הטעות של רנה
הבטחתי כבר כמה פעמים, והזכרתי את זה בדיון שהתפתח עם המגיב אייל על ההוכחה האונטולוגית של אנסלם לדון בשאלת הטעות של דקארט במשפט המפורסם cogito ergo sum, אני חושב משמע אני קיים.
המשפט הזה לא מופיע כלל בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית, ספרו הפילוסופי העיקרי של דקארט, אלא בספר מאמר על המתודה שיצא ארבע שנים לפני הגיונות, ב-1637. בחיבורו זה דקארט מבקש להציג את המתודה הספקנית שלו. השיטה של דקארט להגיע לידע על העולם הייתה הטיל ספק בכל דבר בו ניתן להטיל ספק, עד שימצא נקודת אחיזה בה לא ניתן להטיל ספק, וממנה יתחיל להסיק מסקנות ולבנות גוף ידע מבוסס היטב. להבדיל מסקפטיציזם נוסח דיוויד יום, הספק כאן הוא לא לב ליבה של הפילוסופיה, אלא מתודה בלבד; לא מטרה, כי אם אמצעי.
העקרון אליו מגיע דקארט לאחר שהטיל ספק באמיתות הקלט מהחושים, במתמטיקה ובלוגיקה, הוא הקוגיטו. אלא שהקוגיטו הוא שגיאה לוגית, ודקארט אכן תיקן את עצמו - בהגיונות מופיע המשפט בלי הצורה הלוגית:
אחר שירדתי לעמקו של עניין זה ושקלתי יפה כל דבר ודבר, צריך אני לבסוף להחליט ולחשוב לדבר בטוח שמאמר זה: ‘אני קיים, אני נמצא’ אמתי הוא בהכרח כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי
הכשל הראשון בקוגיטו, הברור מאליו, הוא שמי שמטיל ספק בלוגיקה לא יכול לעשות שימוש בצורה הלוגית של אם א' אז ב', או בניסוח הקרטזיאני א' משמע ב', כיוון שהוא עושה שימוש באותה הלוגיקה בה הוא מטיל ספק. הכשל השני גם הוא די בולט לעין: אם אני חושב משמע אני קיים, אז למה לא אני רץ משמע אני קיים? על אותו הפסוק ניתן להלביש כל תכונה אחרת, והוא יהיה תקין באותה המידה. אבל הכשל הגדול יותר הוא כשל לוגי. אני חושב, אין משמעו אני קיים. משמעו, כפי שמתקן דקארט עצמו בהגיונות, הוא קיים יש חושב. כדי להבין מדוע, אנסה להסביר כמה דברים בלוגיקה.
הלוגיקה עוסקת בעצמים ומאפיינים. העצמים הם הישים שבעולם, והמאפיינים, הנקראים "פרדיקטים", הם התכונות שלהם. כך למשל, המשפט יש דובים אומר ללוגיקאי שקיים לפחות יש אחד בעולם שנושא את התכונה, הפרדיקט, "דב".
ללוגיקה יש כמה שפות. השפה המוכרת ביותר, זו שעושים בה שימוש נרחב בפסיכומטרי, היא שפת הלוגיקה הקלאסית, אותה שפה של אריסטו, שמתבססת על שלושה סוגי משפטים: משפטי כל, משפטי יש ומשפטי אין. דוגמה לטיעון תקף תהיה:
כל הדובים הם שחורים
ו
כל השחורים הם שמנים
משמע
כל הדובים הם שמנים.
בשפה הזו, כל פסוק יכול להכיל כל פרט שהוא - אם מבנה הטיעון תקף, הוא תקף לכל דבר. כך למשל, בדוגמה לעיל אני יכול להחליף את "דובים", "שחורים" ו"שמנים" בכל דבר. אם ההנחות נכונות, המסקנה תנבע מהם - וזה הקריטריון של טיעון תקף.
