בואו נדמיין סיטואציה היפותטית. נניח שבארץ רחוקה שנקראת לארשי, יש בנק גדול, נקרא לו בנק הגועלים, שמגיע להסכם עם חברת סלולר מסוימת, נכנה אותה כלאפון. פרטי ההסכם הם כאלה: כלאפון תשלם לבנק הגועלים סכום של עשרות מיליארדי יאמונים בשנה (יאמון לארשי אחד שווה, פחות או יותר, שנקל) ובתמורה, בנק הגועלים יודיע לכלל לקוחותיו שיש להם שתי ברירות: או להיות לקוחות של כלאפון, כלומר, לקנות מכלאפון קו סלולרי בהתחייבות לעשרים שנה; או להפסיק להיות לקוחות של הבנק.

מה שנוצרת בסיטואציה ההיפותטית הזו היא אנומליה בשוק. כל הלקוחות של הבנק המדובר הם גם, בהכרח, לקוחות של חברת הסלולר המדוברת. אי אפשר להיות לקוח של א’ בלי להיות לקוח של ב’. האנומליה הזו רעה לצרכן, שכעת שירותי הבנקאות שלו תלויים בשירותי הסלולר שלו, כלומר, החופש שלו לבחור לעצמו ספקי שירות נפגע. התחרות נפגעת. וכמובן, חברות הסלולר האחרות נפגעות.

עכשיו בואו נדמיין סיטואציה מעט פחות חמורה. בואו נדמיין שבמקום לסרב לתת שירות למי שאינו לקוח כלאפון, נמנע ממנו רק חלק מהשירות: בנקאות ישירה בטלפון, למשל. נניח שבנק הגועלים מודיע ששירותי הבנקאות הטלפונית שלו יהיו זמינים רק למתקשרים מקו של כלאפון. כל השאר ייאלצו לכתת רגליהם לסניף כדי לבצע פעולות בנקאיות בעמלות מגוחכות. האנומליה במקרה הזה היא פחותה – אדם יכול להיות לקוח של בנק הגועלים בלי להיות לרוח של כלאפון – אבל עדיין קיימת: הבנק, שאין לו דבר וחצי דבר עם חברת הסלולר, ממליץ על חברה מסוימת ונותן שירותים חלקיים בלבד לאלה שאינם עונים על ההמלצה. למעשה, הבנק נותן תמריץ ללקוחותיו שאינם מנויי כלאפון להחליף את ספק השירות הסלולרי שלהם. עסק אחד מעודד לקוחות להיות לקוחותיו של עסק אחר, באמצעים של מניעת שירות. זה לא מריח כל כך טוב, הא? ועדיין יש כאן פגיעה בתחרות, נכון?

ועכשיו, שמישהו יסביר לי בבקשה מה ההבדל בין הסיטואציה שתוארה לעיל לבין אתרים שמוצגים כהלכה רק על אקספלורר של מיקרוסופט? אם אני יכול לעשות שימוש בשירותי בנקאות באינטרנט, למשל, רק אם אני גם לקוח של מיקרוסופט ומשלם כסף למיקרוסופט, זה לא בדיוק אותו הדבר? זו אותה אנומליה – ויש לשים לה סוף מאותן הסיבות.