עלטה

השמש שוקעת על הפוליטיאה היהודית, ולילה גדול ונפלא של דת אפלה עוטף אותה, מעט מעט. מה שהיה פעם הצהרה של רב מטורלל כזה או אחר הופך ברבות הימים לחקיקה מוסדרת; תשאלו את אריאל אטיאס. או שאפשר להיזכר איך לפני שנה דיבר המוהל הכושל ניסים זאב על הפיכת ההומוסקסואליות לבלתי-חוקית. באותה השנה התחילה כנסת ישראל בהליכי חקיקה למניעת מצעדי גאווה בירושלים. השנה הטילו על ההעדפה המינית של כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה את האחריות הבלעדית על רעשי אדמה. ואז להיזכר כיצד לכל המהלכים הללו קדמו הצהרות של רבנים, כבר שנים.
ולכן, כשהרב ד"ר נחום רבינוביץ’, ראש ישיבת ה-אם-תלמד-פה-תוכל-לשרת-רבע-מהשאר-ולא-להקרא-"משתמט" במעלה אדומים, קובע, לגבי רווקה שמביאה ילד מתרומת זרע, כי "אין לך רשעות ואכזריות גדולה מזו", אפשר וצריך להתחיל לפחד.

צריך לרדת לעומקו של המשפט הזה. הפסאודו-ציונות הדתית מרבה להשתמש במונחים מוגזמים ומופרזים, ומנהיגיה הרוחניים תמיד מגלגלים עיניים לשמים כשבעקבות דבריהם צאן מרעיתם מרשה לעצמו להשתולל. על ירי בפלשתיני כפות אף אחד מאדוני המוסר היהודי לא אמר שאין רשעות ואכזריות גדולה מזו. על סיכון חייהם של חיילים לצורך איסוף פיסות גופות לא זכור לי שנאמר שמדובר באכזריות חסרת הגיון. ניסיון הלינץ’ בשרת החינוך, הלינץ’ בפסגת זאב, הכת של אליאור חן – אף אחת מהתופעות הללו לא זכתה לגינוי חריף כל כך, בוטה כל כך, כמו רווקה שמביאה ילד לעולם לבדה. והמסקנה כאן היא אחת: בעיניו של רבינוביץ’, אם מתעללת היא אכזרית פחות מאם רווקה.

הידיעה הזו פורסמה אתמול בשקט מוחלט, כי כבר התרגלנו לאפילה, כי כבר השחתנו מילותינו לבטלה וכבר דשנו בחשכתם של נושאי לפיד המוסר היהודי לעומק ולרוחב. הרב יובל שרלו, זה שחילונים אוהבים כי הפסיקות שלו הן קצת פחות מחמירות, קבע כך:

אני נוטה לעמדה השנייה (שמתירה לידה ללא נישואין), אולם בשל האחריות הגדולה למשפחה ולקדושתה יש לצמצם את ההיתר הזה רק לנשים שהן בערך בגיל 37, שהגיעו שלא ברצונן לגיל זה כאשר הן לא נשואות. גיל זה נקבע לאור עמדת הרפואה בדבר סיכויי הפריה וירידתם, ובשל העובדה שזה קרוב לקו האחרון האפשרי. אין לעשות זאת בגיל צעיר יותר, אלא לחפש בכל דרך את האפשרות להקים משפחה בישראל.

מהומה קמה בעולם הרבני, כדי כך ששרלו הבטיח שלהבא לפני פסקי הלכה כאלה הוא יוועץ בעמיתיו. זה לא נורא מפתיע – הדת היהודית מכפיפה אישה לאיש, והרעיון של אישה בלתי תלויה בגבר מחלחל אותה. ההתנגדות להפריה מלאכותית לא שונה בהרבה מתפישת האישה כרכוש – האם באמת יעלה על הדעת שהספה בסלון תביא שטיח חדש הביתה?

אבל לא רק. כמו במקרה של מצעדי הגאווה בירושלים, שם מנסים הרבנים לשכנע את הציבור שבגלל שהמצעד יוצר התנגדות עליו להפסק, גם כאן היהדות מערימה קשיים מיותרים ומשתמשת בהם להצדיק את עצמה. לקושי הרלוונטי קוראים "שתוקי", והוא דוגמה נפלאה להפרש בין העולם המודרני לעולם שכיפה מעטרת את קודקודו. שתוקי הוא ילד שזהות אביו אינה ידועה^[1]. כיוון שזהות אביו אינה ידועה, הוא אסור בחיתון – מחשש שמא יבחר לשאת לאישה את אחותו, או קרובת משפחה אחרת. כשניתן האיסור, בדיקות ד.נ.א לא היו בנמצא, וזה בסדר, אבל שמירה על איסור שתוקי היום היא בחירה מכוונת בחיים בעולם שאיננו עוד. ובעולם שאין בו בדיקות ד.נ.א, חשוב לציין, כל ילד הוא "שתוקי", למעשה – זהות האב הביולוגי אף פעם איננה ידועה לגמרי.