אחד הדברים הקשים ביותר להבנה הוא שקיום לא נובע ממשפט "כל". למשל, אם אני אומר שכל הסוכר בבית שלי מתוק, המשפט הזה עשוי להיות (למעשה, חייב להיות) אמיתי גם אם אין לי סוכר בבית. למעשה, אם אין לי סוכר בבית, המשפט כל הסוכר אצלי בבית חמוץ הוא גם אמיתי. כל משפט שעוסק בכל הסוכר בבית שלי יהיה אמיתי - אפילו משפטים הפוכים לגמרי - כל עוד אין לי סוכר בבית. מדוע?
התשובה האינטואיטיבית היא שמכיוון שאנחנו מדברים על דבר מה לא קיים, אנחנו יכולים לייחס לו כל תכונה שאנחנו רוצים. התשובה המורכבת יותר היא ש"כל" לא מעיד על קיום. משפט "כל" הוא למעשה משפט תנאי מהצורה הבאה: לכל פרט בעולם, אם הפרט עונה להגדרה מסוימת, אז חל עליו דבר מסוים. משפט תנאי מהצורה "אם-אז" יהיה אמיתי תמיד אם הרישא שלו שקרית, מפני שאז התנאי לא חל, וממילא תנאי שאינו חל לא יכול להיות שקרי. המשפט אם גברים יכולים ללדת אז לחזירים יש כנפיים הוא בדיוק מהצורה הזו: הוא אמיתי מפני שהרישא שלו - לפחות עד כמה שדעתי משגת - שקרית. אם מחר בבוקר יתברר שגברים יכולים ללדת, המשפט יהפוך להיות שקרי (אלא אם כן יתברר שלחזירים יש כנפיים).
עכשיו, כיוון שמשפט "כל" הוא למעשה משפט מהצורה לכל פרט בעולם, אם הפרט עונה להגדרה מסוימת אז קורה משהו, אם אין פרט בעולם שעונה להגדרה הזו, המשפט עדיין אמיתי. כך למשל, המשפט לכל פרט בעולם, אם הפרט הזה הוא סוכר בבית שלי אז הוא חמוץ הוא נכון לפחות כל עוד אין אף פרט בעולם שעונה להגדרה סוכר בבית שלי.
ולכן, מהמשפט כל x הוא y לא נובע ישנו x שהוא y. זאת מפני שמשפט ישי דווקא מניח קיום. התרגום הנכון לפסוק כדוגמת יש חדי קרן ורודים הוא שיש לפחות חד קרן אחד בעולם שהוא גם ורוד. כלומר, קיים בעולם פרט שעונה על שתי ההגדרות - חד קרן וורוד.
המשפט של דקארט, אני חושב משמע אני קיים, מתורגם לקיים פרט בעולם שעונה על ההגדרות חושב וקיים. לכאורה, יש כאן חזרה מיותרת על תכונת הקיום. למעשה, מסתתרת מאחורי החזרה הזו טעות.
במשפט מסוג "כל" אני למעשה עובר על כל מה שנמצא בעולם, ומעביר אותו דרך פריזמה של תנאי. במשפט מסוג "יש" אני טוען מראש שמתוך כל הפרטים בעולם, אחד עונה על הגדרה מסוימת או הגדרות מסוימות. במילים אחרות, במשפט מסוג "יש" אני טוען מראש שישנו דבר כלשהו בעולם (קיים משהו) שפרדיקט (מאפיין) מסוים חל עליו. כלומר, כשאני אומר יש לי טלוויזיה בחדר אני טוען שבקבוצת כל הדברים שנמצאים אצלי בחדר יש גם פריט אחד (או יותר) שעונה להגדרה "טלוויזיה". מה שאני מעיד עליו, אם כן, זה לא קיומו של פרט, אלא קיומה של תכונה מסוימת שחלה על פרט (או יותר).
ולכן, המשפט אני חושב מעיד על כך שבעולם קיים דבר מה אחד שחלה עליו התכונה חושב. במילים אחרות, שבקבוצת הדברים שבעולם יש דבר אחד חושב. כלומר, מהמשפט אני חושב נובע תכונת המחשבה מתקיימת בעולם על פרט אחד. קיום, אם כן, חל על תכונות, לא על פרטים.
