מ’, ידידה טובה שזוממת על לימודים מתקדמים בתחום הסוציולוגיה, ישבה אתי לקפה לפני שבועיים. במהלך השיחה העליתי השערה שהייתי שמח לבדוק – במידה והמחקר לא בדק כבר, הידע שלי בסוציולוגיה אינו גבוה – האם ישנו מתאם סטטיסטי בין נטייה מינית הומוסקסואלית, נשית בעיקר, לבין קרבנות של תקיפה מינית.

ההשערה הזו עלתה כי מרבית הלסביות סביבי – ויש לא מעט כאלה – ומעגל חברותיהן חולקות, לצערי הגדול, את הנתון הזה במשותף. עכשיו, ברור לי לחלוטין שלא מדובר במדגם מייצג או בכלל. בדיוק בגלל זה היה מעניין אותי לראות מחקר כזה. אם, נניח, יתברר שיש סיכוי גבוה שמי שמגדירה עצמה כלסבית[1] היא גם קרבן של תקיפה מינית, המידע הזה כשלעצמו עדיין לא נותן לנו הרבה – אבל הוא בהחלט התקדמות בחקר המגדר, אולי גם הפסיכולוגיה. וחוץ מזה, כמו שכבר כתבתי, זה מסקרן אותי.
מ’ נחרדה מהרעיון. "נהיית ש"סניק?!" התיזה לעברי בזעם. הנקודה שלה הייתה שבעצם העניין במחקר כזה יש יישור קו עם העמדה של המוהל הכושל[2] , כאילו הומוסקסואליות היא מחלה ברת ריפוי. בוא נניח, טענה מ’, שמחקר כזה מתקיים (או התקיים. שוב, לא מ’ ולא אני לא יודעים על מחקר כזה, אבל אם למישהו יש הפניה, אשמח לקבל אותה), ותוצאתו היא שקיים מתאם גבוה כזה. האם לא יוכלו עכשיו הש"סניקים לנפנף במחקר בשמחה ולקבוע שהומוסקסואליות היא מחלת נפש, תוצר של אירועי עבר מצלקים ותו לא?

בתגובה לדברים האלה, התשובה שלי מתחלקת לשני חלקים. ראשית, אני חושב שמדובר בחוסר יושרה אקדמית מהסוג הגרוע ביותר. לא פוסלים מחקר מפני שמפחדים מתוצאה עתידית שלו. המטרה האקדמית האולטימטיבית היא להגיע למצבור ידע רחב ככל הניתן על העולם סביבנו, לדעת – לא לשפוט. במה זה שונה מפסילת מחקרים על מקומו של כדור הארץ בחלל על ידי כל מיני חונטות נוצריות? אם, נניח, אחת האוניברסיטאות בארץ הייתה מונעת מחקר על המתאם בין נכונות לביצוע פיגוע טרור לבין מידת היותו של האדם קרבן להתעללות מצד כוח כובש, מחשש שמחקר כזה יוכיח שפיגועים קורים בגלל כיבוש ולכן בעקיפין הם אשמתנו, זה היה חסר יושרה באותה המידה.

שנית, וחשוב יותר: מי שחושב שמגיעות זכויות להומוסקסואלים, או שישנה חירות לאדם להיות הומוסקסואל, אם ורק אם זה גנטי, מולד, ווטאבר – פשוט מפספס את הנקודה.

בואו נניח, לרגע ורק לשם התרגיל, שמחקר אינטנסיבי ומכובד חושף שהומוסקסואליות איננה מולדת, אלא היא תוצר של, נניח, בחירה. כלומר, אנשים לא נולדים הומוסקסואלים, אלא, מנקודת השקפה מדעית, בוחרים להיות כאלה. אז? אנשים בוחרים להיות כל מיני דברים. הם בוחרים להיות נחמדים או לא, הם בוחרים את משלח ידם, את מקום מגוריהם, את אמונתם הדתית ואת בני או בנות זוגם, הם בוחרים אם להרכיב משקפיים או עדשות-מגע, הם בוחרים את הרופא שלהם, את אמצעי המניעה שבהם ישתמשו, אם בכלל, את מכוניתם, את תחביביהם, את המאכל החביב עליהם – אנשים, באופן עקרוני, בוחרים המון דברים.

