המשורר והאירוניה

"מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן, נשמעים כמוסיקה ערבה…והנה מתקבצים בני-אדם סביב המשורר ומפצירים בו: "שיר עבורנו שוב" – למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי שיתקפו את נפשך ייסורים חדשים, אך תן לשפתיך להישאר כמות שהן, כי זעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוסיקה, המוסיקה ממש נפלאה" (ס. קירקגור^[1], או-או, כרך א’, "סלה", ת’ מרים איתן).

הציטוט הזה, בו נתקלתי כשעוד הייתי בביה"ס התיכון, הוא אחד הבסיסים עליהם אני נשען כשאני אומר שבאמנות בכלל (ובשם "אמנות" אני מבין כל מה שקשור ביצירה אסתטית) ובשירה בפרט (כולל, כמובן, מוסיקה) גלומה הגדולה שבאירוניות, כאשר היא נעשית בכנות ובאופן אותנטי. ועוד: האירוניה, שלרוב היא שלילה כפולה, עושה את האמנות להישגה החיובי, הקונסטרוקטיבי, היחידי. וכדי שכל הדיבורים על "אירוניה" לא ישאירו את המושג הזה מעומעם יותר משהוא צריך להיות, אתחיל בסקירה על האירוניה.

אירוניה, ביוונית "בורות מעושה", מתרחשת כאשר דברים שנאמרים, נכתבים או נתפשים אצל הנמען אינם תואמים לכוונתה של מי שאומרת או כותבת אותם, במתכוון. כלומר, הדוברת אומרת בכוונה את מה שהיא לא רוצה להגיד. אירוניה מתרחשת גם כשמשמעותם של דברים מנוגדת למטרתם המקורית. ההבדל העיקרי בין אירוניה וסרקזם הוא שסרקזם הוא מקרה פרטי של אירוניה, שבו הדוברת אומרת את ההפך משהיא רוצה להגיד כדי לעקוץ את האדם העומד מולה, לרוב עם אפקט קומי. לאירוניה, בניגוד לנהוג לחשוב, לא צריכים להתלוות אפקט קומי או עוקצנות.

מבט נוסף על הציטוט של קירקגור מתחילת הפוסט יגלה מיד את האירוניה המתלווה לעבודת המשורר. המשורר לוקח כאב, סבל, "ייסורים" ועושה מהם "מוסיקה ערבה". הקונטרסט בין כוונתו של המשורר להביע את כאבו לבין התוצאה היוצרת עונג אסתטי אצל המאזינה/קוראת, הניגוד הזה בדיוק הוא אירוני. ויתירה מכך – הוא חייב להיות אירוני, באשר היצירה אותנטית, כלומר, מגיעה מאותו מקום שבו האדם אמיתי מול עצמו.

לו הייתי רוצה לטעון שיצירה אסתטית בכלל ושירה בפרט יכולות להגיע רק ממקום של כאב וייסורים – לפחות במידה בה הן רוצות להיות אותנטיות -  כדי לקיים את האירוניה שקירקגור מדבר עליה, אני חושב שהיו תומכים לא מעטים לטענה זו. עם זאת, זה לא מה שאני רוצה לטעון. יצירה יכולה לנבוע, ואף להיות אותנטית, משמחה מלאה, מאקסטזה דתית, מסערת רגשות חיובית. שיר אהבה אופטימי אינו בהכרח פחות אותנטי משיר אהבה שמקורו בייסורי אהבה נכזבת. ועדיין אירוניה תהיה קיימת בה, באופן אינהרנטי.

כי אותנטיות ביצירה מחייבת שהיצירה תנבע מתוך אישיותה הפרטית של היוצרת, ורק ממנה. במקום הזה, היוצרת נבדלת משאר בני האדם, היא פרט סינגולרי, מונאדה^[2] חסרת חלונות. הרגשות, המחשבות והרעיונות שעולים על הדף או מוצאים ביטוי בחומר, בצבע או בתנועה הם הפרטיים ביותר שיכולים להיות. יהיו אלה רגשות שמחה, מחשבות נקמה או כל רעיון אחר – הם אישיים וייחודיים בגונם ליוצרת.