הקיום הוא תכונה של תכונות, פרדיקט של פרדיקטים, לא של פרטים. הפרטים שנמצאים בקבוצה מסוימת, בעולם מסוים, הם מצע - אין להם כל משמעות בלי התכונות שמאפיינות אותם. בשפת תחשיב הפרדיקטים העניין הזה מקבל ביטוי בעובדה שפסוקים ישיים, כדוגמת יש כלב חולה, מתורגמים לישנו x כך ש-x כלב וגם x חולה. השימוש במשתנה חסר שם, חסר תכונות, x מתמטי שכזה הוא בדיוק הביטוי לכך שהפרטים, כשלעצמם, הם נטולי משמעות. מה שמעניין אותנו זו ההגדרה של הפרטים הללו - הפרדיקט שחל עליהם. המיטה שלי היא x באותה המידה שהכרית שלי היא x, מה שמבדיל את ה-x שהוא הכרית שלי מה-x שהוא המיטה שלי הוא העובדה שאחד מהם מקבל תכונה של "מיטה" (או תכונה של "בעל ארבע רגליים מעץ" או תכונה של "אני ישן עליו" וכיו"ב, תלוי בהגדרה) בעוד השני מקבל תכונה של "כרית" (או תכונה של "נמצא בתוך ציפית" או תכונה של "אני שם עליו את הראש כשאני ישן" וכיו"ב, תלוי בהגדרה). ולכן, כשאני אומר יש לי כרית, אני מתכוון שבעולם הדברים שיש לי, אחד מהם מקבל את התכונה "כרית". התכונה "כרית" מתקיימת בעולם הדברים שיש לי, בשפה פשטנית מעט.
וזו השגיאה של דקארט, שגיאה לוגית שהוא נאלץ לתקן. מאני חושב נובע המחשבה קיימת בעולם או קיים יש חושב, ולא אני קיים.
נמרוד,
אתה אומר שהטעות של רנה היא הלוגיקה? תמיד היה לי הרושם שהטעות בקוגיטו אינה בהכרח בלוגיקה (אחרת, בסטנדרטים שלי, כל טקסט פילוסופי אינו תקף) אלא שיש לו הפרכה פשוטה, והיא טיעון המלאך הרע (או "השד המתעתע"), שדקארט נותן בעצמו.
הלוגיקה של דקארט שגויה, בהחלט - לפחות ב"מאמר על המתודה". הוא מתקן את עצמו ב"הגיונות", ואז באמת שתי ההפרכות המקובלות הן הספקנית שהזכרת מחד והקאנטיאנית מאידך.
מה שמסקרן אותי, אלעד, זה המשפט הזה: "אחרת, בסטנדרטים שלי, כל טקסט פילוסופי אינו תקף" - היית רוצה להסביר את זה? ובהסבר, אם לא קשה לך, לכלול דוגמאות של טקסטים פילוסופיים שאתה מכיר (על אף שטיעון "כל" לא מחייב שאכן קיימים טקסטים פילוסופיים :)).
אהם, נראה לי שיש לך בעיה קטנה שם.
אם נצרין את המשפט
אני חושב - 'קיים X כך שX חושב וגם X הוא אני'
ואת אני קיים - 'קיים X כך שX הוא אני'
אז הטענה 'אני קיים' נובעת מהטענה 'אני חושב'.
וזה מה שדקארט ניסה לעשות - להראות שעצם קיום המחשבה שלו מוכיח את הקיום שלו עצמו.
לגבי 'אני רץ משמע אני קיים' - ברור למה זה לא כשל. כל הטיעון של דקארט הוא שאפשר לטעון שאני לא רץ, או אפילו שאני לא תופס מקום במרחב - אבל לא שאני לא חושב.
דרומי, כמעט.
x הוא אני זה פסוק שמניח שאישיות היא פרדיקציה, ולא היא, מאותן הסיבות שקיום אינו פרדיקציה סטנדרטית.
גם שיום פרטי (Ta) לא יעבוד כאן, כי שיום פרטי לא יכול לכלול את הנחת הקיום של a.
לגבי אני רץ משמע אני קיים - הרעיון כאן הוא שהלוגיקה, בהיותה צורנית, צריכה לחול באופן זהה בלי קשר לפרידקציה שאתה מחיל. כלומר, אם יש עולם שבו אני חושב->אני קיים, ניתן לחשוב גם על עולם שבו אני אוכל->אני קיים. אבל ממילא היותו של ה"אני" נתון תחת פרדיקט מוכיח את קיומו של הפרדיקט ולא את קיומו של האני, כך שהביקורת הזו נופלת מסיבה אחרת לגמרי.
