי פעם כתב שיש לאנשים איזו תפישה מוטעית לפיה חופש הדיבור באינטרנט זה שלכל אחד מותר לומר מה שהוא רוצה באתר שלי. זה לא נכון." סומך שני ידיי על המשפט הזה. אני יכול למחוק ולחסום כל מי שמגיע אליי לבלוג ועובר על הכללים. כבר עשיתי זאת בעבר, בבלוג השני שלי. אבל בשום פנים ואופן לא לחשוף את זהותו האמתית. זה ההבדל הדק.
[...] הזכרתי כאן פעם את תאוריית "ספירלת השתיקה", שכמו כל התיאוריות ב"תחום הדעת" שנקרא תקשורת, נושאת שם מפוצץ למשהו שכולם תופשים בחוש. התיאוריה הספציפית הזו גורסת משהו כזה: אם יש כמה דעות שמקבלות הרבה חשיפה ויש גם דעות שלא, אנשים מרגישים נבוכים להביע את הדעות שלא מקבלות חשיפה. מכיוון שהם מרגישים נבוכים, הם שותקים. כך הדעות הללו מקבלות עוד פחות חשיפה, ואנשים יותר מתביישים להביע אותן. וככה זה ממשיך (לכן, "ספירלה"). כשכל התקשורת מדברת בקול אחד, אנשים נבוכים לומר שהם, בעצם, חושבים קצת אחרת. [...]
[...] הגנתי כאן בעבר בחריפות על אנונימיות ברשת. הטענה הבסיסית שלי הייתה, ונשארה, שהאנונימיות חשובה מפני שיש עמדות שעל ביטויין משלמים מחיר חברתי. הפוליטיקה של שיחות הקפה בעבודה היא אף פעם לא הפוליטיקה של החברים של ג'ורג', מפני שאם תזרוק ליד מכונת הקפה משפט כמו "אסופת פושעי המלחמה – ונזכיר שוב שכל מתנחל הוא, בהגדרה, פושע מלחמה – שנשאה על כתפיה את מנורת הענק של אחד מבתי הכנסת, עשתה מאמץ עילאי להיראות כמו החיילים הרומאים משער טיטוס", מתנחל כזה או אחר ירים גבה. אה, אפשר יהיה לצטט פסקי דין וחוקים, אמנות והחלטות, היטב לתמוך בעמדה זו. אבל אנחנו מגיעים למקום העבודה שלנו לשמונה או תשע או עשר שעות ביום, ואנחנו בסך הכול לא רוצים מתיחות בינינו לבין עובדים אחרים. [...]