אל מול האנשים שבוחרים בכל מיני דברים, ניצבים האנשים שהבחירה שלהם – בחירה, לא גזירת גורל – היא לנסות להגביל בחירות של אחרים. אלה האנשים שלא יאפשרו לנו לבחור מה לאכול בתקופות מסוימות של השנה, שלא יאפשרו לנו לבחור להנשא לבן או בת דת אחרת, שלא יאפשרו לנו לבחור את דתנו – כי כשנרצה להנשא, למשל, או להקבר, הם יחליטו עבורנו שאנחנו יהודים. הם לא יאפשרו לנו לבחור את מקום הישיבה שלנו באוטובוס או מה נלבש כשנעלה אליו. זו הבחירה שלהם. כשהם מנסים להגביל את הבחירה שלנו, אנחנו מתקוממים. אנחנו פונים לבג"ץ, אנחנו כותבים פוסטים ומכתבים, אנחנו פועלים כנגד ההגבלה הזו.

אז מדוע דווקא הבחירה של הנטייה המינית שלנו – בחירה שאין אישית ממנה: עם מי אנחנו רוצים לחלוק מיטה – צריכה חיזוק נוסף בדמותה של איזושהי "גנטיקה", איזושהי גזירת גורל? האם אדם לא חופשי לבחור, באותה המידה בה הוא חופשי לבחור את בן או בת זוגו, גם אם זה יהיה בן או בת זוג?

עצם הרעיון שהומוסקסואליות היא מקובלת רק אם להומוסקסואל אין שליטה על הבחירה הזו – רעיון, שאגב, לא נשלל בכלל אם יתברר מתאם בין תקיפות מיניות לנטייה מינית – הוא רעיון פסול, שרק על גביו לא ניתן לשאת את לפיד הזכויות השוות. זה אותו הרעיון שמשאיר את ההומוסקסואליות כסטייה, מחוץ לגבולות הלגיטימי. סטייה, שאין לאוחז בה ברירה אחרת, ולכן אין להעניש אותו – אבל בשום אופן לא משהו לגיטימי שיש לתת לו שוויון זכויות. זה מעמיד את ההומוסקסואלים בשורה אחת עם הסובלים מתסמונת טורט, למשל. האחר הנסבל, לא יותר מזה.

דווקא הרעיון שהומוסקסואליות היא, לפני הכול, בחירה שאדם חופשי לעשות, הוא זה שבסופו של דבר מוציא את העוקץ מכל מיני טיעוני "בואו נרפא אתכם". זו לא מחלה – זו בחירה, בדיוק כמו אדם בעל משקל עודף שבוחר לאכול פיצה כי זה טעים לו, או אדם שבוחר להנשא לבת זוג לא-יהודיה.

אמנם, במדינה שלנו הסיכויים שבחירה כזו תכובד הם קטנים, בהנתן שגם הבחירה להנשא ללא-יהודים כמעט ולא קיימת, אבל זו החירות לבחור שאנחנו נאבקים עליה. כשאמרתי, לפני שלוש שנים, שהמאבק על מצעד הגאווה הוא מאבק על החירות כולה, בדיוק לכך התכוונתי. מאבק ההומוסקסואלים לשוויון זכויות אינו דומה למאבק הנכים. מאבק הנכים הוא מאבק סוציאלי. מאבקם של ההומוסקסואלים הוא מאבק על החירות לעשות בחירות אישיות בלי התערבות מלמעלה. הוא מאבק על החירות להיות מה שאנחנו רוצים להיות. ככזה, הוא חשוב ומשמעותי הרבה יותר.

  1. ההתמקדות כאן בנשים היא לא מקרית. הייתי שמח לבדוק השערה דומה על גברים, אבל השיחה נסבה על נשים. מעבר לזה, שהרבה יותר נשים עוברות תקיפה מינית [↩]
  2. כאן [↩]