אזהרה: הפוסט הזה הוא אישי, הכי אישי שיכול להיות. אני לא יודע מה יהיו התגובות כאן. אלה דברים שאני מדבר עליהם כשצריך, אבל בד"כ לא ואף פעם לא בפירוש. הפרסום של הדברים נובע מהצורך שלי לאוורר חלק מהדברים, בבמה הציבורית ביותר שיש לי. השתדלתי לשמור את הבלוגיקה עד עכשיו בנימה אישית אבל לא כיומן פרטי, ויש לי כוונה להמשיך כך – הפוסט הזה הוא עניין חד פעמי. עם כל הקוראים הקבועים שימצאו את הפוסט הזה לא מעניין ולא תורם הסליחה. עם זאת, אני חושב, בקריאה שניה, שיש בו ערך.

במאי 1991 הייתי כמעט בן שמונה, תלמיד בית ספר יסודי שמנמן ולא מקובל, סיפור שלא מעט אנשים יכולים לספר. במאי 1991 התהפכו החיים שלי באופן שאני עדיין לא יודע מהן ההשלכות שלו. במאי 1991 נאנסתי.

אין לי כוונה להכנס כאן לפרטי הפרטים. אני חי אותם מדי יום, ואני רואה אותם בעיני רוחי בחדות שמנוגדת לטשטוש של שאר הזכרונות שלי מאותה התקופה. אין טעם להכנס כאן לסיפורים על מי הוא היה או איך הוא משך לי בשיער, אין בזה כלום. וזו גם לא המטרה.

ממרחק של שבע עשרה שנים, אני יכול לומר שההשפעה המיידית, העיקרית של התנסות כזו היא אבדן הזהות האישית. אני לא יודע מה המחקרים בפסיכולוגיה יאמרו על זה, ולפני שיאשימו אותי בחוסר גיגול – זה גם לא מעניין אותי. אני יודע ומכיר את החוויה האישית שלי, והיא כל מה שמעניין אותי בהקשר הזה. האקט הזה, שממבט מבחוץ עלול להתפש כאקט מיני גרידא, תולש את העצמיות של האדם ממנו. או שוב, כדי להמנע מכלליות יתר, הוא תלש את העצמיות שלי ממני.

אפשר להסביר את זה, אם אני מנסה לנתח את זה רציונאלית. העובדה שנשללה ממני האפשרות להתנגד, להביע רצון; העובדה שהפכתי, באותן דקות או שעות, אינני בטוח, לחפץ, כלי שנעשה בו שימוש לסיפוק צרכיו של האחר; העובדה שאנושיותי – על יכולתי לשלוט בגוף שלי, לומר את דעתי, על יכולתי לבחור, על יכולתי להיות פרט – נשללה ממני בתהליך החפצון הזה. כל העובדות האלו בהחלט תרמו למשבר הזהות הזה. אתה לא יכול לדעת מי אתה בתור אדם כשיש לך חוויה כל כך חזקה בתודעה של היות חפץ.

הגל, מהפילוסופים הפחות אהובים עליי, טען שתודעה עצמית לא יכולה באמת להיות תודעה עצמית בלי למצוא משען בתודעה עצמית אחרת. פילוסופים קוראים לזה "האחר ההכרחי" – אני צריך את האחר כדי לדעת מיהו האני.  כשהאחר – במקרה הזה אחר שהייתי אמור לסמוך עליו – פוצע את האנושיות שלך במידה כזו, אני מפסיק לסמוך על אחרים. אני מתחיל לפחד מאחרים. ואז התודעה העצמית שלי לא מתפתחת. הנה עוד הסבר.

אבל האמת היא שההסברים לא משנים הרבה. השורה התחתונה היא אבדן זהות מוחלט. בכל פעם מנסים לאחוז במשהו: האחות הקטנה שנולדה, ההורים, הפחד מערפדים[1], הדת – כיסוי עלוב שכמותה, אהובה, כל דבר שיסווג אותי בתור משהו שאני לא, כי אז קל לי יותר לסווג את עצמי כמשהו. ובתווך, כל הדרך מלווה בתחושת ריקנות איומה ופחד מהעולם. פחד ממגע, פחד מרוך, פחד מסמכות, פחד מכל אחר שעלול להכפיף אותי. עם הזמן הפחד מהחברה הופך לאינסטינקט התנהגותי. אתה מתחיל להמנע ממקומות הומי אדם, להמנע מלשבת במושבים כפולים באוטובוס, להמנע מאינטימיות.

