אחד הדברים שלימדו אותי בתקופה שבה הייתי נציג שירות לקוחות היה לא להשתמש במילים "אבל" ו"למה", כי "זו לא שפה מתקשרת". טענו בפניי שהמילים הללו מעוררות אנטגוניזם. במקומן, ביקשו ממני לומר "יחד עם זאת" ו-"בטח יש סיבה טובה שאתה אומר מה שאתה אומר". המציאות, אגב, היא שכשלקוח צועק עליך שבא לו להתנתק ושנמאסתם עליו לגמרי, "בטח יש סיבה טובה שאתה אומר את מה שאתה אומר" זה כל מה שהוא צריך כדי להפוך להיות אלים לגמרי – ולא לחלוטין לא בצדק. במיוחד ביקשו להמנע מהצירוף "אבל למה?" בטענה שהוא מקומם.

לי תמיד נראה שהצירוף "אבל למה?" הוא בסדר גמור, ולעומתו, "יחד עם זאת, בטח יש סיבה טובה שאתה אומר את מה שאתה אומר" הוא מתנשא ברמות היסטריות, ומקום אחד שבו אני משתדל שלא להיות מתנשא זה בעבודה מול לקוחות. אבל (או יחד עם זאת) לפני כמה ימים, כשהבחורה הנורמטיבית שפגשה אותי לקפה[1] שמעה שאני בלוגר, כרכמה את פניה ושאלה "אבל למה?" הבנתי, סוף סוף, מה כל כך מרגיז בצירוף הזה.

בעולם הקטן והמושלם שלי, שרוב החברות בו הן גיקיות שחיות בצינורות האינטרנט – כאלו שכשהן עוברות דירה, הן מתקינות את המודם לפני שהן מחברות את המיקרוגל או פורקות את הבגדים; כאלו שמזמינות פיצה באינטרנט; כאלו שאם הן לא בודקות אימייל שעה הן מפתחות אקנה; כאלו שיש סיכוי סביר שיענו מהר יותר לאימייל מאשר לטלפון; אתם מכירים את הסוג – השאלה הזו לא עולה. ולא זו בלבד שהיא לא עולה, אני זוכה להערכה על זה שאני עושה את זה – שיש לי הזמן, הדחף, הרצון והיכולת לירות עוד מלל מקודד היטב למעמקי האינטרטיובס.

בעולם של אנשים שבודקים את האימייל פעם ביומיים ומוצאים שם שלוש הודעות, שתיים מהן סרטונים שראיתי כבר ב-1997 ואחד מייל על ויאגרה; כאלה שאם הם צריכים אינטרנט בבית, בטעות, הם גונבים וויירלס מהשכן; כאלה שמסתכלים לי על המק ושואלים בפליאה "איפה וורד?" (או, אם הם קצת יותר מתקדמים, הם בוהים בליאופרד ושואלים איך זה לעבוד עם לינוקס, הם שמעו המון דברים טובים.[2]); כאלה שהפעילות האינטרנטית הענפה ביותר שלהם היא בפייסבוק, פעם בחודש, סופר-פוק לכולם וחזרה ל"עולם האמיתי" שלהם, בלוגינג זה כמו ג’וגינג – יש כמה משוגעים שעושים את זה, אבל לא לגמרי ברור מה הסיבה.

"כאילו, אתה מרוויח מזה כסף?" שאלה אותי הנורמטיבית. "לא. זה תחביב", ניסיתי להעביר את זה למושגים שלה. הובי. יש אנשים שנהנים מרכיבה על אופנים. יש אנשים שלומדים אספרנטו. עמית-לשעבר בעבודה היה עושה את שניהם. אני בלוגר.
יש לי מה לומר, ויש אנשים ונשים שמוכנים לשמוע. יש אנשים ונשים בעולם הזה שלמדו ממני משהו, או שלימדו אותי משהו, אנשים ונשים שלא מכירים אותי אבל קוראים כאן בקביעות – לפעמים מבקרים, לפעמים מחזקים, לפעמים שותקים וקוראים ושומרים את מחשבותיהם לעצמם. קצת יותר "מגניב" מלשבת מול הטלוויזיה כדי להרוג חצי שעה, לא?

קחו למשל את דובי. נתקלנו אחד בשני בעבר – ב"במה חדשה", בעיקר[3] – אבל רק מאז שאני בלוגר יוצא לי לדון איתו, לצדו או כנגדו, על נושאים חשובים, ללמוד ממנו ו, אני מקווה, גם ללמד משהו; מקרה טיפוסי של אדם שיצא לי לפגוש – אבל אני מכיר טוב בהרבה בזכות הבלוגוספירה.
ובמובן הזה, הספירה שלנו (ואני בכוונה משמיט את כל הישראבלוגריות של "קמתי בבוקר צחצחתי שיניים אהבתי את יניב אולי אני אשכב איתו ביום חמישי אם אימא לא תהיה בבית אוף היא כל כך מרגיזה שבע סימני קריאה") היא גוף חברתי מיוחד במינו, שבו אנשים מתחברים לאנשים דרך התכנים שהם מייצרים, מונולוגים הם הזמנה לרב-שיח, דעות ורעיונות מחליפים ידיים ועוברים בחינה מדוקדקת. אידאולוגיות ורעיונות בקוד פתוח? אולי. לא כל אחת יכולה – זה דורש רמה מסוימת של מיומנות, יצירת תוכן שיהיה רלוונטי לאחרים – אבל מי שיכולה, ממילא יש סיכוי גבוה יותר שהיא מסוג האנשים שאני רוצה מסביבי.

וזה, אמרתי לנורמטיבית, לא משהו שאני מרגיש צורך עז לנמק באופן אפולוגטי. טוב, אולי קצת.

  1. לא משהו לספר עליו, באמת [↩]
  2. אגב, לעבוד עם לינוקס זה אחלה, יש לי בדואל-בוט [↩]
  3. 272 דובי, אני זוכר בע"פ [↩]