בלוגיקה

עין לרשת צופיה – בין 1984 ל-892.

כל כך הרבה מלל נשפך ברשת על הצעת החוק 892 ובכל פעם שנדמה שהכול כבר נכתב, מישהו כותב עוד משהו, רעיון חדש, משהו שעוד לא נכתב. זה רק מוכיח שהצעת החוק הזו, שנמצאת על הכביש המהיר להפוך לחוק, היא פשוט רעה, מאיזה כיוון שלא מסתכלים. נהוג לחשוב שהסיבה היחידה שהצעת החוק הזו הגיעה בכלל היא החולשה הקואליציונית, שמחייבת את ממשלת אולמרט לתת אותה כאתנן לש"ס. זו הסתכלות שנוחה לכל הצדדים – ש"ס מצטיירת כלוחמת למען מוסריות דתית (ממילא מבקרי המהלך אינם בקהל מצביעיה) ושאר המפלגות מצטיירות כמי שנכפתה עליהן משמעת קואליציונית. אני דווקא חושב שמדובר כאן בהצעת חוק שהולמת מאד את אופיה של ממשלת אולמרט ושל הכנסת הנוכחית בכלל, שמנסה למשטר את ישראל עד אין קץ.

בעידן הפוסט מודרני המרחב הציבורי והמרחב האישי מתערבבים תדיר, עד כי אין יותר "פרטי", אלא רק "פרטי בתוך הציבורי". למשל, ערוץ שידור מסחרי פרטי כפוף לתקנותיה של רשות ציבורית. דוגמה נוספת היא חוק העישון, שבבסיסו אמירה ברורה בדבר זכותה של המדינה להחיל כללים ציבוריים על מקומות פרטיים. יותר ויותר פעולות פרטיות נעשות במרחב הציבורי. אדם המדבר בטלפון הסלולרי שלו ברחוב לוקח פעולה פרטית ועושה אותה במרחב ציבורי, ובכך למעשה מקיף את עצמו במעין בועה. מכאן מגיעה תחושת האי נוחות הקומית למראהו של אדם שמנסה, למשל, לקנות סיגריות בקיוסק תוך כדי שיחה בטלפון. אותו עניין בדיוק תקף כלפי אלה (ואני נמנה עליהם) שהולכים ברחוב עם נגן המוסיקה שלהם, או האנשים שיושבים בבית קפה עם לפטופ, או האנשים שעולים לרכבת עם כרית מתנפחת, או אלו המקיימים יחסי מין בשירותים של מועדון – הם יוצרים לעצמם בועה פרטית בתוך מרחב ציבורי.

כלומר, הערבוב הזה של הפרטי והציבורי ממצב את האינדיבידום בתור פרודה מבודדת בתוך מרחב השייך לכל. דימוי טוב לכך יהיה ארגז אתרוגים – כל האתרוגים מונחים יחדיו בארגז, שהוא המרחב הציבורי, אבל כל אחד מהם עטוף היטב להגנתו שלו.

אחד המודלים שהפילוסופיה מציעה למודל כזה, שבו הפרטי הוא תמיד חשוף לציבורי, הוא הפאן-אופטיקון של בנת'ם. הפאן-אופטיקון הוא מבנה שבו כל אחד חשוף תמיד למבטו החודר של מפקח אחד, ותוכנן במקור כמבנה כליאה. במבנה כזה, האסיר (או, בהשלכה של פוקו, הפרט בחברה) אף פעם לא יודע מתי עיניו של השומר נחות עליו, ולכן עליו להתנהג כאילו מביטים בו תמיד. הוא מפנים את המבט הזה, והמבט ממשמע אותו – כך נולדים אלפי מנהגים קטנים, יומיומיים, כמו הנדת הראש לשלום מול עמיתים לעבודה, למשל, או נימוסי שולחן.

המרחב הציבורי ה"רגיל" בישראל הולך ומקבל אופי של פאן-אופטיקון. באמצעות מעקב פשוט אחר הטלפון הסלולרי שלנו, בצו בית משפט, ניתן לדעת היכן היינו. מצלמות אבטחה או תנועה הן עניין שבשגרה (ובערים גדולות בעולם יש מצלמות שהעירייה או המשטרה מפעילות על מנת למנוע פשיעה). לאחרונה, שיתוף פעולה מסוכן בין המשטרה לטלוויזיה אף הביא לחשיפתם ברבים של אנשים שהיו צריכים להיחקר.

