נמרוד אני מסכים איתך במאה אחוז בבלוג הזה
אבל יש לי רק שאלה אחת - אתה הרי לא מצפה שכל אחד שיקרא את הבלוג ירוץ לקרוא את הספרים של גדי טאוב או מחקרים כאלה ואחרים.
מספר שורות קטן למה דתי לא יכול להיות ציוני לא היה מזיק כאן

בוא נעשה חשבון:
16 חודשים משרתים ההסדרניקים. מתוכם כשמונה חודשים הם הכשרה.
36 חודשים משרת מי שמופלה לרעה מפני שהוא לא רוצה ללמוד תורה. מתוכם שמונה חודשים הם הכשרה.
יוצא ששירות בפועל, כזה שגם מועיל למישהו, ההסדרניקים נותנים שמונה חודשים והנושאים בנטל - 28. מספיק קרוב לרבע?
אין לי שום עניין לפתור את הוויכוח כאן. כתבתי על כך מספיק במספיק מקומות אחרים. הדיון בפוסט הזה הוא לא על הפסאודו ציונות הדתית, הוא על אפלתם של מנהיגיה, ולי אין עניין לסטות ממנו. מי שמסקרן אותו לדעת מה אומרים המושגים - אגב, אין כאן שאלה של פרשנות כלל ועיקר, למושגים הללו יש הגדרות סדורות - יכול לקרוא ולהחכים, או לא, בהתאם לרצונו ולשיקול דעתו. רוצה לראות את זה כ"ריצה לטאוב וחבריו"? תצליח.

נמרוד, כדאי שנעמיד דברים על דיוקם, כאחד שמכיר קצת את ענייני ישיבות ההסדר, דווקא הייתי ממליץ לך לעיין בגוגל בערך של "ישיבת הסדר". רבע שרות - זה ממש לא. אדרבא, הרבה מהם (כמובן בהתאם לתקנים) דווקא חותמים קבע או שעושים קצונה בתמורה לשרות קבע ל-X שנים (לא זוכר כמה זה כיום).

בהקשר לויכוח שלך עם מודי לגבי ציונות דתית, אולי אם תפריד את המילים ותבאר כל מילה מה תרגומה בעיניך (בלי לרוץ לטאוב וחבריו, הסבר שלך), אולי יהיה אפשר לפתור את הויכוח כאן.

בוא נדאג לנישואי זוגות חד מיניים ביום שבו תהיה לציבור מילה בכלל בנושא נישואין. כיום הם נתונים בידי סקרדטום סגור ולא-נבחר שאינו חייב להם דבר ופועל על פי ספר חוקים שאין להם כל נגיעה אליו, בוודאי שלא כל השפעה.

אפשר, ואני משער שזה ישפר את המצב במידת מה.
אבל אפשר לראות שגם במדינות אחרות, בהן הנישואין אינם בהכרח אקט דתי, עדיין מערימים קשיים על הקמת תאים משפחתיים שאינם מבוססי "אמא/אבא".
עד כמה שאני זוכר, הצעות החוק שעלו לדיון בארץ לאחרונה לאזרוח הנישואין מדברות במפורש על "איש ואישה", כך שמשפחות חד מיניות למשל נשארות בחוץ.

בצלאל - או שאפשר לעשות מה שכל מדינה אחרת עושה: להוציא את ענייני האישות מלפיתתה של הדת ולאזרח אותם.

הבעיה בהגדרת המשפחה אינה פרטית של הדת היהודית, של האורתודוכסיה או של הציונות. היא משותפת לאמונות דתיות נוספות (כזכור, היתה קואליציה מדהימה של כהנים משלוש הדתות שנלחמה נגד מצעד הגאווה בירושלים), ומקבלת יסודות וביצורים מטעם הממלכה בדמות מערכת המס, דיני העבודה, ביטוח לאומי ועוד.

על ההגדרה הזאת אבד הכלח, ופתרון פורמלי יגיע כנראה רק לאחר שההגדרות התרבותיות ישתנו במידה מספקת.

אני יכול להביא דוגמה של אישה יהודיה לסבית שנישאה לגוי הומוסקסואל והביאה איתו ילד (כשלכל אחד מהם אולי יש גם בת ובן זוג משלהם). התא המשפחתי הזה יהיה, לכאורה, תקין לחלוטין לדעתם של אותם רבנים, למרות שספר החוקים שלהם ככל הנראה לא צפה בכלל את קיומה של האפשרות הזאת.

אני לא "בוחר לא לקרוא", אלא _בינתיים_ (כלומר, עד שאקרא את הספר או משהו אחר) בוחר להישאר בדעתי, ואתה תוקף אותי על כך.

להגיד שטענה מסוימת נכונה או לא כי רוב מי שאתה מכיר טוען כך זה כשל לוגי. הדיון שלנו הלך משהו כזה:

-אין דבר כזה ציונות דתית. יש לא מעט מחקרים שמראים את זה.
-אין לי גישה למחקרים. לא אכפת לך לעשות לי שיעור פרטי בטוקבק למרות שזה הכי לא קשור לנושא של הפוסט בעולם, נכון?
-בטח שאכפת לי.
-אבל כל מי שאני מכיר טוען אחרת.
-זה נפלא, אבל זה לא קשור לכלום.
-לא נתת לי שום סיבה להאמין לך.
-נתתי לך. הפניתי אותך לחומר קריאה ספציפי. אתה בוחר לא לקרוא, ולפסול את הטענה. זו בורות מבחירה.

צ'או.

מה הקשר לאד נומרום? בינתיים אין לי שום סיבה לחשוב שאי אפשר להיות גם דתי וגם ציוני, מלבד שאתה אמרת כך וטענת שאחרים גם.

– פלואוריד הורס את השיניים.
– למה אתה חושב כך?
– יש על זה מחקרים.
– אין לי גישה למחקרים האלה, אבל כל מי שאני מכיר אומרים שפלואוריד דווקא מועיל לשיניים, ורק אתה אומר שלא.
– זה אד נומרום. גם כן טיעון.
– זה לא אד נומרום. לא נתת לי שום סיבה להאמין לך.
– נמאס לי למלא חורים בהשכלה שלך. לא רוצה ללמוד? אל תלמד. רוצה להתבטא בנושאים שאין לך בהם מושג? תצליח.

זזתי