הביטוי "בדידות מזהרת" הוא מדויק ברמות מכאיבות. אתה בוחר להצטיין, לא משנה במה, במשהו – אתה משקיע שעות על גבי שעות בלימודים, אתה הופך להיות התלמיד הזה שכל התעודה שלו מאיות, ושאף אחד לא מתקרב אליו. נוצרת סביבך הילה, או לפחות כך אתה מדמה, שאף אחד לא מנסה לשבור. מצד אחד, אתה בלתי נגיש, מנגד, אתה לא עושה שום דבר שבגינו מישהו ירצה לשנות את הסטטוס הזה. והזמן עובר.

וככל שגדלים משחק הזהות נעשה מורכב יותר. כי פתאום יש את א’, והיא אחר שאתה רוצה להכניס לחיים שלך, אחר שאתה סומך עליו. אחר שאתה נהנה להסתכל לו בעיניים, אבל נבהל כשאתם מתנשקים. פעם קפצתי מהמיטה שלה כי היא שלחה לי יד לתוך המכנסיים, והרעש הסטטי שבראש שלי התנפץ לקרשצ’נדו וראיתי שחור בעיניים. היא לא ניסתה את זה שוב.

ואולי אחרי איזה זמן ל-א’ יש פתאום מישהו אחר, ושוב העולם שלי מלא רק באחרים שרוצים לפגוע. כי נתתי לה להתקרב הכי שיכולתי, מעט מעט, לאט לאט, כבר לא הייתי מנער את הידיים שלה כשהיא ליטפה אותי. אולי אפילו חשבתי לספר לה. וגיליתי שכשסומכים, אז הכאב מגיע, ובבת אחת, שכל מי שעובר נקודה מסוימת של קרבה נמצא בעמדת כוח מעליי.

ואחרי איזה זמן אני מתחיל לפגוע באנשים. אני בורח לפני שאני נקשר, ומשאיר את ש’ שבורה. ואני מגלה שכשאני פוגע באחרים, אז באמת אני כבר לא יודע מי אני. ומגיע הרגע הזה שבו אני, בפעם הראשונה, ואני מרגיש אשם – אשם כי אני עושה מה שעשו לי, ולמרות שאני יודע כבר אז כמה זה מטופש, אני מרגיש אשם – עד כדי כך שאין לי אוויר, ואני מתלבש ויוצא מהבית ורץ ורץ ורץ, ורק כשאני רחוק מ"זירת הפשע" אני יכול לנשום שוב.

ודרך כל הנכות הזו אני מפלס דרך, ופוגש מישהי, ובטוח שזה זה. ואני מספר לה לילה אחד, והיא מבינה. והיום אנחנו כבר לא מדברים, וכמה שאני אגיד לעצמי שזה לא מזיז לי, זה כואב נורא.

לומדים לחיות עם זה, ועם הזמן יש כמה אנשים שיכולים להתקרב. אנשים שראויים לאמון הזה, אנשים כמו יול שמגיב פה לפעמים. אנשים שאני יכול להרשות לעצמי לאהוב.

לומדים לחיות עם זה. זה לא שווה ערך ל"מתגברים על זה" או "עוברים הלאה". פשוט לומדים לחיות עם זה, מסביב לזה. לומדים להגדיר. אני קרבן אונס. זה מי שאני. זה מי שאני היום וזה מי שאהיה בעוד עשרים שנה. אבדן הזהות שלי לאורך התקופה המשמעותית ביותר של התפתחותי כאדם לא מאפשר לי להיות בעל כל זהות אחרת. הזהות שלי מוגדרת באבדן, מוגדרת באירוניה. כשאין לך את האחר לקבוע זהות לפיו, האירוניה מאפשרת לך לראות את עצמך כאחר, ומשם צריך להתחיל לבנות.

ממדי האונס במדינה הזו מבעיתים. וכל אונס כזה, דעו לכם, הוא רצח במובן של שלילת זהות אנושית. במובן הזה – ורק במובן הזה – הוא אף נורא מרצח: קרבן הרצח לא צריך לחיות עם שלילת הזהות שלו. נסו לחשוב על כך בפעם הבאה שאתם קוראים על עוד נאנסת. אולי אז תתרגזו כמוני. אולי אז נוכל לראות שהכשל העיקרי של מערכת החינוך הוא שבוגריה בישראל רואים את האחר כצינור להשגת צרכים ולא כפרט, שהם חסרים תפישת זולת, כבוד בסיסי. שאנחנו מגדלים כאן חברה שהיא מאיימת. ואם נראה את זה, אולי, רק אולי, נוכל גם לשנות.

  1. היה כזה, בערך באותה התקופה [↩]