הרשומה הזו אצל דובי הקדימה בכמה שעות רשימה שלי, שהייתה כמעט זהה, אז בלי להתעצל ישבתי לכתוב את הפוסט מחדש. למעשה, הטור האחרון של "משטרת הפוטושופ" בנענע10 – אליו הגעתי דרך הפריטים המשותפים של שושנה פורבס, פיד מומלץ ביותר – התיישב לי מצוין עם פוסט שרציתי לכתוב בהמשך לפוסט שהציג את מושג הסימולקרה בהקשר של מגיבים אנונימיים.

בפוסט ההוא, למי שהתעצל ללחוץ על הלינק, דיברתי על כך שסימולקרה היא דימוי שלא מייצג משהו אמיתי במציאות. כדוגמה, נתתי את ההבדל בין תמונה מסוימת לבין אותה תמונה שעברה תחת ידיו של מומחה פוטושופ. התמונה המקורית היא דימוי של המציאות – אם, נניח, צלם פפראצי מצלם את ישבנה של ראש ממשלת גרמניה, הישבן אכן היה שם, והתמונה היא דימוי, ייצוג, של אותו עכוז. נניח שגרפיקאי מחונן עם מברשת פוטושופ מעצב מחדש את העכוז הגרמני הרופס, והופך אותו לתחת מעוצב למשעי, מהסוג שמופיע בטייטס שחור בפרסומות לסטודיו C. ברור שהתמונה המעוצבת איננה תמונת ישבנה של הקאנצלרית מרקל. עם זאת, זו בדיוק תמונת ישבנה של הקאנצלרית מרקל. במילים אחרות, זה דימוי של משהו שלא באמת קיים – במקרה הזה, ישבן של אנגלה מרקל שאיננו ישבנה של אנגלה מרקל. לזה אנחנו קוראים סימולקרה[1].

הסימולקרה מזיקה בהרבה מאוד מובנים, והיא בהחלט מושג הולם לעולם שהולך ונעשה וירטואלי. אבל הנזק הנוכחי של הסימולקרה הוא שאנחנו מאמצים דימוי של רזון שאינו קיים במציאות. אם לחזור לנושא של הפוסט של דובי, הוא מדבר על כתבה ב-Ynet, שם מוצגת ג’ניפר לאב היואיט, שנראית – לעניות דעתי – טוב מאי פעם, בהקשר של הטרנד החדש של הוליווד: בחורות שמנות. בחיי.

כמובן שהן שמנות – ביחס לדימוי הרזון הלא-קיים שאותה הוליווד עצמה מוכרת לנו. כי הוליווד מוכרת לנו נשים במשקל לא אפשרי, מחייכות, שמחות ורעננות; שנראות בריאות וחיוניות. אחד מהשניים לא יכול להיות: או שהנשים הללו לא כאלה רזות, או שהן לא באמת בריאות וחיוניות. זו לא דעה, זו לא השערה: זה עניין רפואי. תת משקל, אם למישהו זה לא ברור, זה לא יפה.

קחו למשל את התמונה הזו. הורידו את אולם התצוגה והמסלול, את עיצוב השיער, את האיפור ובגדי המעצבים. זה מה שאתם מסתכלים עליו.

סקסי? Starving.

אידאל היופי שמוכרים לנו הוא "מושלם". כתמים לא אסתטיים מרוטשים ביד בוטחת, חוסר סימטריה מיושר לפי סרגל, בשר על הגוף מפולס באכזריות. אנחנו רואים בפרסומות, במגזינים, בעיתונות סימולקרות של נשים[2] שלא קיימות במציאות, דימויים של יופי בלתי אפשרי. אחר כך אנחנו קמים בבוקר, מסתכלים בעולם שסביבנו, מסתכלים על עצמנו במראה – ואנחנו לא נראים ככה. אבל אצלנו בראש כבר נחקק – מגיל צעיר מאוד – שיש אנשים שנראים ככה, ושאם אנחנו רוצים להיות מאושרים, מפורסמים[3], אהובים ומקובלים, כדאי מאוד שנתחיל להשיל את הבשר מסביב לעצמותינו.

ומהר מאוד מתגלה שמברשות הפוטושופ, המאפרים המקצועיים והמלבישים לא הולכים איתנו לכל מקום, ושבעצם, יש כבר שם נהדר לרזון כזה בעולם האמיתי – תת משקל חמור.

מי שקורא למידה ארבעים "שמנה" תורם באופן ישיר לנערה הבאה שתסבול מאנורקסיה. מי שמוכר לנו "יופי"-לא-קיים, תת-משקל-בריא, רזון-בלתי-אפשרי-המוסווה-היטב-על-ידי-בגדים, כל אלה מוכרים לנו מציאות לא קיימת. חלק מהאנשים מבינים את זה. חלק אחר מתחיל להיות נורא ממורמר ממי ומה שהוא. וסביב המדורה הזו, שבה מידה ארבעים היא "שמן" (לא הייתי מידה ארבעים גם כשנולדתי, לדעתי) ומעל לזה פשוט לא נכנס למגזין, יושבים בני הנוער והמבוגרים, משליכים את העולם האמיתי לאש ומתענגים לאורו של יופי מזויף, משוכפל וממוחשב. הוליווד, ברוני האפנה, אנשי הפרסום, הם כולם פיגמליון. ואנחנו, צרכני המדיה, אנחנו מחפשים גלתיאה לא קיימת. וקשה לי לראות איך נצליח לחזור לאמות מידה מציאותיות בעולם שבו הדימוי קודם את המציאות ומחליף אותה. זה עצוב, באמת.

  1. אנחנו זה בודריאר, אגב [↩]
  2. וגברים [↩]
  3. משום מה בדור הזה מפורסמים שווה ערך למאושרים, וזה נושא לפוסט משל עצמו [↩]