שההתנחלות היא פריעת החוק הבין לאומי, זו עובדה ידועה. אבל סיפור המאחז מגרון ממחיש עד כמה נבזים המתנחלים ועוזריהם, בראש ובראשונה ממשלות ישראל, בכל הסיפור הזה. המאחז מגרון, כמו כ-130 התנחלויות אחרות, יושב על אדמה פלשתינית פרטית. לא אדמה שנמכרה, לא אדמת מדינה, אדמה שרשומה בטאבו ושייכת לפלשתינאים פרטיים. היא קניין של מישהו, רכוש של מישהו, והישיבה עליה היא גזל. ואם לא די בכך, היא גזל מחוצף בהרבה מהגזל הרגיל של המתנחלים.

המקרקעין עליהם הוקמו המבנים במאחז הינם מקרקעין פלסטיניים פרטיים מוסדרים, הכלולים בתחום אדמות הכפרים בורקא ודיר דבואן (מתוך תשובת המדינה לעתירה בבג"ץ בעניין מגרון[1], ההדגשה במקור).

יודגש, למען הסר ספק, כי כיוון שמדובר במאחז שנבנה לני מספר שנים בודדות על קרקע פרטית של תושבים פלסטינים, הרי שאין כל אפשרות חוקית להשלים עם קיומו לאורך זמן.

יובהר, שבנסיבות עניינו של מגרון, גם לא היתה סמכות לאיש, בכיר ככל שיהיה, לאשר את בנייתו של המאחז במקום בו נבנה, בעת ובנסיבות שנבנה, ואף לא להשלים עם קיומו של המאחז לאורך זמן או להבטיח שלא יפונה. (שם).

תחילתו של מגרון בחטא, חטאו של צבא ה"הגנה" שלנו. המתנחלים הגישו בקשה להקים אנטנה סלולרית בראש הגבעה. צה"ל לא רצה לדחות את הבקשה, כי רצה לשפר את איכות הקשר עם המתנחלים על רקע המצב הבטחוני[2]. צה"ל אישר את הבקשה ואנטנה סלולרית הוקמה – ומיד אחריה חמישה קרוואנים הוצבו בשטח.

ראוי להתעכב רגע על אישור הבקשה הזו. צה"ל החליט שבסמכותו לאשר להקים מתקן כלשהו על שטח פלשתיני פרטי. מדוע? ויתירה מכך, הוא התיר את הקמתה של האנטנה מחשש לחיי מוכי הירח; כלומר, במקום לפנות את פורעי החוק ופושעי המלחמה, העדיף צבא העם לגזול אדמות מקרבנותיהם העיקריים עבור הגנתם שלהם. כיבוש נאור, מישהו?

אבל בואו נמשיך. מרגע שהיה במקום חשמל – אנטנה סלולרית לא עובדת על אוויר – מוקמו במקום קרוואנים. משרד הבינוי והשיכון השתמש בכסף של כולנו וחיבר את כאב הראש הזה לתשתיות – כבישי גישה, חשמל ומים. בדו"ח טליה ששון נכתב כי חברת החשמל טוענת שמגרון חובר לחשמל אחרי הטעיה של המנהל האזרחי. המנהל האזרחי הוא גם זה שפרץ את כביש הגישה לתועבה הזו. חיבור המים הוזמן מ"מקורות" ע"י מועצה אזורית בנימין, על אף שמגרון נמצאת מחוץ לתחום שיפוטה של המועצה.

רוצים לשמוע כמה מהכסף שלנו הלך על יישוב שפינויו, לפי תשובת הממשלה לבג"ץ שהובאה לעיל, בלתי נמנע? קצת יותר מארבעה מיליון שקלים. זה בערך שני שליש מהסכום שדרוש כדי לתת לילדי החינוך המיוחד סייעות לשנה. הלך.

