העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיווית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות…מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים, ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מחוכם ושנון על שהותו במיטה (ס. קירקגור, העת הזאת, ת’ מרים איתן).

כמה קל לא לראות. לעוורון תירוצים רבים – הייתי עוצר, אבל: לא ראיתי, מיהרתי, אני לא מבין בזה כלום, מה אני יכולה לעשות כדי לעזור, הייתי עוצר, באמת – אפילו תירוצים שקשה להתווכח אתם, אבל בבסיסם הם תירוץ, סיבה לא מספיק טובה אל מול הנסיבות. כתמי דם על החולצה הלבנה שלבשתי לאוניברסיטה היום והרבה הרבה כעס, זה מה שנשאר לי מהיום.
נתחיל מקצת תיאור רקע, לטובת אלו מאתנו שלא ביקרו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. את הקמפוס מקיף כביש טבעתי, שיורד מהכיכר בשער הכניסה הראשי לרכבים, מתפתל ליד מנהרת האוטובוסים, מקיף את בניין מאירסדורף, עובר מאחורי בצלאל, ליד הבסיס הצבאי, מאחורי בניין רבין וחזרה לכיכר בשער הכניסה הראשי לרכבים. הכביש הזה הוא חד סטרי כל הדרך מהחניון שליד מנהרת האוטובוסים ועד לכיכר.

לכביש הזה נכנסתי בחיפושי חניה היום[1]. רובו לא מעניין אותי, החניה שם רחוקה מדי, אבל בקטע הכביש שבין בניין רבין לחניונים הגדולים אפשר תמיד למצוא מקום בשעות הצהריים, וזה די קרוב לכניסה הראשית. אחרי בצלאל, כמאה מטרים לפני הבסיס הצבאי, מכונית מסוג פיאט אונו לבנה נכנסה בכוח, מסיבה שלא הצלחתי להבין, בקיר מימין. הנהגת של המכונית, שלבושה העיד על מוצאה הערבי ואמונתה המוסלמית, שכבה לצדה, אוחזת בראשה.

חמש מכוניות לפניי ושלוש אחריי המשיכו לנסוע. הסיטרואן האפורה מאחוריי עוד העזה לצפור לי כשהאטתי כדי לעצור בצד, להגיש סיוע.

מה שקרה אחר כך פחות חשוב. הרמתי טלפון למד"א, אמבולנס הגיע לאט מדי, המשטרה הגיעה וגררה את הרכב – הייתי בזמן בשיעור, כך שכל העסק לא יכול היה להיות יותר מעשרים דקות. לאורך כל האירוע אנשים המשיכו לנסוע, להאט, לראות את האישה מתבוססת בדמה וללחוץ על הגז, להיעלם. רק אלוהים יודע כמה זמן היא שכבה שם לפני שהגעתי.

ויש מיליוני תירוצים, אני בטוח, יש תירוצים לפחות כמספר הנהגים שהמשיכו בדרכם האדישה. אבל היה גם מעשה אחד נכון, ואף אחד לא עשה אותו. וזה מרגיז. נורא. ולפעמים אני חושב שהשגיאה היחידה של קירקגור בביקורת שנתן על הדור הזה[2], היא שהדור הזה לא מצטיין בתבונה יתירה. אין לנו יכולת לקשר בין אירוע לבין תגובה הכרחית. עד כדי כך התנוונו, שאנחנו יודעים רק לדבר על מה צריך לעשות, אבל אף פעם לא קמים ועושים מעשה.

היום ביליתי עשרים דקות בזירת תאונה, וזה הרגיז אותי.

  1. בשבועיים הבאים אני חמוש ברכב. כיף [↩]
  2. הביקורת שלו הייתה במאה ה-19, אבל היא תקפה עד היום. מבאס, אה? [↩]