א.אני לא בטוח שאני מסכים, אבל זה לא חשוב - הטענה ' X הוא אני' מיותרת כאן. אפשר לקרוא את ההוכחה גם בלעדיה. עבור הטיעון של דקארט, מספיק להוכיח ש'יש משהו חושב' כדי לספק את העוגן שעוזר לצאת מהספק - זה לא חייב להיות דווקא 'אני'.
ב. אין ספק שאם 'אני חושב משמע אני קיים' נכון, אז גם 'אני רץ משמע אני קיים' נכון. אבל דקארט - לטענתו - מסוגל להוכיח מחשבה ולא מסוגל להוכיח ריצה.
א. בהחלט, וזה מה שדקארט עושה ב"הגיונות". הוא מדלג ישר לנקודה הנכונה - שישנו בעולם ras cognitas, יש חושב. אבל "אני חושב משמע אני קיים" פשוט לא נכון. אגב, אתה לא שם לב למעגליות שבהצרנה שנתת כאן? ההנחה היא "ישנו x כך ש-x הוא אני" היא הנחה שאומרת "אני קיים". חשבתי שזה מה שהמסקנה אמורה להיות :)
ב. בסדר גמור. והוא אכן מוכיח מחשבה (בתוך הביקורת המקובלת וכו'), אבל לא את קיומו של ה"אני" אותו הוא מתימר להוכיח לוגית ב"מאמר על המתודה".
אבל אתה מפספס את החשיבות של האני כאן. אין ספק שהטענה 'לואי השלושה עשר הוא מלך צרפת, לכן לואי קיים" היא טענה נכונה באותה מידה. אבל הטענה הזו חסרת ערך עבור דקארט, משום שהוא ביסס את קיומו של האני החושב.
אתה צודק שיש כאן בעיה בהגדרה של האני (ובהגדרה של החושב), ויום אכן קרע אותו לגזרים גם בנקודה הזו. אבל זו בעיה מטפיזית, לא לוגית.
לא, דרומי. הוא לא בסס את קיומו של האני החושב - הוא ביסס את קיומו של "יש חושב". וזו אכן בעיה לוגית.
"כל היוונים הם בני אדם
סוקרטס הוא יווני
=
כל בני האדם הם סוקרטס"(וודי אלן). אין כאן בעיה מטאפיזית, יש כאן בעיה לוגית. וגם הקוגיטו הוא בעיה לוגית. פשוט, בשאלות של "קיים" ו"אני" נורא נוח לברוח למטאפיזיקה (אמר לי פעם מרצה שבשנה א' כולם מתאהבים ביום, ובשנה ב' אלה שימשיכו לתואר שני הם אלה שהתפכחו מזה), אבל המהלך הלוגי עצמו לא נכון. אין כאן "אני". השימוש ב"קיים" כפרדיקציה מסדר ראשון הוא שגיאה, חד וחלק.
אגב, אם כבר העלית את מלך צרפת, איזה ערך אמת היה מקבל המשפט "המלך של צרפת קרח"?
נכון, הוא ביסס את קיומו של יש חושב דרך הטענה 'אני חושב'.
זה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות.
הבעיה קיימת, אבל קודם. בשלב של הקוגיטו הוא כבר אחריה. אם קיבלת את 'אני חושב' אתה חייב לקבל את 'קיים יש חושב'.
אבל תראה מה אתה עושה. אתה אומר "אני חושב->קיים יש חושב". דקארט אמר "אני חושב->אני קיים". הקוגיטו שגוי. ההצהרה "אני חושב->קיים יש חושב" נכונה, אבל מעולם לא טענתי אחרת.
נמרוד, כתבת "מה שמסקרן אותי, אלעד, זה המשפט הזה: "אחרת, בסטנדרטים שלי, כל טקסט פילוסופי אינו תקף" - היית רוצה להסביר את זה?"
