האג'נדה: השתקה

אפי העלה את זה לתשומת לבי, וטוב שכך. משרד התקשורת – אתם יודעים, זה שבראשו שר שאין לו טלוויזיה בבית – שוקלים הגשת תביעה כנגד עו"ד יהונתן קלינגר – מהאנשים האלה שפעילים בכל כך הרבה דברים מוצלחים שאני יכול רק לקנא – בגלל שקלינגר פרסם פוסט מוצלח בבלוג המוצלח שלו שבו הוא מראה שדובר המשרד, ד"ר יחיאל שבי, לא מספר לציבור את האמת כולה בהודעה מטעמו לעיתונות.

בכתבה באינטרוויזיה בעלת העיצוב המחריד מצוטט ד"ר שבי כאומר:

האשמה בדבר שקר עובד מדינה מבלי שתינתן לו הבמה להגיב שהרי את קלינגר לא עניינה התגובה או העובדות אלא הרצון להכפיש ולקבל במה.

טוב, כהרגלם של עובדי מדינה כאלה, ההבנה שלהם את האינטרנט (הזאתי) והבלוגוספירה נמוכה, והציטוט הזה מעיד על כך היטב, אבל לא על מידת היכרותם של הצנזורים העתידיים שלנו את הפלטפורמה שהם מצנזרים רציתי לדון.

אם פלוני לא רוצה שיאמרו עליו שהוא, למשל, מכה את אישתו, יש כמה דברים שהוא יכול לעשות אקטיבית כדי שלא יאמרו זאת עליו. הוא יכול, למשל, להכות אותה מבלי להשאיר סימנים ולוודא שהיא לא תספר על כך לאיש. או שהוא יכול שלא להכות אותה. נכון שגם אם לא יכה אותה, עדיין לא מובטח לו שלא יאמרו כי היכה אותה; אנשים למדו את אמנות השקר מזמן, לצערי, אבל נדמה לי שזה מפחית מאוד את הסיכויים.

כדי להגן על אדם שנתבע משום שפרסם דבר מה אמיתי על אודות אדם אחר נולדה הגנת "אמת דיברתי" המפורסמת, שאני משוכנע שעו"ד קלינגר מתמצא בדקויותיה יותר ממני. פירושה של ההגנה הזו, למיטב הבנתי מהקורסים של משה נגבי, היא שאם הוכחתי בבית המשפט שמה שפרסמתי היה אמת ויש בו עניין לציבור^[1] אז אינני אשם בהוצאת דיבה או לשון הרע.

האם ההגנה הזו מספיקה כדי להבטיח שכל אמת שיש בה עניין לציבור תפורסם? לא ממש.

לא ממש, מפני שההגנה הזו ניתנת בתוך כתלי בית המשפט. כלומר, אם שמעון מאיים על ראובן בתביעת דיבה, על פרסום בעל עניין לציבור שהוא אמיתי לחלוטין, ראובן יצטרך להגיע לבית המשפט, להוכיח שדבריו היו אמת, ולקוות שבית המשפט יקנה את זה. במקרה הטוב, הוא יצא זכאי אבל יבזבז זמן וממון רב – על הגנה משפטית, נסיעות לבית המשפט, אבדן ימי עבודה וכד’. במקרה הרע, הוא עלול לצאת אשם, ואז על ההוצאה הגדולה יתווספו גם פיצויים. קל להניח שבמרבית המקרים ראובן יעדיף להגיע עם שמעון להסדר כלשהו – למשל, הסרת הפרסום והתנצלות פומבית. הרצון להוציא את האמת לאור השמש לא תמיד מספיק, בעולם שבו לאנשים יש עוד שיקולים חוץ ממה נכון או לא נכון.

