מאי וכל מה שאחריו, או: אבדן זהות
אזהרה: הפוסט הזה הוא אישי, הכי אישי שיכול להיות. אני לא יודע מה יהיו התגובות כאן. אלה דברים שאני מדבר עליהם כשצריך, אבל בד"כ לא ואף פעם לא בפירוש. הפרסום של הדברים נובע מהצורך שלי לאוורר חלק מהדברים, בבמה הציבורית ביותר שיש לי. השתדלתי לשמור את הבלוגיקה עד עכשיו בנימה אישית אבל לא כיומן פרטי, ויש לי כוונה להמשיך כך - הפוסט הזה הוא עניין חד פעמי. עם כל הקוראים הקבועים שימצאו את הפוסט הזה לא מעניין ולא תורם הסליחה. עם זאת, אני חושב, בקריאה שניה, שיש בו ערך.
במאי 1991 הייתי כמעט בן שמונה, תלמיד בית ספר יסודי שמנמן ולא מקובל, סיפור שלא מעט אנשים יכולים לספר. במאי 1991 התהפכו החיים שלי באופן שאני עדיין לא יודע מהן ההשלכות שלו. במאי 1991 נאנסתי.
אין לי כוונה להכנס כאן לפרטי הפרטים. אני חי אותם מדי יום, ואני רואה אותם בעיני רוחי בחדות שמנוגדת לטשטוש של שאר הזכרונות שלי מאותה התקופה. אין טעם להכנס כאן לסיפורים על מי הוא היה או איך הוא משך לי בשיער, אין בזה כלום. וזו גם לא המטרה.
ממרחק של שבע עשרה שנים, אני יכול לומר שההשפעה המיידית, העיקרית של התנסות כזו היא אבדן הזהות האישית. אני לא יודע מה המחקרים בפסיכולוגיה יאמרו על זה, ולפני שיאשימו אותי בחוסר גיגול - זה גם לא מעניין אותי. אני יודע ומכיר את החוויה האישית שלי, והיא כל מה שמעניין אותי בהקשר הזה. האקט הזה, שממבט מבחוץ עלול להתפש כאקט מיני גרידא, תולש את העצמיות של האדם ממנו. או שוב, כדי להמנע מכלליות יתר, הוא תלש את העצמיות שלי ממני.
אפשר להסביר את זה, אם אני מנסה לנתח את זה רציונאלית. העובדה שנשללה ממני האפשרות להתנגד, להביע רצון; העובדה שהפכתי, באותן דקות או שעות, אינני בטוח, לחפץ, כלי שנעשה בו שימוש לסיפוק צרכיו של האחר; העובדה שאנושיותי - על יכולתי לשלוט בגוף שלי, לומר את דעתי, על יכולתי לבחור, על יכולתי להיות פרט - נשללה ממני בתהליך החפצון הזה. כל העובדות האלו בהחלט תרמו למשבר הזהות הזה. אתה לא יכול לדעת מי אתה בתור אדם כשיש לך חוויה כל כך חזקה בתודעה של היות חפץ.
הגל, מהפילוסופים הפחות אהובים עליי, טען שתודעה עצמית לא יכולה באמת להיות תודעה עצמית בלי למצוא משען בתודעה עצמית אחרת. פילוסופים קוראים לזה "האחר ההכרחי" - אני צריך את האחר כדי לדעת מיהו האני. כשהאחר - במקרה הזה אחר שהייתי אמור לסמוך עליו - פוצע את האנושיות שלך במידה כזו, אני מפסיק לסמוך על אחרים. אני מתחיל לפחד מאחרים. ואז התודעה העצמית שלי לא מתפתחת. הנה עוד הסבר.
אבל האמת היא שההסברים לא משנים הרבה. השורה התחתונה היא אבדן זהות מוחלט. בכל פעם מנסים לאחוז במשהו: האחות הקטנה שנולדה, ההורים, הפחד מערפדים[1], הדת - כיסוי עלוב שכמותה, אהובה, כל דבר שיסווג אותי בתור משהו שאני לא, כי אז קל לי יותר לסווג את עצמי כמשהו. ובתווך, כל הדרך מלווה בתחושת ריקנות איומה ופחד מהעולם. פחד ממגע, פחד מרוך, פחד מסמכות, פחד מכל אחר שעלול להכפיף אותי. עם הזמן הפחד מהחברה הופך לאינסטינקט התנהגותי. אתה מתחיל להמנע ממקומות הומי אדם, להמנע מלשבת במושבים כפולים באוטובוס, להמנע מאינטימיות.