היצירה, לעומת זאת, היא פומבית. העונג האסתטי נחלק על ידי רבים, ופעמים רבות נוצרת גם תחושת הזדהות. האירוניה כאן, אם כן, היא כפולה. האחת, בעונג הפומבי שנוצר מהרגש הפרטי. השניה, בהזדהות שנוצרת מתוך המקום הפרטי ביותר, אולי זה שמבדיל בין אנשים. אם כן, לא רק אירוניה מדכאת מהסוג הקירקגוריאני מצויה ביצירה, ולא רק יצירה שמקורה בסבל היא אותנטית; אבל עצם היצירה מכיל בתוכו באופן מובנה אירוניה, במידה בה היצירה אותנטית. מילות הפתיחה של השיר Girl של הביטלס מדגימות זאת היטב, תוך שימוש באירוניה:

Is there anybody going to listen to my story All about the girl who came to stay

נהוג לחשוב על האירוניה כעל אמצעי ספרותי, אמנותי, רטורי. לא חסרות דוגמאות מצוינות לשימוש באירוניה באמנויות השונות. דוגמה אחת היא זו:

השימוש באירוניה כאמצעי ספרותי לכאורה סותר את האותנטיות שביצירה. האירוניה, מטבעה, מרחיקה את האדם מעצמו ומכוונותיו, וממילא מערערת את האותנטיות. כדי לענות לקושי הזה, אדרש שוב לקירקגור.

חיים אנושיים אותנטיים אינם באפשר בלא אירוניה. כאשר שולטים באירוניה^[3] …היא מגבילה, קובעת סופיות, מגדירה, ובכך מעניקה יציבות, אופי והתמדה…מי שאינו מבין אירוניה מהי ואין לו אוזן ללחישותיה, חסר ממילא…את הראשית המוחלטת של חיים אישיים (ס. קירקגור, The Concept of Irony, עמ’ 338-9, ת’ שלי מהתרגום לאנגלית).

האירוניה, לפי קירקגור, היא כלי ראשון במעלה בדרך לאותנטיות. היא כלי שמאפשר להתנתק מהעצמי, בהחלט, אבל בכך כוחה: היא מאפשרת לפרט להסתכל על עצמו מבחוץ, לשפוט את עצמו מבחוץ. יתירה מזו, קירקגור טוען שכשם שבדיחה תקסום רק לבעלי חוש ההומור, אירוניה תפעל רק על אלה שמסוגלים להפריד בין התוכן האובייקטיבי למשמעות הסובייקטיבית, ורק לאלה ממילא יש את האפשרות לחפש את האותנטיות האישית שלהם במנותק מהסדר החברתי. בעצם מהותה, האירוניה היא סובייקטיבית מאחר והיא התגברות על השפה האובייקטיבית וטעינתה במטען אישי. נדמה לי שבהסתכלות הזו, האירוניה כאמצעי ספרותי מאפשרת חלון הצצה לאחד מהתהליכים הראשוניים ביותר של היצירה.

טענתי גם, אם הספקתם לשכוח, שהאירוניה היא כוח שולל, שהאמנות היא יצירתה היחידה. האירוניה היא כוח שולל ממהותה: הדוברת שוללת את דבריה שלה, זו מהותה הבסיסית ביותר של האירוניה. אולם האירוניה היא כוח שולל גם במובן נוסף: היא מערערת את הקיים, שמה אותו ללעג ומביאה אותו לפרדוקס ואבסורד. אין אפשרות לטעון טענה פוזיטיבית דרך אירוניה, רק להפריך טענה פוזיטיבית אחרת. ככזו, היא אמצעי רטורי שאינו אומר דבר חדש, רק מבטל מפניו את הישן. אולם כאשר היא מתגלמת בפרט האותנטי שיוצר, או אז היא אם היצירה, ונותנת לעולם דבר חדש. האירוניה, במובן מסוים, היא אירונית בעצמה. אולי זו הסיבה שהיא מרתקת אותי.

1. סרן קירקגור, 1813-1855, אבי הפילוסופיה הקיומית. החלק שממנו הציטוט עוסק בתענוג האסתטי שבשירה. עבודת המאסטר שלו עסקה באירוניה [↩]
2. מושג שהתפרסם ע"י ג"ו לייבניץ, שטען כי לכל עצם בעולם יש מונאדה (עצם יחידי ומיוחד) הנושאת את כל האינפורמציה עבורו. אפשר לחשוב על המונאדה כעל מעין קובץ css של כל אדם. אין בין מונאדות קשר, ומכאן הציטוט המפורסם "למונאדה אין חלונות" [↩]
3. ה"שליטה" כאן היא רפרנס לסוקרטס, שקירקגור טוען שלא שלט באירוניה שלו וכתוצאה מכך הביא את עצמו אל קצו הקטסטרופלי [↩]