סימולקרה נטולת אחריות

בתשובה לשאלה במייל מדוע אינני מאפשר תגובות מכתובות מייל לא אמיתיות:

הגנתי כאן בעבר בחריפות על אנונימיות ברשת. הטענה הבסיסית שלי הייתה, ונשארה, שהאנונימיות חשובה מפני שיש עמדות שעל ביטויין משלמים מחיר חברתי. הפוליטיקה של שיחות הקפה בעבודה היא אף פעם לא הפוליטיקה של החברים של ג’ורג’, מפני שאם תזרוק ליד מכונת הקפה משפט כמו "אסופת פושעי המלחמה – ונזכיר שוב שכל מתנחל הוא, בהגדרה, פושע מלחמה – שנשאה על כתפיה את מנורת הענק של אחד מבתי הכנסת, עשתה מאמץ עילאי להיראות כמו החיילים הרומאים משער טיטוס", מתנחל כזה או אחר ירים גבה. אה, אפשר יהיה לצטט פסקי דין וחוקים, אמנות והחלטות, היטב לתמוך בעמדה זו. אבל אנחנו מגיעים למקום העבודה שלנו לשמונה או תשע או עשר שעות ביום, ואנחנו בסך הכול לא רוצים מתיחות בינינו לבין עובדים אחרים.

הלכתי לא מזמן לראיון עבודה שהגיע אליי דרך הבלוג הזה, והיה לי ברור שיש כאן מחיר לשלמו: מחד, קיבלתי ראיון עבודה, כשמחפשים עבודה, זה תמיד חיובי; מאידך, אם אתקבל לעבודה שם, אעבוד עם אנשים שאני יודע שקוראים כאן. האם למתן את מה שאכתוב? האם להסיר, טרם הראיון, פוסטים שנויים במחלוקת? הדילמות האלה אינן פשוטות כלל ועיקר.

כמובן, לו הייתי כותב תחת כינוי סתמי, עדיין הדילמה הייתה קיימת. ניתן היה לקשור בין נמרוד אבישר, קולגה, לבין יוחנן קליגהולץ (למשל), בלוגר. שינוי השם – או ליתר דיוק, ההסתתרות מאחורי זהות מקוונת – בסך הכול היה מהווה מיסוך, טשטוש הקשר הקיים, היחיד, ביני לבין הטקסט שנכתב כאן.

אבל, כמובן, אם אתחיל מחר בבוקר לעבוד בחברה שבה איש אינו קורא את הבלוג שלי, ונניח שהייתי כותב אותו תחת כינוי סתמי, כך שגם גיגול שמי לא היה מחזיר אותו, הייתה נחסכת ממני הדילמה. מנגד, הייתי צריך לוותר על הצעות עבודה שמגיעות דרך הבלוג, ויותר מזה: עדיין היה מתקיים קשר חד-משמעי ביני ובין אותה ישות אינטרנטית. הייתה כתובת מייל דרכה ניתן להגיע אליי, הייתה אפשרות להתייחס אליי וכד’. בדומה לרוב המגיבים האנונימיים כאן, הייתה זהות אינטרנטית שמאחוריה עומד אדם.

ואנונימיות כזו, שיתרונותיה קיימים ועומדים, טובה היא. או לכל הפחות, היא איננה רעה, או לא כולה רעה. במידה וטוקבקיסט מרשה לעצמו, תחת מעטה האנונימיות הזו, לחצות גבולות טעם טוב, ניתן, גם אם במאמץ מה, להחזיקו אחראי למעשיו. ניתן להוקיע את הזהות האינטרנטית האחידה שלו, למשל. במקרים קיצוניים, ניתן אף לחשוף את האיש ולהחזיקו אחראי למעשיו במובן המשפטי של המילה.

סוג אחר לחלוטין של אנונימיות הוא הסוג הסימולקרי. סימולקרה, לפי בודריאר, היא ייצוג של המציאות כהעתק ללא מקור, דימוי שאינו נושא קשר למציאות. כדי לחשוב על סימולקרה ניתן לחשוב על הצילום הזה שדובי הביא.^[1] הצילום הזה מייצג מציאות שמעולם לא התרחשה. או למשל, צילום של אדם על רקע נוף שמעולם לא היה בו. כל אלו הם סימולקרות: ייצוג של מציאות לא קיימת המציגה את עצמה כמציאות.

נניח שאני עושה מנוי לאתר היכרויות ומעלה לשם תמונה שלי. נניח שהתמונה שנבחרה אינה מספקת אותי. אני פותח פוטושופ (או במקרה שלי, פיקסלמייטור), מנקה קצת את הזקן, צובע את העיניים בכחול, משיל כמה קילוגרמים ממשקלי, מסדר לעצמי גומה בסנטר ומצח ישר ונמוך יותר. אני מעלה את התמונה, והאפקט הרצוי מושג. בתוך מספר ימים אני מוצף בפניות, כולן מנשים שרוצות לפגוש את האיש מאחורי התמונה. ונניח שאני קובע פגישה עם אחת או יותר מהן, ומגיע אליה. ההבדלים בין התמונה לבין המציאות ניכרים לכל עין – כפי שיודע כמעט כל מי שפגש סלבריטאי כזה או אחר ברחוב, ההבדל בין התמונות המרוטשות למציאות הוא משמעותי – ובהחלט ניתן יהיה להבין את אותה אישה או אותן נשים אם יבחרו לכעוס עליי. בבירור מכרתי להן ייצוג לא מציאותי, אדם שאינו קיים – וניתן לראות זאת כשקר.

