כי אנחנו מרשים
הרב הראשי לישראל הוא מוסד. מוסד כפול, הכולל את הרב הראשי האשכנזי ואת הרב הראשי הספרדי, המכונה גם "הראשון לציון". השניים עומדים בראש הרבנות הראשית לישראל, שפועלת מתוקף חוק הרבנות הראשית לישראל התש"מ - 1980 (זהירות, PDF). בין שאר מטרותיו הקבועות בחוק של המוסד הזה, ניתן למצוא גם מיסיון ( "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות") ומונופול על הדת.
המוסד הזה פועל בשיתוף פעולה עם "המשרד לשירותי דת", שזה, אגב, יופימיזם נורא: לא שירותי "דת" מעניק המשרד הממשלתי, אלא שירותי יהדות. כך הם כותבים על עצמם:
המשרד לשירותי דת מלווה את האזרח מרגע לידתו והבאתו בברית אברהם אבינו, דרך חופה וקידושין ועד לטיפול בקבורה. המשרד לשירותי דת מפקח על 131 מועצות דתיות המספקות את שירותי הדת בערים וברשויות המקומיות. המועצות הדתיות אחראיות על מגוון נושאים, ביניהם: אחזקת המקוואות, שמירה על עירוב, פיקוח על הכשרות, רישום נישואין ועוד. המשרד לשירותי דת אחראי על פיתוח מבני דת, מקוואות ובתי כנסת, פיתוח בתי עלמין וחברות קדישא ואחראי למציאת פתרונות קבורה, כמו כן המשרד לשירותי דת דואג לתשמישי קדושה לעולים חדשים ולפיתוח הקשר עם יהדות התפוצות.
המשרד לשירותי דת אחראי על מתן שירותי דת לציבור היהודי בישראל.
הרב הראשי לישראל, או ליתר דיוק, הרבנים הראשיים לישראל, עומדים בראשה של הרבנות הראשית. הם עובדי ציבור: הרבנות הראשית, כפי שציינתי, שייכת למשרד הדתות, וכתוצאה מכך משכורותיהם של העובדים בה, כמו גם של העומדים בראשה, משולמות על ידי כלל אזרחי המדינה - גם אלה מאזרחי המדינה שאינם יהודים, או שאינם נזקקים לשירותיהם.
החזיקו מעמד עוד מעט קט, זו הקדמה ארוכה, אבל היא מובילה לנקודה מסוימת. בין משלמי המיסים בישראל ניתן למצוא גם משלמות מיסים. אלה נשים שיוצאות לעבוד, מדי יום, מרוויחות שכר, ואחוז מסוים ממנו ניתן למדינה מדי חודש לממן את פעילותה השוטפת. בין הפעילויות הללו, גם תשלום שכרם של הרבנים הראשיים לישראל.
48 אחוזים מהנשים מגיל 15 ומעלה השתייכו לכוח העבודה בשנת 2000. שכרן החודשי הממוצע היה 62 אחוזים מזה של הגברים.[1].
על כן, אם נכונה טענתו של יונה מצגר, הרב הראשי לישראל, שנשים אינן ישות עצמאית, מצופה ממצגר לקצץ קיצוץ משמעותי בשכרו - לאלתר, מפני שלא ייתכן שישות לא עצמאית תשלם את משכורתו.
ועכשיו נרחיב: הרב יונה מצגר, רבה הראשי האשכנזי של ישראל - המכשף הלאומי, אם תרצו[2] - נאם היום בכנס כזה או אחר של ארגון כזה או אחר בפני נשים. הוא יכל היה לנאום בפני חדר מלא נשים, מפני שקולו אינו ערווה. הרב המלומד, שנבחר באורח דמוקרטי ע"י מועצה שהרכבה 70 "נציגי ציבור" ו-80 רבנים, אמר כך:
יש לשקול מחדש את האג'נדה שהאישה רוצה להביא לביתה את הישות העצמאית של שם המשפחה שלה[...]אם זה היה מתוך שלמות… אבל אם קיים מסר שאני (האישה, נ.א.) היא ישות עצמאית והבעל הוא ישות עצמאית, אז זה לא מאחד את הבית לבית שלם (מהכתבה ב-ynet).
