אני לא מתכוון להתחיל כאן שיעורים בהבנת הנקרא. רוב התגובה שלך היא חזרה על מה שאמרתי. בשום אופן לא טענתי שיש לחסום פורנו רק אם חוסמים טקסטים תנ"כיים. כל מה שטענתי, בהקשר הזה, הוא שהזכות לסנן צריכה להיות שמורה להורה, ולא לש"ס.

אני לא חושב שהנושא לא עבר בראשו של כל מי שכתב לגבי החוק האווילי. התנ"ך מלא בדוגמאות שעפ"י החוק אמורות היו להיחסם, וכאן באה הבעיה האמיתית של החוק וזעמם של הכותבים. עפ"י החוק מי שקובע מה ראוי ומה לא ראוי הוא שר התקשורת בלבד.
אין טעם להציע תיקון כמו שתיארת פשוט כי אין טעם לתאר או לעודד איזו שהיא דרך לגיטימית לחסימה כלשהי - בלי קשר לתוכן הנחסם.
התיקון היחיד שאפשר להציע בהצעת החוק היא שההורים או האפוטרופסים של הילדים הם אלו שיחליטו מה ראוי ומה לא ראוי ולא שום שר ולא שום ועדה ולא שום ארגון וכד', כאשר ברירת המחדל היא ללא חסימה בכלל (וזה למעשה המצב הקיים כיום, כך שהחוק מיותר).
ההורים הם אלו שצריכים להחליט אם לחסום תכני פורנו וההורים הם אלו שצריכים להחליט אם לחסום תכני תנ"ך. ההורים הם גם אלו שיחליטו אם לא לחסום בכלל (וזה כאמור צריך להיות המצב הראשוני - כלומר: הגדרה של "מה נחסום" ולא הגדרה של "מה נפתח").
החוק צריך לחייב חסימה אם וכאשר ההורים ביקשו את זה (כלומר - החוק צריך לחייב ספק שירות לחסום תוכן כלשהו או לספק תוכנה שמאפשרת זאת - גם אם בתשלום סביר - במידה וההורים דורשים חסימה כזו, ולא משנה אם התוכן לגיטימי או לא. אם הורה מחליט לחסום בפני ילדיו גישה לאתר "לוגי", החוק צריך לחייב שתהיה אפשרות כזו - והיא אכן קיימת כיום).
הצעה שאומרת "נחסום פורנו רק בתנאי שגם התנ"ך ייחסם" היא טיפשית בדיוק כמו ההצעה המקורית, כי היא מראש מגדירה חסימה של תוכן. ההגדרה הראשונית צריכה להיות "לא חסימה" לשום תוכן שהוא. מי שרוצה לחסום - יש לו את האופציה.