הביטוי "בדידות מזהרת" הוא מדויק ברמות מכאיבות. אתה בוחר להצטיין, לא משנה במה, במשהו - אתה משקיע שעות על גבי שעות בלימודים, אתה הופך להיות התלמיד הזה שכל התעודה שלו מאיות, ושאף אחד לא מתקרב אליו. נוצרת סביבך הילה, או לפחות כך אתה מדמה, שאף אחד לא מנסה לשבור. מצד אחד, אתה בלתי נגיש, מנגד, אתה לא עושה שום דבר שבגינו מישהו ירצה לשנות את הסטטוס הזה. והזמן עובר.
וככל שגדלים משחק הזהות נעשה מורכב יותר. כי פתאום יש את א', והיא אחר שאתה רוצה להכניס לחיים שלך, אחר שאתה סומך עליו. אחר שאתה נהנה להסתכל לו בעיניים, אבל נבהל כשאתם מתנשקים. פעם קפצתי מהמיטה שלה כי היא שלחה לי יד לתוך המכנסיים, והרעש הסטטי שבראש שלי התנפץ לקרשצ'נדו וראיתי שחור בעיניים. היא לא ניסתה את זה שוב.
ואולי אחרי איזה זמן ל-א' יש פתאום מישהו אחר, ושוב העולם שלי מלא רק באחרים שרוצים לפגוע. כי נתתי לה להתקרב הכי שיכולתי, מעט מעט, לאט לאט, כבר לא הייתי מנער את הידיים שלה כשהיא ליטפה אותי. אולי אפילו חשבתי לספר לה. וגיליתי שכשסומכים, אז הכאב מגיע, ובבת אחת, שכל מי שעובר נקודה מסוימת של קרבה נמצא בעמדת כוח מעליי.
ואחרי איזה זמן אני מתחיל לפגוע באנשים. אני בורח לפני שאני נקשר, ומשאיר את ש' שבורה. ואני מגלה שכשאני פוגע באחרים, אז באמת אני כבר לא יודע מי אני. ומגיע הרגע הזה שבו אני, בפעם הראשונה, ואני מרגיש אשם - אשם כי אני עושה מה שעשו לי, ולמרות שאני יודע כבר אז כמה זה מטופש, אני מרגיש אשם - עד כדי כך שאין לי אוויר, ואני מתלבש ויוצא מהבית ורץ ורץ ורץ, ורק כשאני רחוק מ"זירת הפשע" אני יכול לנשום שוב.
ודרך כל הנכות הזו אני מפלס דרך, ופוגש מישהי, ובטוח שזה זה. ואני מספר לה לילה אחד, והיא מבינה. והיום אנחנו כבר לא מדברים, וכמה שאני אגיד לעצמי שזה לא מזיז לי, זה כואב נורא.
לומדים לחיות עם זה, ועם הזמן יש כמה אנשים שיכולים להתקרב. אנשים שראויים לאמון הזה, אנשים כמו יול שמגיב פה לפעמים. אנשים שאני יכול להרשות לעצמי לאהוב.
לומדים לחיות עם זה. זה לא שווה ערך ל"מתגברים על זה" או "עוברים הלאה". פשוט לומדים לחיות עם זה, מסביב לזה. לומדים להגדיר. אני קרבן אונס. זה מי שאני. זה מי שאני היום וזה מי שאהיה בעוד עשרים שנה. אבדן הזהות שלי לאורך התקופה המשמעותית ביותר של התפתחותי כאדם לא מאפשר לי להיות בעל כל זהות אחרת. הזהות שלי מוגדרת באבדן, מוגדרת באירוניה. כשאין לך את האחר לקבוע זהות לפיו, האירוניה מאפשרת לך לראות את עצמך כאחר, ומשם צריך להתחיל לבנות.