בעקבות כל זה, הגישו בעלי הקרקע יחד עם "שלום עכשיו" עתירה לבג"ץ בספטמבר 2006. מדינת ישראל נקטה מאז סחבת בתשובותיה, ועל אף שחויבה להשיב לבג"ץ שוב ושוב, בקשה ארכה שוב ושוב. בסוף ינואר 2008 הבטיחה המדינה לביהמ"ש סוף סוף, כי מגרון יפונה עד תחילת אוגוסט 2008.

שמדינת ישראל עוברת על החוק הבין לאומי, התרגלנו. זה חמור, אבל התרגלנו. אבל מדינת ישראל עוברת על חוקיה שלה במגרון. הפוסט הזה נכתב בדיוק באמצע אוגוסט 2008. מגרון עוד במקומו. לפני מספר ימים הגיע שר הבטחון שלנו, אהוד ברק – תזכרו את זה, אם אתם מתכוונים לזרוק "אמת" בקלפי – להסכם עם מועצת י"ש. במסגרת ההסכם תבנה המדינה מאחז חלופי – לא ברור אם בשטחי ישראל או על שטח כבוש – ולשם תעתיק את תושבי מגרון. מועצת י"ש הסכימה. המתיישבים מתנגדים. המשחק הכפול ממשיך.

למה משחק כפול? כי מועצת י"ש לא יכולה לכפות את פינוי המאחז על תושביו. התנגדותם של מוכי הירח למועצתם-שלהם כבר חצתה זה מכבר כל קו אדום, בהתאם לתפישתם האלימה ממילא. המדינה תאפשר לחומסי הקרקע להמשיך להחזיק ברכוש הגנוב עוד כמה שנים, עד להקמת מגרון החדשה. התירוץ הרשמי הוא הגעה להסכם פינוי מרצון. כבר עכשיו ברור למדי שפינוי מרצון לא יהיה שם – הרי התושבים מתנגדים, ומדובר באותו פלג בעם שכבר עכשיו מנסה לייצר טראומה יש מאין. למעשה, מדינת ישראל משלמת מחיר – אגב, כפי שמימנתם אתם את הקמת המאחז בו חיות 54 משפחות, אתם גם תממנו את בניית הישוב החדש – עבור אפס תמורה. ומועצת י"ש תצקצק בלשונה ותרחץ בניקיון כפיה, וההתנגשות האלימה בוא תבוא.

כשתופסים שודד, או סתם גנב, לא מנסים להגיע אתו להסכם. לא נותנים לו רכוש חלופי תמורת החזרת הרכוש הגנוב. לא מציעים לו, כדי להמנע מאלימות, הצעות פשרה ומשא ומתן ארוך. לא מאפשרים לו להחזיק בגזל במשך למעלה משבע שנים. מכניסים אותו לכלא. משום מה, למתנחלים ועוזריהם מותר להחזיק ברכוש גנוב בלי לשלם מחיר, להיפך: הם עוד דורשים תשלום.

את מגרון היה צריך לפנות בכוח, וכך שלא יוקם מחדש. היה צריך לעשות כן מיד כשהוקם, ושוב כשהוגש הבג"ץ. כמעט שנתיים אחרי הגשת הבג"ץ, מגרון עוד עומד על תילו – ונראה שכעת הפך לעובדה מוגמרת לשנים הקרובות, במסגרת הסחבת הכללית שנוקטת המדינה בעניינו.

Compelled by calamity’s magnet
They loiter and stare as if the house
Burnt-out were theirs, or as if they thought
Some scandal might any minute ooze
From a smoke-choked closet into light;
No deaths, no prodigious injuries
Glut these hunters after an old meat,
Blood-spoor of the austere tragedies.

Mother Medea in a green smock
Moves humbly as any housewife through
Her ruined apartments, taking stock
Of charred shoes, the sodden upholstery:
Cheated of the pyre and the rack,
The crowd sucks her last tear and turns away.

(Sylvia Plath, Aftermath)

  1. כאן, pdf [↩]
  2. דו"ח ששון, עמ’ 105 [↩]