אפשר להסביר את זה: כל טקסט פילוסופי אינו תקף במאה אחוזים, פשוט כי הוא מתיימר לומר משהו "נכון" לגבי מושגים שאינם מוגדרים לחלוטין. והם לא מוגדרים לחלוטין — אם עוקבים אחרי ההגדרות הפילוסופיות עמוק מספיק, הן תמיד יהיו רעועות כמו מגדל קלפים שנבנה ע"י חבורה של ישישים שיושבים על כסאות עם שמות ומלהטטים בלוגיקה כאילו היא הומצאה על-ידי אמא שלהם.
אבל אפשר להפוך את זה ליותר מהנה: אתה תציע טקטס פילוסופי (מאמר, נניח, כי אין לי זמן לספר), איזה שאתה רוצה, ואני אתן התנגדות משכנעת לתקפותו תוך, נניח, חודש. (בכל זאת צריך לקרוא וצריך רקע). אבל אני מזהיר, שמה שאני קורא "הסטנדרטים שלי ללוגיקה משכנעת" הם כנראה יותר מחמירים מהסטנדרטים שלך. בפרט, אני הולך להתקיף בדיוק את המקום שבו הטקסט הפילוסופי מצדיק את עצמו מתוך עצמו. כלומר, מה שאתה היית קורא "כללי המשחק הבסיסיים" — ההגדרות - שם אני אחפש ואמצא את הבעיה. ברוב המאמרים שמתיימרים להיות משכנעים לוגית. ההנחות תמיד שגויות. ולא ניתן להימנע מכך במאמר פילוסופי שמתיימר לתאר משהו "נכון" או "אמיתי", כלומר שהוא מעבר לפיקציה דימיונית שמורכבת ממשתנים לוגיים ללא משמעות אמיתית, מסמן ללא מסומן.
ו, אם יותר לי לצפות את העתיד, אתה לא תבכים לטענות שלי. כלומר, אתה תטען ש"ככה זה בפילוסופיה" ו"אלה הם כללי המשחק" ו"הפילוסוף מגדיר הגדרות ועובד איתן" וכן הלאה וכן הלאה. ואני אסכים איתך, בדיוק כפי שאני מסכים שהמתימטיקה היא משחק לוגי עם סמלים, ושרק המוטיבציות בו באות מאינטואיציות שנשענות על "עולם אמיתי" כלשהו. אבל זה לא יסתור את טענתי — הפילוסופיה היא משחק נחמד, אבל התקפות שלה לעולם אינה מספקת, כי היא מנסה לתת משמעות אחת למושגים שהם fuzzy, שיש בהם לעיתים קרובות דבר והיפוכו. כל זה כמובן נכון לטקסטים שמעמידים פנים שיש בהם נכונות חד-משמעית, שהם נכונים לחלוטין באיזשהו קנה מידה אובייקטיבי. הפילוסופיה הקונטיננטלית ברובה בכלל לא מתיימרת להיות כזאת.
(התעלמתי בחינניות מהשאלה לגבי הרקע שלי בפילוסופיה. הוא זניח, והספיק לי כדי להשתכנע שבעיני ועבורי הפילוסופיה האנליטית מיותרת למדי, בדיוק מהסיבות שציינתי לעיל, ושהפילוסופיה הקונטיננטלית מעניינת אותי, מאותן הסיבות ששירה, ביקורת, הגות וכו' מעניינים אותי. למרות זאת, אני טוען שהטיעון למעלה אינו טיעון מתוך בורות. אני אעשה כמיטב יכולתי להבין ולסתור כל טקסט פילוסופי שתציע, לא בהכרח בכללי המשחק שלו עצמו, אבל בכלים אנליטיים לגמרי; ואם לא אצליח, אודה בתבוסה. לא יהיה כאן טיעון מתוך בורות.)