ממדי האונס במדינה הזו מבעיתים. וכל אונס כזה, דעו לכם, הוא רצח במובן של שלילת זהות אנושית. במובן הזה - ורק במובן הזה - הוא אף נורא מרצח: קרבן הרצח לא צריך לחיות עם שלילת הזהות שלו. נסו לחשוב על כך בפעם הבאה שאתם קוראים על עוד נאנסת. אולי אז תתרגזו כמוני. אולי אז נוכל לראות שהכשל העיקרי של מערכת החינוך הוא שבוגריה בישראל רואים את האחר כצינור להשגת צרכים ולא כפרט, שהם חסרים תפישת זולת, כבוד בסיסי. שאנחנו מגדלים כאן חברה שהיא מאיימת. ואם נראה את זה, אולי, רק אולי, נוכל גם לשנות.
- היה כזה, בערך באותה התקופה [↩]
פאקינג כבד, בן אדם.
הדרך להארה כבר כאן.
חזק ואמץ מאוד מאוד,
יו
אין לי כל כך מה להגיד, רק שזה כן מעניין, וחשוב יותר - זה חשוב.
מרגש עד דמעות. תודה על האומץ.
אני קוראת פה כבר שנה בלי להגיב. תודה על הפוסט הזה. אתה אדם נדיר ואמיץ.
כל כך עצוב וכואב.
כשאתה כותב על הכאב וחוסר האונים והתוצאות הרות הגורל של הפגיעה בך, אתה שובר איזשהו משהו בחומת השתיקה וההשתקה סביב קורבנות. אני חושבת שהדיבור שלך הוא חלק מאותו "חינוך מחדש" חברתי תרבותי. זה לא מובן מאליו וצריך הרבה מאוד אומץ.
מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, החל לפני כמה שנים בתוכנית התערבות בבתי ספר. בתכנית, מועברות סדנאות לילדים ולבני נוער הנוגעות בנושא ברבדים שונים. הסדנאות מועברות על ידי מתנדבים (עשיתי זאת כשנתיים) ואני חושבת שהן מעוררות משהו בבני הנוער. לאו דווקא באלו שעברו תקיפה ומצאו שיש מי שמבין ומקשיב ומוכן להיות שם עבורם, אלא דווקא עבור אלו שלא עברו תקיפה.
בכל מקרה, קו הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הוא 1202, השיחה אנונימית.
תודה שהעלת וחשפת את הנושא ואת הכאב שלך. מאוד ריגשת אותי בכתיבה שלך.
אני חושב שמי שמסוגל לכתוב סיפור כזה הוא חזק.
מי שכותב כזה סיפור כבר עבר את השלב הכי קשה בדרך.
בהצלחה.
שלום ותודה לכל המגיבים. חששתי קצת מהתגובות כאן, ואפילו שקלתי לסגור את הפוסט לתגובות - מטבע הדברים, מדובר בנושא רגיש.
יו - אכן, כבד. לפעמים "יהיה בסדר" זה פשוט לא משפט נכון, וזה קשה.
דרומי - תודה לך.
הגר - גרמת לי להחסיר פעימה - חשבתי שפספסתי את יום ההולדת של הבלוגיקה, אבל לא היא: הבלוגיקה נולדה בינואר :). תודה על שיצאת ממעטה האנונימיות (לפי הסטטיסיקות, מסתובבים פה עשרות כאלה, שקטים) לומר כמה מילים, ועוד חמות ומחזקות כל כך.
יחזקאל - כן, נו.
efyska - אני חושב שאת ודובי קלעתם לכוונתי בצורה הטובה ביותר. ותודה על התזכורת: הקו לסיוע לנפגעי תקיפה מינית הם מלאכים, לא פחות.
ישי - אני חושב שמוקדם לי לקבוע אם הקשה מאחורי.
דובי, בכוונה שמרתי אותך לסוף - התגובה שלך הייתה הכי-הכי, בעיניי. נחמד לי לדעת שהצלחתי לעשות את זה רלוונטי לאחרים.
לגבי כל אלה שטענו שאני "אמיץ" - זה לא מרגיש ככה. האיש שעשה את זה עוד מסתובב חופשי - וככל הידוע לי, עוד עובד עם ילדים - כי אני לא יכול להגיש תלונה. זה לא אקזמפלר לאומץ.
תודה על הפוסט הזה.
