Sacrifice Like Lambs
אני מאחר את הרכבת, אני יודע. הבאז סביב הפוסטים בנושא "רגע מוסיקלי מכונן" כבר חלף. משום מה לקח לי המון זמן לכתוב את הפוסט הזה. אני יודע שלא הוזמנתי, אז אני אשתמש במעבר החופשי של דובי. כן, הפוסט הזה הוא אישי מאד. מוסיקה היא אישית מאד.
אוגוסט 1999, אני על קו 184 מירושלים לצור הדסה. שנים אחר כך, הנסיעה הזו נחקקה בזכרוני בחדות כאובה; פרטי הנסיעה בת מחצית השעה סירבו להתגבש לכדי זיכרון עמום ומטושטש, אלא נותרו בהירים וחדים. עשר דקות לפני כן עברתי את הפרידה הראשונה שלי, את הבגידה הראשונה שלי, את הפעם הראשונה בה הרגשתי את הלב פועם במהירות, הלסת נקפצת והעיניים מצטמצמות, תחושה שלצערי למדתי להכיר היטב.
זמזמתי לעצמי. Love is a ghost train, howling on the radio. Remember everything, she said, when just the memory remains. ה-Counting Crows היו הגיוניים. בעצם, לא הגיוניים. נכונים.
כל מערכת יחסים שהייתי בה מאז אוגוסט 1999 לוותה בפחדים ובכאב של אותה נסיעת אוטובוס. רובן הסתיימו באותו האופן. קהות חושים היא בסך הכול עניין של הסתגלות; במאי 2001 הנערה במיטה לידי סיפרה לי שהיא בגדה בי עם האקס שלה. נאנחתי, הסתובבתי וקמתי. לא היה שם כאב, לא דמעות, לא כעס, אפילו לא עלבון. באותה הסתמיות שבה אנחנו מקבלים מזג אוויר גרוע או פקק תנועה כשאנחנו ממהרים, באותה הסתמיות התלבשתי והלכתי. מה שצרב כל כך שנתיים קודם לכן הפך לעניין שבשגרה. כמו העורבים. העורבים, שמאז אוגוסט 1999 אני סוחב אתי. לטוב ולרע, ה-18 באוגוסט 1999 היה היום המכונן שלי.
כשמקשיבים בזהירות לעורבים, שומעים אותי צורח ברקע. או אולי זה רק אני.
כואב :(
(ומדהים מה הלהקה הזאת עושה לאנשים)