‫תגובות לפוסט: "מאי וכל מה שאחריו, או: אבדן זהות"‬

‫מאת: שונרא‬

‫שונרא‬ — Mon, 06 Jun 2011 16:24:29 +0000

אני כאן רק להגיד שעם הזמן, עם הזמן, זה משתנה. ארבעים שנים אחרי, כשהמנצל-מינית מת, אמנם לא באתי ללוויה – אבל לא שמחתי בנקמה.

זה מתרחק. הדברים הטובים הופכים גדולים יותר, מחזיקים יותר את הצורה של החיים.
זה לא נעלם – אבל זה כבר לא מגדיר את מי שעבר את זה.

‫מאת: מלווה‬

‫מלווה‬ — Tue, 16 Feb 2010 10:21:22 +0000

נמרוד, רק עכשיו קראתי את זה. הרבה אחרי שכתבתי לך בנוגע לתלונה במשטרה. אין לי מילים. רק תודה. על הרגישות העצומה הזו והיכולת לתאר את הגרוע מכל באופן שהופך אותו לאנושי. לא אנושי במובן של "מתקבל על הדעת". אנושי במובן של "קיים בעולם".
יש כל כך הרבה דברים בעולם הזה שהם קשים להבנה. אולי אפילו בלתי ניתנים להבנה. להפוך משהו מהם לאפשרי להבנה – זו גדולה.

‫מאת: זה ההסבר המדויק‬

‫זה ההסבר המדויק‬ — Mon, 08 Feb 2010 22:35:53 +0000

לאיך שאני מרגישה כבר 32 שנה. מעולם איש לא הצליח לנסח את ההרגשה הזאת כל כך בפרוטרוט. אמנם האחר כך היה שונה אבל התחושה של חיפוש אחרי האישיות מלווה אותי תמיד. כאילו אני חינ התוך גוף שהוא לא במידה הנכונה. עדיין מרסקת מערכות יחסים מתוך פחד.

‫מאת: כעת, אנחנו מקשיבים « בלוגיקה‬

‫כעת, אנחנו מקשיבים « בלוגיקה‬ — Sat, 06 Feb 2010 20:38:40 +0000

[...] ממעט לדבר על חוויותיי האישיות כנפגע תקיפה מינית. תמיד הערצתי את אלו שיכולות לדון על כך בקלות רבה ממני. [...]

‫מאת: נירית‬

‫נירית‬ — Wed, 07 Jan 2009 15:33:46 +0000

נמרוד

כן, עבר קצת זמן מאז שפרסמת את הבלוג הזה.

ודוקא קראתי אותו כשפורסם, רק שלא ידעתי מה לכתוב.

ואיך.

איך לנסח את הדברים כך שיביעו המון הערכה לך ולמה שהשגת ובנית ויצרת מעצמך

והערכה לדרך שבה הצלחת להתבטא ולבטא את הדברים

וגם חיבוק, וירטואלי ככל שיהיה, אבל אמיתי הכי שאפשר – חיבוק מהסוג שמנסה לחזק, לתמוך וגם להבהיר שיש כתף ושמותר להתפרק.

כי מטען כמו שאתה נושא על כתפיך קשה מאוד לחלוק עם אחרים.
ניסית וזה רק העמיס עליך עוד מטענים.

ואני מאמינה שיש אנשים שיכולים לקבל אותך עם המטען הזה
ושההכרות איתם תעזור לו לאט לאט להתמוסס ולהפסיק להכאיב כל כך.

אל תפסיק להיות מי שאתה, גם אם אחרים לא יכולים להבין.

ושמור על הנפש היפה שלך.

נירית.

‫מאת: קרבן למולך התקינות הפוליטית | בלוגיקה‬

‫קרבן למולך התקינות הפוליטית | בלוגיקה‬ — Mon, 22 Dec 2008 22:00:20 +0000

[...] בואו ניקח סטרייט שנאנס בילדותו. כן, מד"א לא לוקחים את דמי שלי, על אף שאני סטרייט [...]

‫מאת: אסף ברטוב‬

‫אסף ברטוב‬ — Wed, 20 Aug 2008 13:07:51 +0000

(גם אני מגיח מקריאתי השותקת-עד-כה.)
תודה על הרשומה הזו. כמו שדובי אמר, מענין וחשוב.

‫מאת: גיא‬

‫גיא‬ — Wed, 13 Aug 2008 23:37:06 +0000

יצא לי קצת לקרוא את הבלוג שלך לאחרונה, וכמה חבל לי שהגעתי הנה "בדיוק בזמן" לקרוא דווקא את הפוסט הזה.
כמי שחווה אלימות נוראית בילדותו (ואני עדיין לא בדיוק מצליח להביא את עצמי לכתוב על זה בבלוג שלי או בכל מקום פומבי אחר), אני יכול אולי להבין רק את קצה ההרגשה שאתה מסתובב איתה. אני יודע כמה זה הרס לי חלקות טובות רבות בחיים שלי. אני יודע איך זה לחיות בבית שבו לא מאמינים לאף מילה שלך, ואפילו היום מתקשים לומר את המילה "אלימות" בפה מלא. היום אני אפילו חושב שהכאבים הפיסיים שאני סובל מהם, קשורים לכל זה. אני יודע שלא משנה כמה טיפולים פסיכולוגיים אני אעבור, לעולם זה לא ישנה את העובדות של מה שעברתי. ועדיין – אני מניח שזוהי רק קצה ההרגשה של מה שאתה מתאר.

נמרוד, כל מה שאני יכול לאחל לך בלב שלם הוא, שלפחות יהיו לך חברים מספיק טובים ומשפחה מספיק תומכת, על מנת שיוכלו להקל עליך, כמו שאיכשהו הם מצליחים להקל עליי (אצלי אלה החברים יותר מהמשפחה). אני מאחל לך שתצליח לראות גם את החיוכים ואת הדברים היפים בעולם הזה (וסהדי במרומים שזה לא קל, בדרך כלל). אני מאחל לך בעיקר, שתמשיך לכתוב כמו שאתה כותב.

הצלחת לרגש אותי כל כך בפוסט הזה.
אני רוצה לאחל לך בעיקר, שיהיה לך רק טוב.

‫מאת: לא שומעים! » אובדן התמימות‬

‫לא שומעים! » אובדן התמימות‬ — Tue, 12 Aug 2008 12:06:58 +0000

[...] ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים [...]

‫מאת: חבויה‬

‫חבויה‬ — Sat, 09 Aug 2008 17:48:06 +0000

כיוון שאתה גבר, המקרה שלך חריג במקצת.
לפעמים קשה לגברים להבין את המשמעות של תקיפה מינית, וההתחיחסות הציבורית לענין ההטרדות המיניות מבישה בעיני (ראה מקרה חיים רמון).
מחקרים שקראתי פעם אמרו שכל אישה עוברת לפחות הטרדה מינית אחת בחייה, לרוב יותר.
לפעמים, כשאומרים הטרדה מינית, יותר קל לאנשים שלא היו שם לעכל את זה, ולהתיחס לזה בקלות ראש.
הבעיה היא שאף מחקר לא עוזר כשאתה חלק מסטטיסטיקה. אלו החיים שלך. ועכשיו אתה צריך להתמודד עם הצלקת הזו בנפשך.
הקלות הבלתי נסבלת של זילות הגוף וחוסר הכבוד כלפי האחר מזעזע אותי בעוצמתו בחברה המיליטריסטית שלנו.
גם אני הייתי שם.