(אוקי, כבר נבהלתי לרגע וחשבתי שכתבתי משהו מעליב אז אתה מתעלם מהתגובה שלי)
אני לא חושב שיש פה בעיה של חוסר אומץ. חלק מהסיבה שצריך אומץ (לא רק אתה, כל נפגעות ונפגעי האונס) כדי להתלונן הוא בגלל הצורה שהחברה מתייחסת לנפגעי אונס והצורה שמערכת המשפט מטפלת במקרים הללו - שתי בעיות שרק מחמירות את הקושי המשמעותי גם כך להעלות נושאים כאלו. מה שאתה עשית כאן הוא צעד אחד נוסף לכיוון תיקון החברה בכללותה. נכון, אין לך את הכוח הנפשי כדי לעמוד מול המערכת בשביל להכניס את החלאה לכלא, אבל יש לך את הכוח והאומץ לעמוד מול החברה ולהציב מראה. בטווח הארוך, וב-"bigger picture", יכול להיות שזה ישפיע לטובה על הרבה יותר חיים מאשר הכנסתו לכלא של מי שעשה לך את זה.
(וזה כמובן, לא משנה את העובדה שביום שתרגיש מוכן להגיש תלונה, אנחנו כולנו נהיה פה, ובשאיפה גם קרוב יותר, כדי לתמוך בך.)
"(אוקי, כבר נבהלתי לרגע וחשבתי שכתבתי משהו מעליב אז אתה מתעלם מהתגובה שלי)" ההיפך הוא הנכון. שומרים את הטוב לסוף.
"אני לא חושב שיש פה בעיה של חוסר אומץ. חלק מהסיבה שצריך אומץ (לא רק אתה, כל נפגעות ונפגעי האונס) כדי להתלונן הוא בגלל הצורה שהחברה מתייחסת לנפגעי אונס והצורה שמערכת המשפט מטפלת במקרים הללו - שתי בעיות שרק מחמירות את הקושי המשמעותי גם כך להעלות נושאים כאלו." - זו לא הבעיה שלי. אני פשוט לא יכול לחיות את זה שוב בחקירה. הגעתי קרוב, אבל לא יכולתי להמשיך.
"מה שאתה עשית כאן הוא צעד אחד נוסף לכיוון תיקון החברה בכללותה"- אני יכול רק לקוות.
"(וזה כמובן, לא משנה את העובדה שביום שתרגיש מוכן להגיש תלונה, אנחנו כולנו נהיה פה, ובשאיפה גם קרוב יותר, כדי לתמוך בך.)" - תודה, אבל לא נראה לי שזה יקרה.
בצלאל - מצטער על העיכוב בפרסום התגובה, משום מה זוהית כספאם.
תודה.
אני מסכימה לגמרי עם efyska. כל מי שמעז לפורר מעט את חומת השתיקה והבושה סביב פשעים כאלה, תורם למלחמה בהם את התרומה החשובה ביותר. יישר כוח, והלוואי שידעתי איזושהי דרך קסומה להקל על הקשיים שקשורים בטראומה כזו. אני מכירה רק את ההתמודדות היומיומית והמסובכת שתיארת כאן, מחשבה אחר מחשבה וסיטואציה אחר סיטואציה… אני מאחלת לך שתהיה מוקף באנשים בעלי רגישות ואינטליגנציה (ואולי אינטליגנציה רגשית?) במידה מספקת כדי שיוכלו לעזור לך ברגעים הקשים האלה.
ואנדר - תודה לך.
בכלל, המילים של כולכם כל כך מעודדות, שהחלטתי שמגיע פוסט חדש. יאללה, אז מה אם שתיים בלילה.
הייתי מצטט את התגובה הראשונה של דובי. מעניין ובעיקר חשוב. כל הכבוד על האומץ, ואני חושב שבתוכך ידעת שעל הקוראים הקבועים שלך אתה יכול לסמוך, גם אם אנחנו רק שמות על מסך (בינתיים?).
אין לי איך לדמיין את מצבך בראשי, עד היום יצא לי לשמוע על התחושות הפנימיות האלו ממעט מאוד נשים, בעיקר ראיתי את הסימפטומים החיצוניים שאתה מתאר, וזה לבד הספיק לי בשביל להגיע כבר לפני שנים למסקנה שבעיני אונס צריך היה להיות מטופל בבתי המשפט בצורה שווה לרצח (חומרת העונש, אי פקיעת מועד התיישנות), ושאסור להקל מצד שני על שלל מגישי ומגישות תלונות כוזבות בעליל בנושא, כדי לא להוזיל את נוראות המעשים האלו.
