בלוגיקה

את הצביעות בהצעת החוק 892 ניתן לחשוף בקלות, באמצעות הצעת תיקון פשוטה ביותר לחוק. התיקון הזה, שהוא בסך הכול תוספת קטנטנה לחוק, מציב את הצעת החוק המסוכנת הזו בדיוק במקום שהיא ראויה לו, ומראה בדיוק את חוסר תום הלב שיש בה, את הסכנות שבה ואת העמדה המוסרית הלקויה של כל מי שהצביע בעדה.

וזה התיקון: ברחבי האינטרנט מפורסמים תכנים, שהורים רבים סבורים שילדיהם לא צריכים להיות חשופים אליהם. אלה הם תכנים נוטפי שנאת נשים, שנאת זרים, שנאת הומוסקסואלים ולאומנות זולה, תכנים שמצדיקים אונס, קוראים לרצח עם ומתארים התנהגות מוסרית רדודה במיוחד. בין התכנים הללו ניתן למצוא ציטטות כמו "אתם קרויין אדם והם אינם קרויין אדם", "מרבה נשים - מרבה כשפים", ניתן למצוא שירה ארוטית סמי פורנוגרפית, ציווי חד משמעי למחות את זכרו של עם אחר, סיפורו של מלך ג'ינג'י שרצח אדם כדי לקבל את אישתו, סיפורו של אח שאנס את אחותו, סיםור על פילגש שנאנסה, נרצחה ולאחר מותה בותרה ל-12 חלקים ונשלחה לכל כנפות הארץ, ציטטות שמסבירות מדוע נטייה מינית עלולה לגרום לאסונות טבע ועוד. אני מדבר, כמובן, על ארון הספרים היהודי, ובראש ובראשונה על התלמוד והתנ"ך.
הורים רבים בישראל סבורים שספרים אלו מלאים בתכנים שאין זה ראוי שילד בעל נפש רכה ייחשף אליהם, מסוכנים אף יותר מפורנוגרפיה או אלימות, ובחלק מהמקרים - פורנוגרפיים ואלימים. סולם הערכים שמייצגים התכנים הללו הוא מעוות בעיניהם, ובעוד שאין כל בעיה שבגיר בעל יכולת ביקורת יקרא בהם, הרי שילד נוח להתרשם עלול לספוג נזק משמעותי ביותר.
אי לכך, נראה זה אך נכון להוסיף לחסימה גם את התכנים הללו. במידה ואדם רוצה לצרוך תכנים אלה, כל שעליו לעשות הוא להרים טלפון לספקית שירות האינטרנט (לא בשבת). אבל, ברירת המחדל תהיה חסימה מניה וביה של אותם אתרים המכילים תכנים אלה.
מכאן יש שתי אפשרויות: ש"ס והשר אטיאס יכולים להתנגד לתוספת הזו, או שהם יכולים לתמוך בה. ננתח את שתי האפשרויות האלה, ונתחיל מהקלה והלא-ריאלית - תמיכה.

ש"ס יכולה לבחור לתמוך בהצעה הזו. לב לבה של ההצעה, מבחינה עקרונית, היא שמוסר אינו עניין כללי, אלא פרטי, ולכל הורה הזכות לבחור תכנים שבעיניו הם מזיקים להוסיף להצעה. למעשה, ניתן באופן דומה לנמק את חסימתם של אתרי שמאל (הילדים לא צריכים להיות חשופים לתכנים של שנאה עצמית), ימין (הילדים לא צריכים להיות חשופים לתכנים של לאומנות זולה), הומוסקסואליות, הומופוביה, רפואה (לא נחשוף את ילדינו לעבודת האלילים הזו) - בעצם, לכל תוכן. היות וסינון לכל התכנים באינטרנט כבר יש לנו (אפשר לא להתחבר לאינטרנט), סינון פרטני לפי נקודות מבט מוסריות של ההורה ממילא לא יכול להתבצע ברמת השרת - אחרת כל אדם ייאלץ להתקשר לספק האינטרנט שלו ולפרט בדיוק אילו תכנים הוא מעוניין בהם ואילו לא, ובהנתן כמויות התכנים האסטרונומיות באינטרנט, מדובר ברעיון לא ישים. היות שכך, יש לאפשר את החסימה ברמת המחשב האישי באמצעות תכנות ייעודיות, ובכך לאפשר לכל הורה לבחור את התכנים שילדיו ייחשפו להם. תמיכה ברעיון העקרוני שכל הורה, ולא רק ש"ס, יכול לקבוע מה נחשב בעיניו תוכן ראוי לילדים מבטלת הלכה למעשה את הצורך בחסימה ברמת שרת נוסח הצעת חוק 892, והופכת את החסימה הזו ללא רלוונטית.