"אפילו" הרב שרלו בפסיקתו הייחודית מתייחס לעניין ה"שתוקי" וקובע כי מוטב לאישה להביא ילד לעולם מתרומת זרע של גוי (!) ולא של יהודי. זו הפלפלת היהודית במיטבה, המיישבת קושי לא קיים בשיטות של ימי הביניים, במקום לפקוח את העיניים ולראות שהעולם כבר עגול, כדור הארץ סובב את השמש, ובסבירות גבוהה למדי אין איש על ענן שימטיר אסונות על אימהות חד הוריות, כי התפקיד הזה מזמן נמסר לפקיד אוצר.

נורא קל להפריך את דבריו של האייטולה רבינוביץ’: מספיק לקחת מקרה קצה של אישה הרה, שבעלה נהרג במהלך הריונה. האם, על מנת למנוע "רשעות ואכזריות" שאין גדולות מהן, יתמוך המנהיג הרוחני בהפלה? מה באמת מדאיג את רבינוביץ’, חייו של ילד נטול אב – ואז, מדוע אינו פוסק שגבר המגרש את אישתו כשילדיהם רכים בשנים הוא אכזרי מאין כמוהו? – או חייה של אישה נטולת בעלים?
הרב יעקב אריאל, המשמש בתפקיד הקריטי כל כך של רב העיר רמת גן, החרה-החזיק אחרי רבינוביץ’:

אין דבר כזה משפחה חד הורית, כמו שאין מרובע שהוא עגול. משפחה זה אבא, אמא וילדים.

האנשים האלה הם הסקרדטום השומר על ספר החוקים לפיו כל יהודי (להגדרתם) בישראל חייב לנהוג אם ברצונו להנשא. הם הפרשנים המוסמכים של החוק ההלכתי, בית המשפט של הגמרא, מנפיקי רשיונות הנישואין הבלעדיים בארץ. הם החוק. וזו הגדרתם למשפחה. לא זוג חשוך ילדים, לא זוג שבוחר שלא להביא ילדים, לא אם המגדלת את ילדיה – אב, אם וילדיהם. אישה עגונה בעלת ילדים היא משפחה, לפי ההגדרה הזו, אבל רווקה שהביאה צאצא לעולם – לא.

בן לו היה לי! ילד קטן,
שחור תלתלים ונבון.
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד.
קטן.

אורי אקרא לו, אורי שלי!
רך וצלול הוא השם הקצר.
רסיס נהרה.
לילדי השחרחר
"אורי!" -
אקרא!

עוד אתמרמר כרחל האם.
עוד אתפלל כחנה בשילה.
עוד אחכה -
לו.^[2]

הרב רבינוביץ’ קורא את מילות שירה של רחל ומזהה אותם עם אכזריות שאין גדולה ממנה; הוא סבור שאישה הכמהה לילד לא תוכל לספק לו את כל צרכו; הוא טוען שילד שיגדל רק עם אימו לא ייחשף למספיק דמויות גבריות, להבדיל מילד שגדל, למשל, לאב העובד שעות ארוכות למחייתו; הוא מערים קשיים על הילדים שאמהותיהם חטאו בחטא הנורא של לרצות צאצא; אין לך רשעות ואכזריות גדולה מזו.

רבני "צוהר" קנו להם שם בעולם החילוני כממסד רבני נאור ומתקדם, כזה שאפשר לחיות איתו. אבל האורתודוכסיה היהודית היא אכזרית וקשה, וכמה שינסו אנשי "צוהר" להסתיר זאת, האמת יוצאת מהשק. ואין מה לנסות לתקן את האורתודוכסיה היהודית – היא שבורה ללא תקנה – אבל הרשעות הזו חייבת להפסיק למשול במוסד האישות בישראל.

כֵּלַי הוּא הָאוֹר שֶׁמִּבַּעַד לַצֹּהַר.
אַךְ רֶגַע הִלְבִּין – וְנָמוֹג.
אֶל שֶׁפַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּלֶב-הָרָקִיעַ
בְּאֶפֶס תִּקְוָה אֶעֱרֹג^[3]

1. הוא נקרא כך מפני שאימו משתיקה אותו כאשר הוא שואל לזהות אביו, או מפני שכששואלים אותו לזהות אביו, הוא שותק. [↩]
2. "עקרה", "מנגד", רחל [↩]
3. מתוך "לאור הצהר", "מנגד", רחל [↩]