הסוג הזה של איגנוסטיציזם הוא משעשע בעיקר, אלעד. אבל אני מוכן לשחק. "מחזור הזריעה" של קירקגור. אפשר למצוא אותו ב"או-או", כרך ראשון, תרגמה מרים איתן. הטקסט הזה נבחר ראשית מפני שהוא טריקי, שנית מפני שהוא טקסט פילוסופי ראשון במעלה, שלישית מפני שהוא קריא מאד בעברית (וגם קצר מאוד) ורביעית מפני שלא צריך המון רקע בשבילו. יש טקסטים עקביים ממנו, תקפים ממנו, שאומרים יותר על העולם ממנו - החלק הראשון של מסה על טבע האדם היומיאנית, למשל, או כמעט כל דבר שכתב קרנאפ - אבל מארבע הסיבות שצוינו לעיל, הוא נראה לי מספק. ומעוד סיבה אחת: לדעתי אתה תיהנה מקריאתו. נראה לי לא הוגן להושיב אותך מול טקסט יומיאני או, גרוע מכך, קנטיאני משמים כדי שתסבול רק בשביל משחק.
אבל לפני שתיגש לקריאה ולביקורת, אני מבקש בקשה אחת: תבחר עצם אצלך בחדר ותגדיר לי אותו, באופן כזה שכל מי שנתקל ברהיט דומה יוכל לזהות שמדובר בעצם שמשתייך לאותו הסוג.
אגב, בין הדברים אני קורא שהתקפות המתמטית אינה מספקת אותך?
אה, כן. כמובן שאת כתב התביעה שלך נעשה פוסט אורח, נכון?
ועוד תוספת קטנה:
אם בכל זאת תצטרך ספרות עזר, אני אשמח להפנות אותך לטקסטים קצרים וקולעים.
ואחרי כל זה, אני אומר עוד משהו בכל זאת: החלק האהוב עליי בפילוסופיה זה הביקורת. הטקסטים כשלעצמם חסרי ערך אם אני לא יכול לבקר אותם.
מצויין. "מחזור הזריעה" של קירקגור איט איז. יהיה לי לכבוד לעשות מזה פוסט אורח. בחירה משמחת, אגב: יש לי דודה שתשמח לדעת שאני קורא קירקגור (וייתכן אפילו שאתה מכיר אותה). הפעם האחרונה שנתקלתי בקירקגור הייתה בסמינר של חגי כנען, שברחתי ממנו אחרי שיעור אחד (האשמה כמובן בי, ולא בחגי שהוא מהמרצים המוצדקים בתולדות ישראל), אבל כולם מדברים כל הזמן על כמה קירגור מדהים וכאלה, אז אולי באמת כדאי לנסות שוב..
עכשיו צריך לשבור את הראש איך אני משיג תרגום עברי של קירקגור בסין, שלא לדבר על ספרות עזר. כבר התרגלתי לעבוד כמעט בלי ספריה (נורא קשה עם הספרנים כאן, כולם מדברים סינית. כנראה סינית טובה מאד, אבל עדיין סינית), אבל אני לא קורא ביומיום ספרות מקצועית בעברית אז זה לא באמת בעיה. מצחיק איך האינטרנט במעט החליף את הספריה, לפחות במדעים (טוב, לפחות במדעי המחשב).
כתבת: "אבל לפני שתיגש לקריאה ולביקורת, אני מבקש בקשה אחת: תבחר עצם אצלך בחדר ותגדיר לי אותו, באופן כזה שכל מי שנתקל ברהיט דומה יוכל לזהות שמדובר בעצם שמשתייך לאותו הסוג.". הממ, לא ברורה לי הבקשה. עד איזו רמה להגדיר? כלומר, כשאני מדבר על השולחן בחדרי, האם "שולחן כתיבה" מספק, או שצריך לתאר את השולחן באופן מפורט, או שאתה רוצה את סידור האטומים? או את התהליך החברתי שהוביל ליצירת אותו שולחן, מי בנה אותו, למה הם עבדו שם, וכו'. (גם שולחן הוא טקסט, וככזה הוא מרובד ואינסופי ופוליסמי ובלה בלה בלה). אבל לא קראתי עוד את הקירקגור, אז אני בטוח שאבין למה התכוונת אחרי שאקרא..
כתבת "אגב, בין הדברים אני קורא שהתקפות המתמטית אינה מספקת אותך?"