האפשרות השנייה היא להתנגד לתוספת המוצעת. התנגדות כזו חייבת בהכרח לנבוע מתוך תפישה שתכנים כמו סיפור אמנון ותמר, דוד ובת שבע, שיר השירים, "זכור את אשר עשה לך עמלק", הלכת הרמב"ם הקובעת שגבר יהודי שאנס תינוקת בת שלוש, התינוקת חייבת מיתה ועוד ראויים יותר מתכנים פורנוגרפיים או אלימים. אני לא בטוח שכל האזרחים בארץ היו סומכים ידיהם על הקביעה הזו, אבל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי כאן הוא שנמצאנו, שמציעיה של הצעת החוק רוצים לקחת לעצמם את הזכות לקבוע אילו תכנים הם ראויים ואילו אינם ראויים, ומעמידים את שר התקשורת (!) כאחראי בלעדי על ביקורת התכנים הללו.
מדובר כאן בעמדה סתירתית לעילא. מדוע? מפני ששר תקשורת מתחלף. בואו נניח שמחר בבוקר הקואליציה מתפרקת, כי אולמרט מחליט שהוא לא מוכן לממן לרבובדיה שמלה חדשה. אנחנו הולכים לבחירות, ובישראל מוקמת ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש מתברר כקורא קבוע של הבלוגיקה או של הבלוג האחר שלי, ומזמין אותי להיות שר התקשורת. כעת, בסמכותי המלאה לחסום אתרים שמכילים את כתבי הקודש - נמצא, שמי שמתנגד לתוספת המוצעת עלול להביא להוספתה (או לכל תוספת אחרת, הכול בהתאם לאמונותיו של השר המכהן).
אולם מעבר לסתירה, עולה מכאן צחנת הצביעות באופן כזה, שאף הופעת אימים בטלוויזיה ("ששים אחוז מהילדים ראו ציצי באינטרנט! 47 אחוז מסרו פרטים לזרים, למרות שזה בכלל לא מטופל בהצעת החוק! נו, אתם מפחדים?") לא תוכל להסוות. ש"ס מעוניינת להפקיע את הקביעה של מה נכון או לא נכון, מה מוסרי, מה ראוי מידי המחוקק (וגם למחוקק אין זכות אבסולוטית על הקביעה הזו) ולתת אותה בידיו של שר התקשורת, מכל השרים שבעולם. הצעת החוק 892 מוציאה את ההחלטה על מה ראוי מידי ההורה ומעבירה אותה לידיו המוכנות של אטיאס - אטיאס יקבע, במישור העקרוני, מה ראוי שילד ייחשף אליו כברירת מחדל. וזה כבר מפחיד, אנטי דמוקרטי ומהווה פגיעה אנושה בסמכות ההורית ובאחריות ההורית.
שיפוט מוסרי של תכנים צריך להיעשות במסגרת דיון ציבורי, בו יישמעו גם הפוריטנים הסבורים שיש להגביל את התכנים וגם הליברלים הסבורים שלא ניתן ולא ראוי להגביל מידע. קביעת טאבו חברתי אסור שתעשה על ידי אדם אחד בתפקיד זניח. ובעיקר, מי שנותן היום לש"ס את הזכות לבצע שיפוט מוסרי עבור כלל החברה, פותח פתח לתקדים מסוכן מאד, בו החוק מאפשר לאדם אחד לכפות את מושגי הנכון ולא נכון שלו על החברה.

אביה של סבתי כעס עליה מאד כשהיא, עקב התנכלויות באוניברסיטה, החליטה לעזוב את גרמניה. סבתא ענתה לו ש"זו ההתחלה של הסוף. כאן אני לא אשאר". אם תעבור הצעת החוק, תהיה זו ההתחלה של הסוף גם כאן. החזון הציוני הבסיסי ביותר - זכותו של *כל* יהודי להיות ריבון על גורלו - נמסר כאתנן לש"ס עבור עוד חצי שנת קואליציה.

תגיות: 1984, אורוול, התפוררות, חופש הביטוי, חיים ברשת, חסימת אתרים, חקיקת יתר, טכנולוגיה, על רגל אחת, רצח אופי לאינטרנט

כתובת טרקבק | RSS תגובות