האג'נדה: השתקה
אפי העלה את זה לתשומת לבי, וטוב שכך. משרד התקשורת - אתם יודעים, זה שבראשו שר שאין לו טלוויזיה בבית - שוקלים הגשת תביעה כנגד עו"ד יהונתן קלינגר - מהאנשים האלה שפעילים בכל כך הרבה דברים מוצלחים שאני יכול רק לקנא - בגלל שקלינגר פרסם פוסט מוצלח בבלוג המוצלח שלו שבו הוא מראה שדובר המשרד, ד"ר יחיאל שבי, לא מספר לציבור את האמת כולה בהודעה מטעמו לעיתונות.
בכתבה באינטרוויזיה בעלת העיצוב המחריד מצוטט ד"ר שבי כאומר:
האשמה בדבר שקר עובד מדינה מבלי שתינתן לו הבמה להגיב שהרי את קלינגר לא עניינה התגובה או העובדות אלא הרצון להכפיש ולקבל במה.
טוב, כהרגלם של עובדי מדינה כאלה, ההבנה שלהם את האינטרנט (הזאתי) והבלוגוספירה נמוכה, והציטוט הזה מעיד על כך היטב, אבל לא על מידת היכרותם של הצנזורים העתידיים שלנו את הפלטפורמה שהם מצנזרים רציתי לדון.
אם פלוני לא רוצה שיאמרו עליו שהוא, למשל, מכה את אישתו, יש כמה דברים שהוא יכול לעשות אקטיבית כדי שלא יאמרו זאת עליו. הוא יכול, למשל, להכות אותה מבלי להשאיר סימנים ולוודא שהיא לא תספר על כך לאיש. או שהוא יכול שלא להכות אותה. נכון שגם אם לא יכה אותה, עדיין לא מובטח לו שלא יאמרו כי היכה אותה; אנשים למדו את אמנות השקר מזמן, לצערי, אבל נדמה לי שזה מפחית מאוד את הסיכויים.
כדי להגן על אדם שנתבע משום שפרסם דבר מה אמיתי על אודות אדם אחר נולדה הגנת "אמת דיברתי" המפורסמת, שאני משוכנע שעו"ד קלינגר מתמצא בדקויותיה יותר ממני. פירושה של ההגנה הזו, למיטב הבנתי מהקורסים של משה נגבי, היא שאם הוכחתי בבית המשפט שמה שפרסמתי היה אמת ויש בו עניין לציבור[1] אז אינני אשם בהוצאת דיבה או לשון הרע.
האם ההגנה הזו מספיקה כדי להבטיח שכל אמת שיש בה עניין לציבור תפורסם? לא ממש.
לא ממש, מפני שההגנה הזו ניתנת בתוך כתלי בית המשפט. כלומר, אם שמעון מאיים על ראובן בתביעת דיבה, על פרסום בעל עניין לציבור שהוא אמיתי לחלוטין, ראובן יצטרך להגיע לבית המשפט, להוכיח שדבריו היו אמת, ולקוות שבית המשפט יקנה את זה. במקרה הטוב, הוא יצא זכאי אבל יבזבז זמן וממון רב - על הגנה משפטית, נסיעות לבית המשפט, אבדן ימי עבודה וכד'. במקרה הרע, הוא עלול לצאת אשם, ואז על ההוצאה הגדולה יתווספו גם פיצויים. קל להניח שבמרבית המקרים ראובן יעדיף להגיע עם שמעון להסדר כלשהו - למשל, הסרת הפרסום והתנצלות פומבית. הרצון להוציא את האמת לאור השמש לא תמיד מספיק, בעולם שבו לאנשים יש עוד שיקולים חוץ ממה נכון או לא נכון.
אנחנו מכירים את זה, זה נקרא שיטת מצליח. אני גוף ציבורי גדול שמישהו העז לפרסם נגדו משהו. חמוש בעורך דין (או כמה) אני שולח מכתב אזהרה, ובו איום כי אם לא יוסר הפרסום לאלתר, אני מתכוון לתבוע את עלבוני בבית המשפט. אם הוסר הפרסום, הרווחתי. אם המפרסם יראה חוט שדרה ויסרב להסיר את הפרסום, לא הפסדתי מאום. כשיש לי מהלך שהמקרה הגרוע ביותר שלו הוא שאני לא מפסיד והמקרה הטוב ביותר שלו הוא שאני מרוויח, אין לי באמת סיבה שלא לעשות אותו.
וראינו כמה וכמה מקרים בזמן האחרון שבהם גופים ואנשים פרטיים משתמשים בשיטה הזו כדי להשתיק ביקורת נגדם. כך, מסע האי(ו)מים של אסתרינה טרטמן, וכך גם הסיפור עם אתר חדשות הספורט של ישראל, One. לגבי One, כתבתי פעם:
הם [אתר One] מקשרים את עצמם למכתבים מעורכי דין ואיומים בתביעות, להגבלה על חופש הביטוי - משהו שאף אמצעי תקשורת לא אמור לקשור עצמו אליו - ולרדיפה של בלוגרים. ואולי זה מעיד משהו על מה האתר הזה שווה.