אה, התקפות המתימטית מספקת אותי כמעט לחלוטין. כלומר, יש טעויות: הרבה טריוויאליות שניתנות לתיקון וראויות להיקרא טעויות רק ע"י מי שלא בקיא (כאלה ששקולות למקרי קצה בתכנות), וטעויות יותר רציניות אבל עדיין ניתנות לתיקון. וטעויות אקוטיות ולא ניתנות לתיקון (למשל, הטעות המפורסמת של פרמה; אני מניח שהיתה לו טעות). אבל כל הטעויות האלה מוכרות ככאלה, וברור לכולם מה נכון ומה לא מודולו הטעויות האלה, ולכן התקפות המתימטית מספקת אותי מאד. אבל מתימטיקאים מודעים היטב לכך שהם עוסקים במניפולציה של סמלים, ללא קשר לשום דבר ממשי. פילוסופים, לעומת זאת, בדרך כלל מתעקשים לחשוב שמה שהם עושים הוא בו זמנית: 1. תקף ו-2. מתקשר למציאות, נניח למוסר, או לאל, או לשפה, וכו'. שני הדברים האלה לא עובדים ביחד. או זה או זה (כלומר, ייתכן טריידאוף ביניהם, כלומר תקפות חלקית ורלוונטיות חלקית). עם כל הגדרה שהם נותנים, ועם כל מעבר לוגי שהם עושים, הם מאבדים קשר עם תיאור דבר-מה ממשי, שקשור למציאות. זאת, כמו שתיארתי למעלה, הבעיה שלי עם פילוסופיה שמתיימרת להיות פורמלית ו"תקפה פורמלית".
אלעד,
לא ידעתי שאתה בסין. יש, כמובן, גם תרגום טוב לאנגלית של "או-או", ואם תרצה, אני יכול לסרוק את הטקסט בעברית ולשלוח לך אותו, בשמחה רבה.
הבקשה להגדרה נעשתה בלי קשר לטקסט, רציתי לנסות להבהיר משהו על מושג ההגדרה. בסדר, את שאר ההערות שלי אני אשמור לכשאני אהיה מגיב שלך.
אני חייב לומר שאני נהנה בצורה בלתי רגילה מהרעיון שלך. באמת.
וגם לגבי ספרות עזר, אין לי בעיה לסרוק כמה עמודים - אם כי, כמו שציינתי, "מחזור הזריעה" הוא מהטקסטים האלה שאפשר לגשת אליהם גם בלי הרבה ידע (קצת כמו "משפט פרמה", לפחות עד הקטע שצריך להוכיח אותו). ויותר מזה - אם יש לך שאלות ספציפיות על הטקסט, אני יותר ממוכן לעמוד לרשותך, להבהיר עניין כזה או אחר - ואם צריך, גם להתייעץ עם מרצה או שניים.
אה, כן, הספר באנגלית, אם תבחר לחפש, נקרא Either-Or (ובדנית Enten-Eller).
תודה על העזרה וההצעה! חיפשתי באינרטנט תרגום חופשי לאנגלית ולא מצאתי, אבל את זה אני באמת יכול להשיג בספריה. אם זמין לך הטקסט בעברית וזמין לך סורק נוח, ואם לא מדובר בהרבה עמודים, אני מאד אשמח אם תסרוק ותשלח לי (יש לך את המייל, נכון?). אכן, זה רעיון כיפי לפרוייקט. עכשיו נשאר לראות אם אני אצליח לשכנע שהטקסט לא תקף לוגית, לפחות את עצמי, או אם אני אצטרך לאכול את הכובע.
אין בעיה, אני אסרוק מחר ואשלח לך. consider it done.
ואגב, אותי בכלל לא מעניין אם תצליח או לא להוכיח את זה. הדיון הטקסטים, העברת הביקורת, הקריאה הביקורתית כשלעצמה, ההסתכלות של אנשים מדיסציפלינות אחרות על הטקסט - זה מעניין אותי הרבה יותר. הדרך הרבה יותר מעניינת מהמקום אליו נגיע, או לא נגיע. זו אחת הסיבות שלא בחרתי טקסט מטאפיזי פילוסופי "קלאסי". היה לי ברור שאני בוחר בקירקגור או ניטשה או לוינס או מישהו כזה לעסק, כי זו גם קריאה כיפית.