בעיקר אני מאחל לך להצליח לבנות מחדש את מה שחסר בך להגדרה העצמית המוצקה שאתה טוען שאין לך (למרות שקוראיך יתווכחו על הנקודה). אנשים עשו את זה, הרבה יותר נשים מגברים, אבל זה אפשרי. לצד זה אני גם מאחל לך להביא את עצמך למצב שבו תוכל לגבור על הקושי הפנימי, ולתת לרשויות את כל הכלים להרחיק אותו איש חולה וחסר מצפון מהחברה, לסגור לך מעגל שאולי יקל עליך במעט ולנקום בו את נקמתך. "לבקש נקמה" עלול להשמע קטנוני ופרימיטיבי באוזניים שכלתניות ופציפיסטיות כמו שלי ושלך, אבל אני מאמין שנפשית סגירת מעגל שכזה היא בכל זאת דבר חשוב, ויועיל גם לך אישית לו במעט ובוודאי לחברה בכלל.
אני רק אסיים בלצטט את יו שמצטט את (השומר הצעיר? ספר דברים? ביאליק?): חזק ואמץ מאוד מאוד.
כיוון שאתה גבר, המקרה שלך חריג במקצת.
לפעמים קשה לגברים להבין את המשמעות של תקיפה מינית, וההתחיחסות הציבורית לענין ההטרדות המיניות מבישה בעיני (ראה מקרה חיים רמון).
מחקרים שקראתי פעם אמרו שכל אישה עוברת לפחות הטרדה מינית אחת בחייה, לרוב יותר.
לפעמים, כשאומרים הטרדה מינית, יותר קל לאנשים שלא היו שם לעכל את זה, ולהתיחס לזה בקלות ראש.
הבעיה היא שאף מחקר לא עוזר כשאתה חלק מסטטיסטיקה. אלו החיים שלך. ועכשיו אתה צריך להתמודד עם הצלקת הזו בנפשך.
הקלות הבלתי נסבלת של זילות הגוף וחוסר הכבוד כלפי האחר מזעזע אותי בעוצמתו בחברה המיליטריסטית שלנו.
גם אני הייתי שם.
[...] ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים [...]
יצא לי קצת לקרוא את הבלוג שלך לאחרונה, וכמה חבל לי שהגעתי הנה "בדיוק בזמן" לקרוא דווקא את הפוסט הזה.
כמי שחווה אלימות נוראית בילדותו (ואני עדיין לא בדיוק מצליח להביא את עצמי לכתוב על זה בבלוג שלי או בכל מקום פומבי אחר), אני יכול אולי להבין רק את קצה ההרגשה שאתה מסתובב איתה. אני יודע כמה זה הרס לי חלקות טובות רבות בחיים שלי. אני יודע איך זה לחיות בבית שבו לא מאמינים לאף מילה שלך, ואפילו היום מתקשים לומר את המילה "אלימות" בפה מלא. היום אני אפילו חושב שהכאבים הפיסיים שאני סובל מהם, קשורים לכל זה. אני יודע שלא משנה כמה טיפולים פסיכולוגיים אני אעבור, לעולם זה לא ישנה את העובדות של מה שעברתי. ועדיין - אני מניח שזוהי רק קצה ההרגשה של מה שאתה מתאר.
נמרוד, כל מה שאני יכול לאחל לך בלב שלם הוא, שלפחות יהיו לך חברים מספיק טובים ומשפחה מספיק תומכת, על מנת שיוכלו להקל עליך, כמו שאיכשהו הם מצליחים להקל עליי (אצלי אלה החברים יותר מהמשפחה). אני מאחל לך שתצליח לראות גם את החיוכים ואת הדברים היפים בעולם הזה (וסהדי במרומים שזה לא קל, בדרך כלל). אני מאחל לך בעיקר, שתמשיך לכתוב כמו שאתה כותב.
הצלחת לרגש אותי כל כך בפוסט הזה.
אני רוצה לאחל לך בעיקר, שיהיה לך רק טוב.
(גם אני מגיח מקריאתי השותקת-עד-כה.)
תודה על הרשומה הזו. כמו שדובי אמר, מענין וחשוב.
[...] בואו ניקח סטרייט שנאנס בילדותו. כן, מד"א לא לוקחים את דמי שלי, על אף שאני סטרייט [...]