הביקורת שלי על One בזמנו הייתה שאמצעי תקשורת לא צריך לתמוך, ובטח לא לעשות שימוש, בחקיקה שמשמשת (גם אם זו לא תכליתה) לסתימת פיות והשתקה. על אחת כמה וכמה, אם כן, שמשרדי ממשלה לא צריכים לעשות שימוש בחוק הזה.
כי באמת, כשמקלפים את כל שאר הדברים, מה שנשאר כאן הוא משרד ממשלתי שמנסה להשתיק ביקורת כנגדו. וזה, איך לומר בעדינות, קצת מפחיד. לא מפתיע, כמובן, בהתחשב בעובדה שכל הסערה הזו מתחוללת סביב ניסיונה של ש"ס, שנציגה עומד בראש המשרד הזה, להשתיק, להדיר ולהסתיר מן העין תכנים שהיא לא מסכימה אתם. אבל כשם שהצעת החוק 892 איננה דמוקרטית, ובדיוק מאותן הסיבות, כך גם איומי התביעה האלה אינם דמוקרטיים. הם ניסיון השתקה. כך מתמודדים עם ביקורת במשרד התקשורת.
ועוד עניין. אי אפשר לשחק את המשחק הכפול שד"ר שבי משחק. אם אתה דובר של משרד והדברים שאתה אומר הם בשם המשרד ופניך הם פני המשרד, אי אפשר להיעלב באופן אישי על דברים שאמרת בשם המשרד. זה הבסיס של הבסיס של דוברות. כשד"ר שבי משחרר הודעה לעיתונות הוא לא מפרסם אותה בשם עצמו, אלא בשם המשרד שמשלם את משכורתו. ממילא, אם מאן-דהוא מוקיע את הדברים כשקריים ההאשמה היא כלפי המשרד שהוציא את הפרסום ולא כלפי ד"ר שבי, לא יותר מהמידה בה ד"ר שבי הוא נציג המשרד. זו העבודה, אתם יודעים.
כך שתביעת הדיבה (בינתיים, ככל הידוע לי, העיתונאית בלבד) הזו, אם וכאשר תתממש, לא תהיה ד"ר שבי נגד עו"ד יהונתן קלינגר, היא תהיה משרד התקשורת נגד עו"ד יהונתן קלינגר, ולכן זה פסול כאשר ד"ר שבי מדבר על "האשמה בדבר שקר עובד מדינה".
כשנבחרי ציבור, אמצעי תקשורת ומשרדי ממשלה - וכמה אירוני שמדובר דווקא במשרד התקשורת - מנסים לסתום את הפה למבקרים אותם, תוך נפנוף בחוק, אולי זה מצביע על כך שהגיע הזמן להחליף את כל הארבעה: נבחרי הציבור, אמצעי התקשורת, פקידי הממשל וגם את החוק.
- ועניין לציבור נראה לי לא מוטל בספק במקרה הזה [↩]
boy, do i like to rain on your parade…
אל תבין אותי לא נכון, וכן, זו אחת הפעמים היחידות שבה אני מקדים את דבריי ואומר בפירוש שאני מתנגד לחוק הזו מכל הסיבות שיונתן קלינגר ציין וכל אלו שהוא לא.
אני גם מתנגד באופן עקרוני להצהרות בומבסטיות שמבזות את אומרן, בייחוד כשאנשים ממהרים להיעלב מדברים ולנפנף בתביעות דיבה.
אבל בוא נשחק משחק. נגיד שד"ר שבי אכן מגיש את התביעה הזו (בשם משרד התקשורת), ובוא נגיד שהייתה לנו מערכת משפטית הוגנת וצודקת ובלתי תלויה (כן, אני יודע, אוטופיה וזה, אבל בוא נגיד).
אם הייתי עורך הדין של מר קלינגר (והייתי הולך על האמנות הישנה של שימוש באמת כהגנה, ולא בטריקים משפטיים כאלו ואחרים), אני חושב שהייתה לי קצת בעיה להגן על פוסט מסוג זה, שמפריך ללא שום קושי טענות שכביכול מגובות על ידי מחקר, בעזרת טענות ללא שום סימוכין, חלקן באמת ובתמים גובלות בהוצאת דיבה והסתה. צר לי.
אתה פשוט לא יכול לצאת כנגד ה-"פחד, אי-וודאות וספק" כפי שמר קלינגר מציג זאת, באמצעות תיאוריית קונספירציה זו או אחרת כגון שרמת הסינון תיקבע באמצעות "וועדה חשוכה שתמונה על ידי מר אטיאס". עוד פעם, אני לא אומר שזה לא נכון, ככל הנראה, אבל עדיין, כשמציגים את זה ככה - זה לעשות בדיוק אותו דבר.
