בלוגיקה

אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת נפש נוראית. כחמישית ממקרי האנורקסיה מסתיימים במוות או נזק בלתי הפיך. זו מחלה שמלווית בשקרים, הסתרה וריחוק, ולכן גם בהמון המון בדידות. אף אחד לא יכול באמת להתקרב לחולה, כי ברגע שמישהו יהיה קרוב מדי, הוא יתחיל לחשוד. התחושה המתלווה דומה מאד, להבנתי, היא שאף אחד לא יכול להבין את החולה. כל דיון על אנורקסיה נרבוזה וגרורתיה חייב לצאת מנקודת ההנחה הזו, שהבסיס שלה הוא שמדובר בהפרעה נפשית. לא בחירה, לא הלך רוח, לא טעות - מחלת נפש.

לכותב שורות אלה יצא להתקל בהפרעה הזו פעמיים, באופן אישי. זה לא הופך אותי לסמכות בנושא, בשום צורה, ואין לראות בכתוב כאן שום דבר מעבר לדעתי האישית. בפעם הראשונה עשיתי את הטעות הטבעית - ניסיתי לשכנע, לדבר, אפילו כעסתי לפעמים. לקח לי די הרבה זמן להבין שזה חסר טעם. כמו שאי אפשר לומר למי שסובל מדכאון שיתעודד, כמו שלא ניתן לשכנע בהיגיון את הסובל מתסביך רדיפה שאין אחריו אף אחד - כמעט כמו שאי אפשר לשכנע מרכיב משקפיים שהוא רואה 6/6.
לאחרונה קבוצה אנונימית פתחה עצומה (עילגת למדי) להסרת בלוגי פרו-אנה מישראבלוג, וישראבלוג הגיבו. הבלאגן הנוכחי (דרך שושנה פורבס) הזכיר לי משפט שאמרה לי המורה שלי בכיתה י': "אתה מקדים את זמנך, בחמש דקות". כתבתי על הנושא הזה בדיוק בדצמבר. אם לצטט את עצמי, כתבתי אז:

קשה לי לחשוב על טענה עניינית לשאלה מדוע שלא לחסום אתרי פרו-אנה. למעשה, למעט ה-Truism האינטרנטי הנפוץ, ש”אינטרנט לא מצנזרים”, נורא מסובך לחשוב על אחד. למעט זה המובן מאליו - המדינה לא יכולה להחליף מעורבות הורית בריאה.

המילים האלה רלוונטיות גם היום. מחיקת הבלוגים האלה לא תפתור את האנורקסיה של אף אחת. ובשיא הרצינות, הטענה שבלוג יכול לגרום להפרעה נפשית אצל הקוראים אותו היא מגוחכת לחלוטין. יותר מזה, מחיקת הבלוגים הללו לא תשרת כל מטרה - הרי יש אתרי פרו-אנה ופרו-מיה רבים מספור, ורובם הגדול לא נמצא בישראבלוג. המקצועיים והבעייתיים שבהם לא נמצאים בישראבלוג.
מה שמחיקת הבלוגים תעשה היא דה-לגיטימציה ציבורית לאנשים חולים. מחלות נפש אוהבות דחיה, הן ניזונות מבדידות. זו תופעה חדשה, בה הסובלות מהפרעות אכילה יכולות לדבר על זה. זה אמצעי תקשורת. זה אמצעי דרכו ההורים והחברים של הבנות האלה, כמו גם של קוראותיהן, יכולים להגיע אליהן. זו דרך תקשורת אל האנורקסיה, סוף סוף. אפשר אםילו לטעון שמי שכותבת על זה, גם אם בביטחון גמור, מבינה באיזשהו מקום שמה שהיא עושה הוא לא תקין. ויותר מזה - כשמדברים על משהו, יותר קל לדבר עליו אחר כך עם אנשים נוספים. התועלת של הבלוגים האלה גדולה לאין שיעור מהתועלת של מחיקתם (שלא קיימת).
העצומה הזו מנגנת לנו על הרגש. כולנו מפחדים מאנורקסיה. כולנו לא רוצים שהילדים שלנו יפתחו את המחלה. למעשה, העצומה מנגנת על אותו המיתר בדיוק שעליו מנגנת הצעת חוק 892. מה ההבדל בין צנזור של בלוגי פרו-אנה לבין צנזור פורנו, למען עתיד ילדינו? שתי ההצעות רוצות לכפות מוסרנות חסרת ביסוס עובדתי על חופש הביטוי האינטרנטי.
מי שחותם על העצומה הזו משתיק נערות חולות, דוחף אותן חזרה לחיק ההסתרה, הבדידות והפחד, נותן ידו לצנזור האינטרנט, מונע מידע חשוב מקרוביהן של הנערות החולות וקוראותיהן ומסב לנערות האלה, למשפחתן, לאינטרנט הישראלי כולו, נזק עצום. לנענע10 אני רק יכול להגיד יישר כוח על העמידה האיתנה.

תגיות: אגדות, אנורקסיה, בלוגרול, התפוררות, חופש הביטוי, חיים ברשת, חסימת אתרים, על רגל אחת, עלה ברשת, רצח אופי לאינטרנט

כתובת טרקבק | RSS תגובות