כך עם הסוג השני של אנונימיות. בואו נדמיין טוקבקיסט שמתחבר לבלוג שלי דרך פרוקסי, לא משאיר כתובת מייל תקינה, וכותב את כל הודעותיו תחת כינוי סתום. האם ניתן לטעון שיש אדם שעומד מאחורי הדברים? הרי כל אדם יכול להתחבר דרך פרוקסי, להשתמש באותו כינוי סתום, באותה כתובת מייל לא תקינה ולכתוב כל הודעה שהיא. לי, כבעל הבלוג, אין כל דרך לדעת לא רק מי עומד מאחורי המגיב הזה, אלא גם כמה אנשים עומדים מאחוריו. כל אדם – או למצער, בדוגמה הנוכחית, כל אדם שדובר עברית – יכול לכתוב כל דבר תחת הכינוי הסתום. מרגע שהכינוי הזה יכול להיות כל אדם, הוא לא אף אדם.

אני רוצה לקחת רגע ולהתעכב על הטיעון האחרון. נניח שאני מקיים מסיבה בסלון ביתי. למסיבה הזו אני מזמין חברים, קרובי משפחה, קולגות – ואני מפרסם גם הודעה בבלוג הקוראת לאנשים להגיע. ונניח שמתקשר אליי אדם ממספר חסום ותוך שימוש במערבל קול מודיע לי שהוא מגיע ומבקש הוראות הגעה^[2]. האיש הזה יכול להיות אבא שלי, חבר טוב, אחד המגיבים הקבועים כאן, קולגה, שכן, או אדם שאינני מכיר כלל. הוא יכול להיות כל אדם שהוא. ברור לגמרי, בדוגמה הזו, כי אדם כלשהו אכן הרים את הטלפון וצלצל. כלומר, יש אדם בעולם שעומד מאחורי המתקשר המסתורי שלי, למרות שהוא יכול להיות כל אדם. אז מדוע אני אומר שמרגע שהכינוי יכול להיות כל אדם, הוא לא אף אדם? מפני שבשלב שאני מקבל את השיחה, אין לי שום דרך לדעת מי מתקשר. אין אדם כזה. אין שום בן אדם בעולם שאני יכול להצביע עליו ולומר "זה הוא". אין לי אפילו אפשרות תיאורטית כזו.

ולכינוי אין קיום גם לא כקול. פעולת ההתקשרות חייבת להיעשות על ידי אדם אחד. אם אותו אדם יזדהה בתור אותו מגיב סימולקרי, לא תהיה לי כל דרך לדעת בבטחה שאכן זה כך. גם אם ייגש אליי אדם ברחוב, יאמר לי "אני המגיב שמגיב אצלך בלי כל פרט מזהה", לא תהיה לי שום דרך לדעת שאכן זה הוא. כל אחד יכול לומר זאת, כי אין כל פרט מזהה. בהיעדר אמצעי זהות אין זהות. אנחנו מזוהים באמצעות מה שמבחין בינינו לבין כל שאר הדברים בעולם. אם אין דבר כזה, אז אין זהות.

והסוג הזה של אנונימיות, הסוג הזה הוא רע. הוא רע מפני שאין מי שייקח אחריות על הדברים שנאמרים, אפילו לא בתיאוריה. אפשר לבוא, להשפריץ את מה שרוצים בלי שום חשבון, ליצור דמויות לא קיימות שבוחנות את גבולות השיח – והכול, בלי שום אחריות, אפילו לא תיאורטית, על הדברים שנאמרים. בתהליך הזה האחריות לדברים שנאמרים עוברת מהמגיבים לבמה. בעולם האמיתי, אם מישהו אומר משהו נוראי, הוא אחראי לו. הוא נושא בתוצאות. הקולגה המתנחל לא יכעס על מכונת הקפה, אם לחזור לדוגמה ההיא. הוא יכעס עליי.

האנונימיות המלאה, הסימולקרית, יוצרת הזחה אנומלית של האחריות על הדברים הנכתבים. היא זו שמביאה חוקים כמו חוק הטוקבקים. את האחריות משליכים על מי שיכול לקחת אותה, במקרה שאי אפשר להשליך אותה על מי שצריך. ואנונימיות כזו – אינה מקובלת.

1. ובאותה מידה, אגב, גם על כל צילום שעבר בפוטושופ [↩]
2. בדרך חברון מכיוון תלפיות פונים ימינה. איפה ימינה? או. [↩]