"רוב הילדים שנחשפים לאתרי פורנוגרפיה סוגרים את הדפדפן מיידית, הם מודעים לכך שזה אתר לא ראוי ומבינים את הבעיה." - נתון נחמד, מאיפה לעזאזל הביא אותו מר קלינגר? האם ערך סקרים? האם ביצע מחקר מקיף בנושא? אם כן, אחלה, שיציג אותו ויתמוך בטענה שלא. אם לא, מבחינתי הטיעון שלו תקף בדיוק כמו זה של ד"ר שבי, ושניהם נראים לי נכונים בדיוק כמו העובדה ש90 אחוז מהאנשים חשבו לפחות פעם אחת בחייהם על לזיין כבשה. אולי זה נכון, לא יודע.
בקיצור, אני לא עוקב קבוע אחרי הבלוג של יונתן קלינגר, אולי אם כן הייתי עושה את זה הייתי נחשף לסימוכין אחרים. הפוסט הזה, שכפי שאתה מציג אותו הוא הפוסט הבעייתי, הוא בדיוק כזה - בעייתי.
כמו שכבר נאמר: Hear, hear.
יול, במקרה הזה לא יורד גשם על שום דבר.
בכלל לא נכנסתי כאן לשאלה האם קלינגר הוציא או לא הוציא דיבה. אני אפילו לא נכנס כאן לשאלה האם או לא הפוסט של קלינגר היה מדויק (והוא מדויק בהרבה מההודעה לעיתונות של שבי, לדעתי).
אני שואל כאן שתי שאלות: האחת, עד כמה זה ראוי שגוף שלטוני יחפש להשתיק ביקורת - ואתה יודע מה, אני אזרום אתך: תהא זו אפילו ביקורת לא נכונה. זה לא כאילו לדובר משרד התקשורת אין גישה לעיתונות כדי להוציא הודעות מפריכות, למשל.
השניה, עד כמה יש מובן בכלל לדבר על "היעלבות" של דובר. לא אהבתי כשרני רהב עשה את זה, ואני עוד פחות אוהב את זה כשעושה את זה מי שעובד בשם משרד ממשלתי - לא עסק בעל כוונת רווח, לא אדם פרטי, בקצרה, לא גוף שבאמת צריך לדאוג לשמו הטוב (זה לא כאילו אם אני חושב שמשרד התקשורת הוא רשע אני אלך לקבל תקשורת ממישהו אחר, כן?) - שהרקע שלו לאיום כזה הוא מעורער ממילא.
עוד עניין שעולה בפוסט הוא השימוש באיומי תביעת דיבה בשיטת מצליח - הבאתי דוגמאות קונקרטיות ונכוחות לפרסומים אמיתיים שכל מיני אינטרסנטים ניסו להשתמש בחוק כדי להוריד.
אז את הטוקבק שלך לקלינגר טוב היית עושה אם היית כותב לקלינגר, ולא למה שלא התעסקתי בו :)
יחזקאל - זה היה אליי או ליול?
אליך, כמובן. (לא חשבתי שיתכן כאן ספק.)
למה, אני חושב שהטקסט של יול ראוי לשבח (יול, מתי פוסטורח?) ולו רק מפני שהוא מביע דעה לא פופולרית בצורה רהוטה ולוגית (אבל אם היית מכיר אותו כמוני, היית יודע שזה פחות-או-יותר אופייני).
בכל אופן, תודה. :) (ומתי פוסטורח שלך?)
פוסטורח? תן רגע להתרגל בכלל לרעיון לכתוב פוסטים.
אוקיי
אני אסכים איתך (הי, זה לא קורה הרבה).
בהחלט אין מקום להיעלבות אישית או ציבורית במקרה זה, בטח כשהחלקים שנוגעים לביקורת האישית (הוא אמר ככה אבל זה באמת ככה) דווקא כן גובו בעדויות.
ת'נק יו :)
יול,
לעניינם של דברים:
א. הדבר היחיד שבעייתי בפוסט שלי הוא השימוש במילה "משקר", יש אנשים אחרים שאמרו דברים חמורים בצורה זהה.
ב.
ביום בו עברה הצעת החוק בקריאה שניה לא הוזכרה ועדה בהצעת החוק; הועדה נולדה לציבור בהודעה לעיתונות. ומילים "ועדה חשוכה" הם בדיוק מה שהיה באותה העת, ועדה ללא כללים.
כן, בין היתר המחקרים של למיש וריבק וכן Janis Wolak, Kimberly Mitchell, and David Finkelhor, Unwanted and Wanted Exposure to Online Pornography in a National Sample of Youth Internet Users, Pediatrics Vol. 119 No. 2 February 2007, pp. 247-257 וגם Patricia M. Greenfield, Inadvertent exposure to pornography on the Internet: Implications of peer-to-peer file-sharing networks for child development and families, Applied Developmental Psychology 25 (2004) 741 – 750.
יותר מזה, אני בוחר את מילותי בזהירות, במיוחד במקרה הזה.
מזלו של יהונתן שהוא עורך דין, כל שיותר זול לו להגן על עצמו.
"הגיע הזמן להחליף את כל הארבעה" - או להחליף את העם, מה שיבוא קודם.
יהונתן — תקעת אותו. Speak softly and carry a big stick. אה?