אנחנו מכירים את זה, זה נקרא שיטת מצליח. אני גוף ציבורי גדול שמישהו העז לפרסם נגדו משהו. חמוש בעורך דין (או כמה) אני שולח מכתב אזהרה, ובו איום כי אם לא יוסר הפרסום לאלתר, אני מתכוון לתבוע את עלבוני בבית המשפט. אם הוסר הפרסום, הרווחתי. אם המפרסם יראה חוט שדרה ויסרב להסיר את הפרסום, לא הפסדתי מאום. כשיש לי מהלך שהמקרה הגרוע ביותר שלו הוא שאני לא מפסיד והמקרה הטוב ביותר שלו הוא שאני מרוויח, אין לי באמת סיבה שלא לעשות אותו.

וראינו כמה וכמה מקרים בזמן האחרון שבהם גופים ואנשים פרטיים משתמשים בשיטה הזו כדי להשתיק ביקורת נגדם. כך, מסע האי(ו)מים של אסתרינה טרטמן, וכך גם הסיפור עם אתר חדשות הספורט של ישראל, One. לגבי One, כתבתי פעם:

הם [אתר One] מקשרים את עצמם למכתבים מעורכי דין ואיומים בתביעות, להגבלה על חופש הביטוי – משהו שאף אמצעי תקשורת לא אמור לקשור עצמו אליו – ולרדיפה של בלוגרים. ואולי זה מעיד משהו על מה האתר הזה שווה.

הביקורת שלי על One בזמנו הייתה שאמצעי תקשורת לא צריך לתמוך, ובטח לא לעשות שימוש, בחקיקה שמשמשת (גם אם זו לא תכליתה) לסתימת פיות והשתקה. על אחת כמה וכמה, אם כן, שמשרדי ממשלה לא צריכים לעשות שימוש בחוק הזה.

כי באמת, כשמקלפים את כל שאר הדברים, מה שנשאר כאן הוא משרד ממשלתי שמנסה להשתיק ביקורת כנגדו. וזה, איך לומר בעדינות, קצת מפחיד. לא מפתיע, כמובן, בהתחשב בעובדה שכל הסערה הזו מתחוללת סביב ניסיונה של ש"ס, שנציגה עומד בראש המשרד הזה, להשתיק, להדיר ולהסתיר מן העין תכנים שהיא לא מסכימה אתם. אבל כשם שהצעת החוק 892 איננה דמוקרטית, ובדיוק מאותן הסיבות, כך גם איומי התביעה האלה אינם דמוקרטיים. הם ניסיון השתקה. כך מתמודדים עם ביקורת במשרד התקשורת.

ועוד עניין. אי אפשר לשחק את המשחק הכפול שד"ר שבי משחק. אם אתה דובר של משרד והדברים שאתה אומר הם בשם המשרד ופניך הם פני המשרד, אי אפשר להיעלב באופן אישי על דברים שאמרת בשם המשרד. זה הבסיס של הבסיס של דוברות. כשד"ר שבי משחרר הודעה לעיתונות הוא לא מפרסם אותה בשם עצמו, אלא בשם המשרד שמשלם את משכורתו. ממילא, אם מאן-דהוא מוקיע את הדברים כשקריים ההאשמה היא כלפי המשרד שהוציא את הפרסום ולא כלפי ד"ר שבי, לא יותר מהמידה בה ד"ר שבי הוא נציג המשרד. זו העבודה, אתם יודעים.

כך שתביעת הדיבה (בינתיים, ככל הידוע לי, העיתונאית בלבד) הזו, אם וכאשר תתממש, לא תהיה ד"ר שבי נגד עו"ד יהונתן קלינגר, היא תהיה משרד התקשורת נגד עו"ד יהונתן קלינגר, ולכן זה פסול כאשר ד"ר שבי מדבר על "האשמה בדבר שקר עובד מדינה".

כשנבחרי ציבור, אמצעי תקשורת ומשרדי ממשלה – וכמה אירוני שמדובר דווקא במשרד התקשורת – מנסים לסתום את הפה למבקרים אותם, תוך נפנוף בחוק, אולי זה מצביע על כך שהגיע הזמן להחליף את כל הארבעה: נבחרי הציבור, אמצעי התקשורת, פקידי הממשל וגם את החוק.

1. ועניין לציבור נראה לי לא מוטל בספק במקרה הזה [↩]