בישראל של 2008 עדיין מתבצע מסחר ער בבני אדם, כאילו ההיסטוריה פסחה על חלקים מסוימים של האוכלוסיה כאן. נשים שמיובאות מחו"ל על מנת לעסוק בזנות, מוחזקות בתנאי מחיה שהמילה "תנאים" מביישת אותם, באיומים ובכוח, על מנת שגופן ירוויח כסף למיני "אנשי עסקים" מתועבים. אני לא חושב שאני צריך להסביר מדוע זה רע. מאוד.

אבל יש עוד סוג של סחר בנשים בישראל, הוא ממוסד, קבוע בחוק; למעשה, החוק מחייב את הישראלי הממוצע לסחור בנשים. ממש כך.

המדובר, כמובן, על החקיקה המחייבת את מי שהמדינה מגדירה כיהודי להנשא ברבנות. הנישואין ברבנות, החתונה האורתודוכסית, היא טכס רכישה, ואפילו לא טכס רכישה מודרני: הקונה, הבעל, ועדיו חותמים על החוזה, אבל לא המוכרת, שהיא גם הנקנית. על החוזה שמסכם את תנאי ההעסקה שלי או החוזה שמעגן את השכירות שלי חתומים שני הצדדים. נדמה לי שזה כך אצל כולם. אמת, הכתובה מפרטת את חובותיו של הבעל כלפי אישתו, אולם ממילא בבסיסה עומד הרעיון שחלף התחייבות זו היא נישאת לו, ועל כן מדובר בשטר רכישה לכל דבר.

מסכת קידושין ברורה מאוד בנושא הזה, כשהיא מדברת על שלוש דרכים בהן אישה נקנית. כן, בדיוק כך. היא נקנית בכסף, בשטר או בביאה. כלומר, יש שלוש דרכים לשלם על המוצר שנקרא אישה. בגמרא לא כתוב כלום על פרישה לתשלומים, כנראה בגלל שכרטיסי אשראי עוד לא היו בנמצא אז, אבל אנחנו לא רחוקים משם. לא נעים לחשוב על זה, אבל כלה מיובאת מאוקראינה, שבעלה משלם עבור הגעתה וקידושיה, אינה שונה בהרבה מכלה ישראלית ממוצעת.

רגע, יטען הטוען, אנחנו חיים במאה העשרים, והאישה בדרך כלל נותנת הסכמתה לרכישה. וזה נכון, עד הרגע שבו האישה מפסיקה לרצות להיות רכושו של הגבר הספציפי הזה – כלומר, היא רוצה להתגרש. אז פתאום כל הדיבורים על רכישה מרצון הם הרבה הרבה פחות רלוונטיים, כי במדינת ישראל הנאורה אישה "יהודיה"[1] יכולה להתגרש מגבר רק אם הוא מסכים. ואם הוא לא מסכים? היא מסורבת גט, כלומר, היא נותרת נשואה ולא יכולה להמשיך את חייה כסדרם, ואולי להנשא מחדש.

כדי להצטייר כמודרנים מנסים סוחרי הנשים מהרבנות ללבוש פרצוף של אילוץ, וטוענים שאין הם יכולים לכפות על הבעל לתת גט – זה לא אשמתם, אלה החוקים שהם עובדים תחתיהם, באמת. דייני בתי הדין של הרבנות כמעט ולא קובעים שבעל חייב לתת גט לאשתו, מחשש שהגט יהיה "גט מעושה", כלומר, גט שלא ניתן מרצונו של הבעל ועל כן הוא פסול. גם כאשר הם קובעים שבעל חייב לתת גט לאישתו – מה שנעשה, כאמור, במיעוט קטנטן של המקרים – הם לא יכולים לתת גט במקומו. יש לבית הדין הרבני שורה של סנקציות: משלילת רשיון הנהיגה ועד לכליאה של חמישה ימים, אבל אם הבעל איתן בדעתו, אישתו יכולה להישאר מסורבת גט במשך שנים ארוכות.

כדי לעמוד על כמות המקרים בהם גברים מחויבים במתן גט, כלומר, המקרים בהם בית הדין מתחיל בכלל לחשוב על הפעלת סנקציות, די אם נראה את הנתון הבא: הרבנות מגדירה "סרבן גט" רק את מי שהרבנות קבעה שהוא מחויב לתת גט. לטענתה נכון ל-2007, יש 180 אנשים כאלה. סקר של מרכז רקמן לקידום האישה גילה שיש אלפי נשים שבעליהן מסרבים לוותא על רכושם בקלות. עד כדי כך מהססת הרבנות לכפות על הבעל גט. אני לא מדבר בכלל על מצב בו הבעל נמלט לחו"ל ומותיר את אשתו כבולה בנישואין אין חפץ בהם.

התשובה השניה לטענה שהאישה נרכשת מרצונה הוא שזה פשוט לא נכון. חלק גדול מהנשים הנישאות כדת משה וישראל לא עושות שום דבר אחר כדת משה וישראל. כדי להנשא, הן פתאום יהודיות, ומחויבות להנשא לפי כללי ההלכה היהודית. המדינה מחייבת אותן למכור את עצמן אם ברצונן להנשא. בדיוק כשם שהמדינה כופה עליהן שייכות דתית גם אם הן מגדירות את עצמן אחרת. כלומר, זוג המגדיר עצמו כחסר דת, אתאיסט, אם ירצה לממש את אהבתו בדרך המקובלת בעולם המערבי, ייאלץ להכנס לתהליך הרכישה: הגבר, גם אם הוא אתאיסט מושבע וליברל מוצהר יאולץ לרכוש את אשתו. מדינת ישראל מחייבת בחוק סחר בנשים לכל "יהודי" הרוצה להינשא. המדינה, אם תרצו, היא סוחר הנשים הגדול ביותר כאן.

אפשר וצריך לשים לזה סוף: מדינת ישראל יכולה וצריכה להוציא את הסמכות הבלעדית ליחסי אישות מידי ממסד דתי, ולאפשר לאזרחיה שאינם דתיים לקבל את שירותי האישות שלהם מבלי להזדקק להלכה היהודית, שנגיעתה לחייהם אפסית. יש לדרוש מהנבחרים שלנו להפסיק לאלץ אותנו לסחור בנשים, יש לדרוש מהנבחרים שלנו לאפשר לנו להינשא מחוץ לרבנות. כי סחר בנשים, כמו שכבר אמרנו, הוא רע. מאוד.

  1. כלומר, שהמדינה מגדירה ככזו [↩]