כלומר, האישה איננה ישות עצמאית. זה מובן - הדת היהודית רואה באישה רכוש. לזוג נשוי ביהדות יש שתי צלעות: הבעל - במובן הפשוט של המילה, הבוס, מי ששייך לו דבר מה - והאישה, החפץ, האובייקט שלבעל יש בעלות עליו. זה מתחיל מטקס הנישואין היהודי, שהוא טקס רכישה לכל דבר ועניין, כולל חוזה. זה ממשיך באין ספור הלכות - החל מ"לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל", עבור ב"האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר: 'את בתי נתתי לאיש הזה", דרך "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" ועד "בתי תורה התירתך". זה ממשיך גם בגט, שיכול להינתן רק על ידי הבעל. זה עניין שמתעלמים ממנו בישראל, אבל העובדה היא שבישראל מרבית הנשים הנשואות לא יכולות להחליט להפסיק את נישואיהן אם הן חפצות בכך, הן חייבות את אישורו של מי שנושא בבעלות עליהן, לפי חוזה.
ולכן, ברור לגמרי שהישות העצמאית, לפי תפישת העולם הזו, בנישואין היא הבעל, הגבר - ולא הרכוש הנשי הנחות. ואם מקבלים את הנחת היסוד של הרב מצגר, ששם משפחה מעיד על היותו של אדם ישות עצמאית, הרי שמסקנתו של מצגר כנגד המנהג לשמור את שם המשפחה היא בלתי נמנעת.
הטקסט הזה הוא רק המחשה של שני דברים שכולם יודעים כבר מזמן, בייחוד אם הם קוראים קבועים כאן: האחד, שהיהדות האורתודוכסית רואה באישה חפץ, אם לא גרוע מכך. השני, שהיהדות האורתודוכסית נוטה להכנס לבחירותיהם האישיות ביותר של אנשים - כמו, למשל, באיזה שם משפחה ייקראו - ולהכתיב את דרכה החשוכה, מפני שהיא לא מכירה בפרטים או בפרטיות. אבל לא לתקן את היהדות האורתודוכסית מטרתי היום. אין לה תקנה, יחיו המאמינים הללו באמונתם המעוותת ככל שיחפצו.
אבל מצגר הוא האחראי העליון על המוסד שהוא הקובע הבלעדי של יחסי אישות ליהודים (כלומר, למי שהחוק מחייב אותם ביהדותם) בישראל. עמדתו האפילה, הרואה באישה חפץ, רכוש, היא קו מנחה במוסד שתחתיו, המוסד היחיד שבו מרבית קוראיו של בלוג זה יכולים להנשא. ואנחנו, מרבית הציבור שאינו דתי, מאפשרים את זה. שקטנו כשהוקם מחדש משרד היהדות. שקטנו כשבמשך שנים ניטלה מאתנו הזכות להנשא בלי קשר למשה וישראל. שקטנו על מתן מימון ציבורי לכנסיה הממשלתית היחידה. שקטנו כשהמוסד הזה ביטל את פסיקותיו שלו ואת הנישואין שהוא ערך בשל מאבק פנימי מול הרב דרוקמן. סכרנו פינו כשנעשתה עוולה למשפחות שלמות. וכל עוד נמשיך לשתוק, כל עוד לא נדרוש, במפגיע, מנבחרינו שיאפשרו לנו להנשא מבלי לעסוק בסחר בנשים, מצגרים כאלה ימשיכו להיות הסמכות העליונה בענייני אישות, ונשים יוסיפו להיות רכוש.
- חלק מההפרש הוא מפני שנשים עובדות בממוצע פחות שעות, חלקו נבזות של השוק [↩]
- יש כזה בניו זילנד [↩]
לא יכולתי להסכים איתך יותר (עד כמה שזה נשמע גרוע בעברית).