החשיפה הזו היא חד כיוונית. לממשלה (לא רק שלנו, לכל ממשלה דמוקרטית, עד כמה שהרעיון מטריד) עומדת זכות הצנזרה. על חקירות משטרה ניתן להטיל איפול. צו איסור פרסום מתקבל במעמד צד אחד – הצד המבקש, ורק אם אחר כך כלי התקשורת מערערים עליו, מתקיים דיון במעמד שני הצדדים. זה פאן-אופטיקון קלאסי – אפשר להסתכל עליך כל הזמן, אבל אתה אף פעם לא יודע מתי.

בשנים האחרונות חלה שקיעה רצינית במעמדו של הרחוב כמרחב ציבורי. מתי הפעם האחרונה שראיתם ראש ממשלה מכהן נואם בעצרת תמיכה מרובת משתתפים? נכון, ביום ההוא בנובמבר 1995. הרחוב היום רחוק מהאגורה היוונית – הוא לא מקום מפגש, הוא דרך, אמצעי להגעה אל היעד. הרחוב היום הוא מרחב ציבורי נטול משמעות. ההפגנות הגדולות האחרונות כבר היו. את הלאקונה הזו תופס בשנים האחרונות האינטרנט.

במובן מסוים, האינטרנט הוא קריאת תגר על הפאן-אופטיקון, הוא אותו המבנה שבו כולם חשופים – אבל ללא מגדל הפיקוח, בהיעדרה של העין הצופיה. הייתי רוצה להציע את המונח הקיים סין-אופטיקון (sinopticon) לתיאור המצב באינטרנט – כולם רואים את כולם ונראים על ידי כולם. הבלוג, למשל, הוא אנטי תזה של הדיסטופיה האורוויליאנית 1984. כזכור, וינסטון סמית' מחזיק יומן פרטי כחלק מהמרד הלא חוקי שלו. במציאות הפאן-אופטיסיסטית האורווליאנית, הפרטי הוא פשע (Thoughtcrime). היומן ברשת הוא פרסום קבוע של הפרטי, והבלוגספירה היא ציבוריות שנוצרת מתוך סך היומנים שבה, סך המעגלים הפרטיים.

נבחרי הציבור שלנו התחילו להבין שהרשת היא כבר לא מקומם של גיקים בלבד, היא המרחב הציבורי החדש. זה לא מקרי שמבול הצעות החוק האלה מגיע יחד עם הגדילה בפופולריות של רשתות חברתיות, למשל. במרחב זה מכבסת המילים המקובלת מושמת ללעג (וראו, למשל, את התגובה בבלוגספירה לשיחדש שמדבר על "משתמטים"); הכללים החברתיים, אלה שנוצרו מתוך הפאן-אופטיסיזם, הממשטרים את הרחוב עד שהוא מאבד את מהותו הציבורית, אלה אינם תקפים באינטרנט. בין אם זה דעות לא מקובלות או חוסר נימוס, האינטרנט מכיל את זה. כעת, זוממים המחוקקים להכניס את מגדל הפיקוח שלהם לרשת. הכנסתו של מגדל פיקוח כזה תתחיל את תהליך הפיכת המרחב הציבורי האינטרנטי ללא-רלוונטי, לפאן-אופטיקון בדיוק כמו הרחוב. מבול הצעות החקיקה העוסקות בהגבלת האינטרנט, מכל קצוות הקשת הפוליטית, רק מראה עד כמה מרחב ציבורי כזה מטריד מאד את נבחרי הציבור בישראל. הצעת החוק 892 היא השיא.

ומשום כך אסור, פשוט אסור, להכנע לתביעה של הממשלה להכניס את פקחיה למגדל ברשת. זה המעוז האחרון של חיים ציבוריים בישראל, ויש לשמרו. כי הברירה היא לדקלם בהקלה גדולה ששתיים ועוד שתיים הם חמש.